דארווין באיילון דרום
מאת סמדר רייספלד
האמת היא שכותרת הספר הזה משכה את עיני מיד, מפני שכמו גיבורת הספר אני שומר פינה חמה בלבי לצ'רלס דארווין; וצריך לפתוח ולומר שדארווין, שבעיני הוא מגדלור רחוק של גאונות מהפכנית, וגם של אנושיות מקסימה במיוחד, הוא דווקא השטן הגדול בעיני ציבור גדול, המובל על ידי חבורה סהרורית זעירה שהגילויים שלו מעצבנים אותה: כמו מכחישי שואה, או להבדיל אנשים שבטוחים שנאס"א ביימה את הנחיתה על הירח באיזה אולפן טלוויזיה, הם נאחזים בכל מיני בדלי ראיות מפותלות או מפוברקות כדי לקדם את ה'תיאוריה' הנגדית שלהם. אבל האבולוציה – כמו שצריכה לדעת כל אמא המתלבטת בעניין מתן אנטיביוטיקה לילדיה בגלל התהליך האבולוציוני של עמידות חיידקים גוברת – היא פשוט תאור של העולם בו אנו חיים, והיא "תיאורטית" בערך כמו תורת הכבידה הניוטונית או רעיונותיו המוזרים של גלילאו על הארץ הנעה סביב השמש. את כל זאת אני מציין רק למען הסדר הטוב, ומפני שרשימת ביקורת אחת על הספר ניצלה את ההזדמנות לקדם את האג'נדה הביזארית הזאת. דארווין ותורת האבולוציה משמשים ברומן של סמדר רייספלד רק מסגרת, אפילו פיגום, לרומן שעניינו יחסים ומוסר, והוא בהחלט מוסיף לווית-חן אינטליגנטית לרומן ביכורים מסקרן וסוחף, שאינו נעדר פגמים, אמנם, אבל אין ספק שהוא ראוי לדיון במנותק מתופעת הטבע המוזרה שתיארתי למעלה.
הגיבורה היא נעמה, והיא אחות במחלקת פגים; משלח היד שלה אינו מקרי, כמובן: הן מפני שהפגייה קוראת תיגר, לכאורה, על האבולוציה הטבעית; והן מפני שמקצוע הסיעוד – פעם קראו לזה אחות רחמנייה – עונה על איזו פנטסיה ישנה, עוד מימי פלורנס נייטינגל. נעמה מתוארת כמין דונה אידיאלה ענוגה – יפה וחומלת, נחשקת אבל מעוררת כבוד, עמוד-התווך של הסביבה האנושית שלה, ובעיקר – המוזה של בעלה האמן. התיאור הזה מסייע להחריף מאוד את הדילמה המוסרית שמולה היא ניצבת שעה שהיא נסחפת לרומן לוהט וחשאי עם גבר אחר.
אולי כאן טמונה אחת הבעיות של הרומן, כי הדגשת שלמותה המלאכית של נעמה, ההופכת את אהבתו המסורה והנאמנה של בעלה האמן למובנת כל כך, חותרת במידה מסוימת תחת האמינות של הדמות שלה; מה גם שבהדרגה נחשפת לפנינו ילדותה, הרחוקה כל כך משלמות, ומותירה אותנו תוהים לנוכח האלטרואיזם הגורף של נעמה ושאר מידותיה הטובות. התיתכן שלמות שכזאת? וכמו לקדושות קתוליות או נזירות – האחיות-הרחמניות המקוריות – לנעמה אין ילדים, אבל זוהי גזרת גורל שנובעת מעקרותו-בפועל של בעלה. חייהם מתנהלים בשלווה נינוחה של הצלחה בורגנית, על אף ההשתייכות הבוהמית-לכאורה של בעלה האמן. כל זה נועד, מן הסתם, להקצין את הניגוד בין האידיליה היפה והמוגנת מן העולם לבין מה שמתרחש כאשר פולש לתוכה גורם זר המעכיר את השלווה ומטלטל את העולם המוגן של נעמה.
ההתאהבות הלא-צפויה, והרומן שמתממש לאחר חיבוטי נפש רבים, מטלטל ומערער את היקום המסודר שיצרה לעצמה נעמה; אפשר היה לטעות ולשאול על מה המהומה – אחרי הכול מדובר בפרשייה שהיא עניין של יום ביומו אצל רבים וטובים (את נקודת ההשקפה הרואה ברומן הזה שעשוע בלתי מזיק, המוסיף קצת פלפל לחיים מייצגת ברומן תמרה, עמיתה לעבודה של נעמה) אבל כמובן שאדם קרוב אצל עצמו, ועבור נעמה מדובר בחטא, לא פחות, במשמעותו הדתית, אפילו הקתולית – אבל להוותה אין היא יכולה ליהנות משרותי מירוק-החטאים שמציעה הדת הממוסדת; גם להגותו של דארווין הנערץ אין מה להציע לפתרון המצוקה הפרטית שלה.
וזו הולכת ומחריפה, ומשנה את ראיית-המציאות שלה, עד כדי כמעט-פרנויה וחשדות אפלים; אבל אין פתרון אינו חד משמעי. רייספלד עורכת במהלך הספר – בנגיעות עדינות, צריך לומר – ניסיונות לחשוף את החוקים של העולם שבראה; להעניק לקורא מבט-על על חוקיו השרירותיים של הבדיון הספרותי; הם לא אמורים לפגוע בהתנהלותו של העולם הזה, רק לצאת להפוגה רגעית.
(פורסם בידיעות אחרונות, יולי 2007)
