אל הים הדרומי

קסטנר וידיד, מכאן.

אם היינו סופרים כמו שצריך, התאריך היום היה 35 במאי.

אני שומר חיבה מיוחדת ל"35 במאי" – לתרגום העתיק של א. קפלן, צריך לומר, מפני שמפגש ראשון עם טקסט, או עם שיר, נצרב, אם תסלחו על הביטוי, בתודעה. אני בטוח שהתרגום החדש של מיכאל דק טוב לא פחות, ואולי יותר, ובלי ספק נאמן יותר למקור; אבל העניין די אבוד מבחינתי. אני נעול על דני והדוד סבוני, לא קונרד ורינגלהוט; ואין ספק שמזעזע להווכח בבורותו של הדוד, הסבור שאת "אהבת ציון" כתב ביאליק, גם אם במקור התבלבל (אני מנחש) בין גיתה לשילר, או היינה והלדרליין. ומעניין אין קראו במקור לחנניה ברווזי או עתליה פִּסְתָקי, ואם היה זה באמת יהודה הלוי ששיחק טניס-זוגות עם שקספיר, והיה חלש בבֵּקְהֵנִד. רק נֶגְרוֹ קַבַּלּוֹ נשאר נֶגְרוֹ קַבַּלּוֹ.

 

 

 

יוצאי גרמניה בארץ, אני מניח, אחראים לפופלריות של קסטנר בעברית; בעולם דובר האנגלית הוא אלמוני למדי, למרות שוולט דיסני הפיק גירסה של "אורה הכפולה". הארץ מלאה אוהבי קסטנר ומומחים לקסטנר; אני יודע עליו מעט מאוד, ולכן חפשתי קצת ברשת. היו בה כמה תגליות, הראשונה בהן היא שהחיפוש בעברית, כך נדמה, מעלה שלל עשיר יותר מהאנגלית. גרמנית, כמובן, עדיפה.

זה לא ממש חשוב כשמדובר באהבת ילדות, אבל 35 במאי עומד היטב במבחן הזמן והוא אפילו די תקין פוליטית, באופן יחסי. וקסטנר עצמו? לפני המלחמה נעצר כמה פעמים ע"י הגסטפו; הוא היה כנראה הסופר היחיד שראה במו עיניו את ספריו נזרקים לאש ב-1933, בכיכר ליד האופרה בברלין, בניצוחו של גבלס. ובכל זאת, למרות הכל, נשאר בגרמניה. החיפוש ברשת העברית מעלה כותרת מטרידה של מאמר: "אריך הקטן ועצתה של הסבתא: שתיקתו של אריך קסטנר בתקופת הנאציזם."

אחרי שריפת הרייכסטאג החלו רבים ממכריו להמלט; קסטנר דיבר על לבם וניסה לשכנע אותם להישאר. "כשאני חושב על כך, נעשה לי חם וקר לסירוגין," הוא מצוטט, אחרי המלחמה. הוא יודע שאם היה מצליח לשכנע מישהו להשאר, היה גוזר עליו מוות.

קסטנר שהה בגרמניה כל שנות המלחמה, ואפילו המשיך ליצור: הוא כתב, בשם בדוי, תסריט להפקת-ענק גרמנית בשם "מינכהאוזן", סרט שהופץ בגרמניה בעיצומה של המלחמה. אתר אחר טוען שהיטלר באופן אישי אחראי לכך ששמו של קסטנר הוסר מרשימת הקרדיטים.

האם שרפו שם, בכיכר, גם את "35 במאי"? מכיוון שקסטנר לעג לגנרלים ומצביאים, והתייחס בחיוב ליחסים בין-גזעיים (הילדה פטרוזיליה, וגם בת-זוגו הלבנה של נגרו קבלו) אי אפשר להוציא זאת מכלל אפשרות. כך או אחרת הוא עדיין כאן, ובכל שנה – אם שמים לב – מגיע התאריך הזה, שבו לא מתפלאים על שום דבר – יום מועד לנסים ונפלאות.  

חֲמִשִים פִּי ֹשִשָה הֵם מֵאַה פִּי שִלֹשָה
וְלא-כְלוּם פִּי מֵאַה הוּא לא-כְלוּם
פְּלָאִים יַעֲשֶה רַק יְלוּד-הָאִשָה
אֲשֶר לא יִתְפַּלֵא עַל מְאוּם.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

7 תגובות בנושא “אל הים הדרומי”

  1. כל הכבוד על כך שזכרת. קסטנר, ואני מצטט מתוך תרגומו של מיכאל דק (הגם שאני זוכר חסד נעורים לתרגום הישן), כתב כי "זהו יום מועד לנסים ונפלאות". בוא נדייק: "זה היה ב-35 במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל ב-35 במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר".

    וכמובן, זה הספר שגרם לי לחלום על מסע הרפתקאות לים הדרומי. ואני לא מכיר יותר מדי אנשים שהטריגר הראשון-ראשון שלהם לכך לא היה הש-35 במאי.

  2. הסופרים הגרמניים היחידים שנהגו לפתרגםב אופן קבוע לעברית במשך תקופה ארוכה שבה היה מעין חרם לא רישמי על ספרות גרמנית .
    השניים האחרים היו תומאס מאן וקארל מאי שהוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר לעברית בכל הזמנים

  3. כמובן, אני נאמנה לנצח לתרגום הישן הצרוב בתודעתי, אבל אני זוכרת ראיון עם מיכאל דק, והוא סיפר שב"אמיל והבלשים" למשל, היו כמה פרטים שנשמטו מן התרגום העברי, כי היו "גרמניים מדי".
    נוצר בי רושם שקסטנר לא התנגד לנאצים, אז תודה שהבאת את הפרטים על גיבור ילדותנו.

    והנה פרט טריוויה שמצאתי אני:
    "פצפונת ואנטון" הומחז על-ידי קסטנר ב- 1932, ובתפקיד פצפונת הופיעה חנה מאירצוק-מרון בת התשע.

  4. אני זוכרת את הטענה העיקרית באותו מאמר מטריד שאת כותרתו ציינת – הכותב הופך באריכות בעניין הסתגלותו של קסטנר לחיים תחת השלטון הנאצי. כסופר שהחזיק בדעות חברתיות מוצקות, והביע בספרי הילדים שלו עמדה חינוכית-מוסרית (כמעט מוסרנית אפילו) –
    הטיף לאמירת אמת, בז להלשנה,החדיר בגיבוריו רגש חובה עמוק, בז לעצלות והעריך את החרציות –
    האם מוגזם לצפות ממי שמחזיק בעמדות כאלה ורואה עצמו כמחנך ומנתב ילדים, לא לשתוק על רקע התהפוכות הפוליטיות של תקופת הרייך?

  5. Here is the ooriginal cover… ah, the nostalgy…:
    http://www.dtv.de/_images/cover640/70842.jpg

    I read that book (in Hebrew) many times as a child. I was obsessed about it. I found an old copy of the book in my father's library. It was in a bad shape but I fell in love with the imaginative story and read it again and again and again.
    I know several adults who belong to a secret club of May 35st…

    BTW, there is the link between Emil and the detectives and the 35th of May is the following:
    "Kהstner describes lying on the floor desperately seeking inspiration for a book set in the South Seas (later to become the 35th of May), then the sudden focusing of his eyes on the table-legs. So the name Tischbein, and the boy Emil, were born."
    (http://www.new-books-in-german.com/featur17.htm)

  6. בכיכר, והוא היה נוכח באירוע. יש לי אפילו תיאור שהוא מתאר את זה (באנגלית, ואני לא זוכרת מאיפה הבאתי (עשיתי עליו (ועל 35 במאי, שהיה כל כך אהוב עלי שאפילו קניתי אותו בגרמנית למרות שאני לא יודעת לקרוא גרמנית…) רפראט בשיעור גרמנית באוניברסיטה) אבל בכל זאת…)

    On the book burning:
    And in the year of 1933 my books were burned with dark festive splendour in Berlin, on the large square next to the Opera, by a certain Mr. Goebbels. He triumphantly called out the names of twenty-four German writers, who symbolically had to be eradicated for eternity. I was the only one of the twenty-four who had appeared in person to witness this theatrical insolence.
    I stood in front of the University, jammed between students in SA uniforms, the flower of the nation, saw our books lying in the flashing flames and listened to the sentimental tirades of the little consummate liar. Funeral weather hung over the town. The head of a smashed bust of Magnus Hirschfeld, on a long stake, swung up and down over the silent mass of people. It was disgusting.
    Suddenly a shrill woman's voice called: "But that's Kästner standing there!" A young cabaret artist, pushing through the throng with a colleague, had seen me standing there and had given exaggerated expression to her astonishment. I became ill at ease. But nothing happened. (Although in those very days a great lot of things used to "happen)”

השאר תגובה