מילון סמבטיון, או טלוויזיה עם ירח.

עוד בשולי הביקור בפראג:

ידיד אנגלי שלנו מצא פעם, בעת שלמד עברית בלונדון, עותק ישן של מילון אנגלי-עברי עלום שם. זה היה מילון מתקופת ההשכלה, והוא היה דק מאוד, ומלא מילים מסתוריות, מוזרות ונשכחות. את חלקן המציא כנראה המחבר. הידיד שלנו צהל על כל תגלית חדשה במילון המוזר, והבלתי-שימושי בעליל, שאותו כינה "מילון סמבטיון," על שום אחד הערכים בו.

חלפו שנים, ונראה שהמילון ההוא התגלגל אל הרפובליקה הצ'כית, ואולי היה עותק שלו חבוי שם, מאז ומעולם, באיזו עליית-גג ברובע יוספוב; ואיזה צ'כי דל אמצעים, אולי סטודנט שמשלים הכנסה, תרגם בעזרתו עלון פירסומי של מלון מכובד באזור מרחצאות-המרפא, עבור המגזין של חברת התעופה הצ'כית. דקות של נחת עברו עלינו בעת שפענחנו את הטקסט המרנין הזה:

סנטוריום *** משתייך למקומות שלהם החנחות הטוֹבות ביותר ללן מספק. עוֹזר לזה המקום שמביא יתרוֹן במקום טיול בקרלובי ברי וממֹשוּת שקרוֹב לשֹּדרות עמודים עם מעיינות מינרליים…כל החדרים מצוּידים בחדר אמבטיה, 15 ֹשּירותים, טלפוֹן וּבחלקוֹ במכֹשּיר יבוֹשּ לשֹּער. מקרר, טלוויזיה עם ירח.

ריפוּי – מובטח פה למשל עיסוֹת תוֹך – מימי, שטיפות סקוטיות, מרחצים תוֹססים, מרחצים מכרכרים, םדרים באמבטים מיוחדים…דקוּר מחתים של חמֹשּל, אויר, ֹשּמיעה ושּל שּרֹף חלתית, ריפוי על ידי קוֹר, ריפוי במגנט, סדרים של ריפוי חמֹשּלי, שּטף של קרבים, תחבֹשּת מכוסה-עשֹּב, מרכז לכֹשּירוּת….

 סימן – מחלות עיכל ותרסרין, מחלות תורת הגידורים, מחלות מרה, מחלות כבד, מחלות לבלב, מחלות של קרבים, סוכרת אמתית, פודגרה, מחלות התנועעות (ראשית עמוד השדרה  ופרקים אצבע גדולים), תכניות ריפוי מיוחדות ובאופן לא-רגיל לילדים.

שרותים נוספים: בתי מרזח, חנות ממתקים, חנויות, במקום יש גם טרסה קיץ עם מוסיקה לריקוד, פדיקיר ומניקור ואפשרות ללן במשך הפסחה.

הניקוד – במקור. אין לי מושג למה כל השיני"ם דגושות.

אבל, למען האמת, סביר יותר שמאן-דהוא השתמש באחת מאותן תוכנות-תרגום אוטומטיות, שכמותן יש גם באינטרנט, המוכיחות חדשות לבקרים שעדיין יש לאן לשאוף בתחום הבינה המלאכותית. דוגמה מרהיבה במיוחד: המשפט הגרמני der Regisseurin Angela Burger, כלומר הבמאית אנג'לה בורגר, מתורגם כך:

the rain eating urine Angela citizen.

נסו לפעמים את האופציה translate this page. ההנאה מובטחת.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

פראג, סימני דרך

ביקור בפראג, אוגוסט 2004

אין ברירה, ביום מן הימים תהיה חייב לנסוע ולהסתכל לפחות באחדים מן המקומות בעולם שבהם אתה חש עצמך בבית; או אז תימלא נפשך פליאה ותמיהה.

[קארל צ'אפק, מסעות בצפון]
< קברו של קארל צ'אפק וישהראד, פראג

"…ולפתע חשתי קינאה עזה, אדון בּוֹהוֹמִיל היקר,בשיעורי הנהיגה שלך באופנוע יאווה, כי אתם בטח חלפתם, אתה והמורה שלך, אדוני, על פני המקומות היפים ביותר בעולם; עלו בזכרוני קַמִפֶּה, מאלָה סְטְרָנָה, הראדָצָ'נִי, סְטארֶה מֶסְטוֹ, יוֹזְפוֹב, וינוֹהְרַאדי, הגנים המוצלים בקיץ של המסבאות ובתי הבירה, הסֶצֶסיוֹן המתחרה בקלאסיציזם והבארוק כמעט בכל פינה…"
[פַּאבֶל הילֶה, מרצדס-בנץ. תרגום מירי פז.]

"…למעשה, כשביל קלינטון הגיע לפראג, הרי זה רק כדי ללגום בירה בנמר הזהב יחד עם בּוֹהוֹמיל הראבַּאל, כי הבאדוויזר האמריקאית היא פשוט שתן בהשווה למשקה האלים הנושן הזה."

"שעה לפני עלות השחר ב-7 במרץ 1974, מת קספר יוֹאכִים אוּץ משבץ שני וצפוי-מזה-זמן, בדירתו שברחוב שירוֹקה מס' 5, הצופה אל בית הקברות היהודי הישן בפראג."
["אוּץ", מאת ברוס צ'טווין. תירגם דורי פרנס.]

"..דיון על מעלותיו (או להיפך) של קפקא, שאוּץ סגד לו כבורא עולמות ואורליק ביטל אותו בתור זיוף. לפי הצדק צריך לבטל את ספריו.
"לאסור, אתה מתכוון?" אמרתי. "לצנזר?"
"אני לא מתכוון," אמר אורליק. "אמרתי לבטל."
"פאף! פאף! " הניף אוץ את ידיו. "איזו מין טפשות זאת?"

טענתו של אורליק כנגד קפקא הייתה מבוססת על מעמדו האנטומולוגי המפוקפק של החרק. בסיפור הגלגול…"

"בילינו את שארית אחר-הצהריים בשוטטות ברחובות דלילי-האוכלוסין של מאלה סטראנה, משתהים מדי פעם להתפעל מחזיתו המעוטרת של בית-סוחר, או מארמון בארוק או רוקוקו – הורטבה, הפלאפי, הלובקוביץ': הוא נקב בשמותיהם כאילו היו הבנאים חברים אינטימיים."

"…התיישבנו בגן מתחת למזר סטראהוב. גבר בתחתונים השתזף על הדשא. אניצי הצפצפות ריחפו ונחתו על בגדינו כפתיתי שלג."

"…המוזיאון, מבנה גרנדיוזי מהימים הטובים ההם של פראנץ-יוזף, נקרא על שם הקיסר רודולף בכדי להנציח את תשוקתו לאמנויות הדקורטיביות.
"תגידי לי," שברתי את השתיקה, "למה המוזיאון שלכם תמיד סגור?"
"למה אתה חושב?" היא פלטה צחוק חפוז, גרוני. "כדי שאנשים לא יכנסו!"

"למטה, עמוק מתחתיו, זוהרת פראג הלילית, מלאה נהגי מוניות חסרי אחריות, בתי קפה ובארים מפוקפקים…"
[מיכאל ויווג, רושמי אהבת אב, תרגום רות בונדי]

"..אני לוגמת תה ומביטה בו מהצד. הוא תופס את מבטי ומחייך אליי חיוך קטן. זה שוב אותו חיוך יפה.
"את  רוצה לשמוע מה התגלית האחרונה שגילו תחקירי הכתבים של לידובה נוביני?" הוא שואל.
אני מהנהנת.
"התיירים נמשכים אל אתרי העבר של פראג," הוא קורא באוזניי כותרת גדולה. "האם העלית דבר כזה על דעתך?"

"..אני שוכבת עם כמה בנות מהכתה, על המזח של קמפה, אנחנו משתזפות ומפטפטות. הוולטאווה הומה ברקע."

"…פינצ'ר פראגאי אופייני. כזה יצור גמדי ערמומי, שנראה כמו מיזעור כושל של איזו איילה חולה מאד, אבל אחותי הייתה מאוהבת בו עד הגג."

"…שווייק פנה אליה:

תסלחי לי, גברת, איך הולכים מפה לז'יז'קוב?"

נעצרה והסתכלה בו כדי לראות אם הוא מדבר בכנות ופניו הטובים של שווייק אמרו לה, כי אכן חייל זה רוצה, כנראה, באמת להגיע לז'יז'קוב.

…אחר כך אמרה לו שהיא באה לכאן עם הכלב גם כל ערב בשעה שש, שהיא לא מאמינה לשום גבר בפראג, שפעם נתנה מודעה לעתון לצרכי נישואין וענה רק מסגר אחד והוציא ממנה שמונה מאות כתר בשביל איזו המצאה ונעלם."

[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, שווייק כמשרת לסרן לוקאש, תרגום רות בונדי וחיים איזק]

"..צ'יזיק עשה עוד נסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.

האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.

"זה כלב נורא!" קרא."

[יארוסלב האשק, המכון הקינולוגי, מתוך מפקד העיר בוגולמה, תרגום רות בונדי]

 

 

 

 

 

 

 

"..אני לא מכניס את האף שלי לעניינים כאלו. שישקו לי כולם בתחת!" ענה בנימוס מר פאליבץ והצית את מקטרתו. "בימינו אדם שמתערב בעניינים כאלו יכול לשבור את הראש. אני בעל עסק וכשבא מישהו ומזמין בירה, אני מוזג לו. אבל איזו סארייבו, פוליטיקה או איזה ארכידוכס, נשמתו עדן, זה לא בשבילנו. מזה לא יצא שום דבר חוץ מפַּאנְקְרַאץ.* "

[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, התערבות החייל הטוב שווייק במלחמת העולם. תרגום רות בונדי וחיים איזק]

* פַּאנְקְרַאץ – בית כלא.

"בפראג חיים למעלה ממיליון בני-אדם, ואין בדעתי למנות כאן את כולם בשמותיהם."

[לודביק ואצוליק, חזירי-הים. תרגום צבי ארד. ]

אולי תרצו לקרוא גם את:

לשווק את שווייק

שוויק בתנוחה אופיינית. איור של יוזף לאדה.

אני לא בטוח שהדבר ידוע ברבים, אבל יש בארץ לא מעט שְוֵוייקוֹלוֹגים, כלומר מעריצים נלהבים של החייל הטוב שווייק, גיבורו של יַארוֹסלַאב הַאשֶק. אני עצמי איני יכול להתהדר בתואר הזה: חסרה לי הבקיאות המופלגת בכתבי הקודש. אבל אני מחבב מאוד את שוויק. לצד שתי יצירות בעלות רוח דומה – מילכוד 22 והרפתקאות החייל איבאן צ'ונקין – שווייק היה עבורי חוויה מעצבת, בעיקר בזמן השירות הסדיר.

לפני שנתיים בערך שמעתי הרצאה של רות בּוֹנְדי על שווייק. בונדי דיברה מעט על חייה בפראג ועל שנותיה בגטו טרזין; היא סיפרה שבילדותה שווייק היה כמעט בבחינת ספרות אסורה לילדים מבית טוב. הוא היה פרוע מדי, גס וחתרני. יארוסלאב האשק עצמו לא היה דמות מופת, אחרי הכל: שתיין, בדחן של בתי מרזח, אנרכיסט ואחר כך קומוניסט, ואם לא די בכך, גם ביגאמיסט. אשתו הראשונה, יארמילה, הייתה יהודייה מבית בורגני טוב, והוא ניסה לשנות את דרכיו למען משפחתה. אומרים שהיא עזרה לו לעתים לסיים את הפיליטונים שכתב, כשהיה שיכור מדי. אבל אחרי שנתיים התמוטטו הנישואין, ולאחר שגוייס לצבא ועבר הרפתקאות במלחמת האזרחים ברוסיה (עליהן כתב ב"מפקד העיר בּוּגוּלְמָה", קובץ הכולל פנינים מופתיות וגם כמה "בְּקַרוֹבִים" של החייל הטוב) חזר האשק לצ'כיה, נשוי בשנית, מבלי שטרח להתגרש.שווייק התקבל בקרירות, שלא לומר בבוז, על ידי משכילי פראג ואניני-הטעם שלה. לעזרתו נחלץ מגלה גאונים נודע, מקס ברוד – כן כן, האיש שלא שרף את כתבי קפקא. ברוד טען, לתדהמת הממסד הספרותי המקומי, ששוויק הוא יצירת מופת גאונית, במסורת הקומית הדגולה של דון-קישוט, גרגנטואה ופנטגרואל, טריסטרם שנדי וגוליבר – לא מין קומיקס ירוד להמונים. (שוויק נכתב בהמשכים, בחוברות מאוירות שנמכרו מבית לבית. יוזף לַאדָה, שאיוריו הפכו עם הזמן מזוהים לחלוטין עם שווייק, קיבל בשכרו כמה תחתונים וגרביים.) האשק כתב לברוד מכתב תודה קצר ומנומס, ולחבריו לשתייה אמר בערך כך: "עד היום הייתי כלומניק, אבל עכשיו, כשאני בידיים יהודיות, אני בדרך למעלה."חלק מצמרר ומרתק בשיחתה של בונדי הוקדש למקומו של שווייק בגטו טרזין. בתוך הטרוף האבסורדי והסבל הקיצוני של החיים במחנה, העניקה כנראה רוחו של שוויק סיועי מורלי מסוים. היא סיפרה על פֶּפֶּק טאוסיג, חוקר הומור שתכנן לכתוב את המשך עלילות שווייק בגטו: סיפור על אזרח פראג תמים העומד בתור לא נכון כשהוא בא לשלם עבור רישוי הכלב שלו בעירייה. בטעות מטביעים לו את האות J בתעודה, הוא נאלץ להיסחף בנחשול שגרף את יהודי פראג, ומגיע לגטו. אותו פפק ידע לצטט בעל-פה קטעים שלמים משווייק, ופעם נשא את ההרצאה הקצרה ביותר שהושמעה בגטו, שכידוע היו בו חיי תרבות עירניים: "קל להיכנס, אבל קשה לצאת" – ציטט פפק מתוך שוויק, מקדים את YNET בכמה עשורים – "לצאת בזמן, זוהי אמנות המלחמה האמיתית." עצה נצחית ואקטואלית תמיד, כמובן; ההרצאה הזאת נישאה כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הנאצים בסטלינגראד. פפק נשלח לאושוויץ, שרד גם את צעדת המוות, אבל מת ימים מספר לפני השחרור. ייתכן שכתב היד של עלילות שוויק בגטו שרד את המלחמה אבל הושמד ע"י הקומוניסטים – וייתכן שהוא עדיין מונח באיזה ארכיון במוסקבה. עוד על פפק טאוסיג אפשר לקרוא כאן.

בונדי הופתעה לגלות, לאחר שעלתה ארצה, ששווייק נהנה כאן מפופולריות ניכרת, בעיקר בזכות העיבוד לבמה של מקס ברוד, ובזכות השחקן מאיר מרגלית בתפקיד חייו. הפופולריות הזאת ראויה, אני חושב, לעיונם של מבקרי-תרבות, כי היא דוגמה לאיזו אנומליה, או פיצול-אישיות מקומי, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד. למרות ששווייק היה מוכר כל כך, ההתרגום היחיד של הספר לעברית היה חלקי ביותר ולא מדויק, וכעבור שנים ארוכות, בשיתוף עם חיים איזק, פירסמה בונדי את התרגום המלא של שווייק לעברית, בשני כרכים.

הסרת הלוט מעל פסל ברונזה של החייל הטוב שוויק בסנט פטרבורג, באפריל 2003. האיש הבריא משמאל הוא ריצ'רד האשק, נכדו של יארוסלאב.

כתבתי רשימה קטנה על אותה הרצאה של רות בונדי. כעבור זמן מה – הזמן שלקח אז לגוּגל לאַנְדֶקס דף נידח ברשת – קיבלתי דוא"ל נרגש ונפעם מאדם בשם זני סדלון. הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט שלו (הסובל מעיצוב מוזר וחובבני) ופרש בפנַי את כל פרטיה של סאגה מייגעת. סדלון, שוויקולוג נלהב, הוא אמריקאי ממוצא צ'כי. הוא טוען – כנראה בצדק רב – שהתרגום האנגלי הקיים של עלילות שוויק, בהוצאת פינגווין, הוא גרוע ומסורס. המתרגם היה השגריר הבריטי בצ'כוסלובקיה, ססיל פּארוֹט, ויש אומרים ששליטתו בצ'כית הייתה מוגבלת. הוא גם צינזר את הטקסט ונקט סגנון בריטי נקי מגסויות. לדברי אחד מהמאמרים המשבחים באתר של סדלון, החייל שווייק בתרגום פארוט אינו אלא טיפש, בשעה ששווייק האמיתי, וכך גם בתרגום של סדלון (במשותף עם מייק ג'ויס) רק מתחזה לטיפש –  וההבדל הוא עולם ומלואו. התרגום של פארוט, לדברי רבים, הביא לכך שדוברי האנגלית אינם מכירים את גדולתו של האשק. "תארו לכם," כותב סדלון בהתרגשות, "שבגלל תרגום קלוקל היה נמנע מן העולם שאינו דובר אנגלית להכיר בגאוניותו של מרק טווין!" וסדלון החליט לתרגם מחדש את שווייק, תרגום מדויק ואולטימטיבי, וגם לשווק את התרגום שלו, שהוא מכנה "נוסח שיקגו",באמצעות הרשת.

אחד מספיחי מסע קידום המכירות שלו נגע לרשימה שלי. לא אחת, כתב סדלון, העלו בפניו מוציאים-לאור פוטנציאליים הסתייגות מפרסום מחודש של שוויק. אחת הטענות הייתה שיש בספר נימות אנטישמיות. בונדי, אגב, סבורה שהאשק לא היה אנטישמי: הוא לעג לכל מגזרי החברה באופן שוויוני לגמרי. ובכל זאת יש שם כמה יהודים חרדים שאינם מוצגים באור נאה, וכמובן הכומר המומר אוטו כץ, דמות גרוטסקית ודוחה. סיפורה של בונדי על שוויק בגטו היה, לדעת סדלון, הוכחה ניצחת למופרכותו של טיעון האנטישמיות. הוא ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם רות בונדי, ועשיתי זאת ברצון. סדלון כתב אחר-כך שבונדי פטרה את טענת האנטישמיות של האשק בביטוי הצ'כי "To je volovina!" שפרושו, בערך, בּוּלְשִיט.

רות בונדי כתבה לי מאוחר יותר (בכתב יד זעיר ויפה) ששוחחה עם סדלון בטלפון ואמרה לו את דעתה, כלומר: שהתרגום שלו לא יזכה להכרה אצל מבקרי ספרות ובאקדמיה אם לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ומכובדת. שהרי קורא רגיל ישאל בודאי, לפני הכל, מדוע תרגום מעולה כל כך של יצירת מופת נתקל בדחייה של בתי-הוצאה מכובדים, ויוצא לאור כספר אלקטרוני או בהוצאה אלמונית.

ואכן המפץ התקשורתי שאליו שאף סדלון מבושש לבוא. אם לא די בכך, ראיתי, לצד התשבחות, כמה ביקורות לא מחמיאות על התרגום החדש. התרגום "פשוט נורא," כותב מישהו באמזון, אבל לידו משבחת אמריקאית ממוצא צ'כי את התרגום החדש. נראה שהבריטים נוטרים לו, וחושבים שהתרגום שלו אמריקאי מדי. סדלון עצמו כתב לי עכשיו שלמרות שאינו עומד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, מסע-הצלב הדון-קישוטי שלו נמשך במלוא עוזו. הוא משתתף בכנסים על שווייק, מרצה על בעיות התרגום ואוסף חיזוקים ומחמאות מחוקרים, אנשי אקדמיה וסתם קוראים. הוא שלח אלי את הרצאתו בכנס על שווייק שנערך בליפּנִיצֶה, שם הזכיר את בונדי, תקף את תרגום פארוט ומגיניו הבריטיים, תאר את הדילמות שלו כמתרגם, התפלמס עם מבקריו והתפלסף על אודות שווייק. האם שווייק יכבוש את אמריקה? ספק גדול. האמריקאים ימשיכו לשתות בירה באדוויזר, בלי לדעת שהיא קרויה על שם העיירה באדוויס, ששמה הצ'כי הוא בּוּדְיוֹבִיצֶה, המקום בו הוצב גדודו של שוויק וממנו יצא להרפתקאותיו. הבירה שם, די בטוח, טעימה יותר.

לסיום, אני מרגיש חובה להעיר ששווייק של האשק עוסק במלחמת העולם הראשונה, בממלכה טוטליטארית רקובה ושוקעת באירופה. הוא עוסק בהתעמרות, אכזריות ושרירות-לב בשם החוק והאידיאולוגיה; בטמטום וקהות חושים של בעלי שררה ומפקדים; בשנאה אתנית, בשחיתות וחוסר מוסר המסתתרים מאחורי מסווה דק של מדים ותקנות; בקבלה ללא עוררין של הסדר הקיים; ובאדם קטן הנשחק בין גלגליה של מערכת ברוטלית ומנוכרת; בקיצור, אין לו שום זיקה או רלוונטיות למציאות של ישראל 2003. איזה מזל.

ועוד הערת אגב לסיום, יצא ספר חדש של רות בונדי, בשם נחמות קטנות. לא קראתי אותו, אבל זה לא ימנע ממני להמליץ עליו בחום.


אולי תרצו לקרוא גם את:

שוואנקמאייר?

זכרו את השם. אם תוכלו.

יאן שוונקמאייר, ( Jan Svankmajer ) זה השם. בערוץ יס 3 שודרה עכשיו הגירסה שלו ל"אליס", מ-1987, עיבוד מחוספס, אפל, פסיכוטי – הראשים אצלו נערפים באמת – ועם האליס המתוקה ביותר שראיתי מעודי, אחת כריסטינה קוהוטובה. שוואנקמאייר הוא אמן צ'כי, גאון אנימציה ובמאי, אבל אם אני צריך לספר עליו למישהו אני לרוב שוכח את השם.

מדי פעם – אין לי מושג לפי איזו חוקיות – משדר אותו ערוץ 3 סרטי אנימציה קצרים שלו. באנגליה ראיתי סרט באורך מלא שלו, אוטיק הקטן – במקור Otesánek – עלילה המבוססת על אגדת עם, סיפור מפחיד מאוד על יחסי הורים-ילדים, וגם עבודות וידאו בטייט-מודרן; הדימויים החזותיים שהוא יוצר נצרבים בתודעה: הם מדהימים, מבעיתים, מסחררים, וכל זה בלי התקציב של מאטריקס ובלי מחשבי-על. רק כל מיני גרוטאות, בובות עץ וסמרטוטים, חימר ואלמנטים דומים של לואו-טק.

 לאתר די מקיף המוקדש לו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השנים הנפלאות בזבל

פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות, אוגוסט 2002
אני אוהב ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים זה מזה). על גל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית.

על: אוץ, מאת ברוס צ'טווין, תירגם מאנגלית דורי פרנס, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד; הטרילוגיה הצ'כית, מאת קארל צ'אפק, תירגם מצ'כית אפרים פרויד, הוצאת ירון גולן; מפקד העיר בוגולמה, מאת יארוסלאב האשק, תירגמה מצ'כית רות בונדי, הוצאת גוונים.

מעולם לא ביקרתי בפראג. זהו וידוי תמוה בעידן חבילות הנופש הזולות, אני יודע, אבל החשק לבקר בעיר המוזהבת צץ ועלה מדי פעם בפעם ודעך אחר כך, ומעולם לא נהפך לדחף חזק באמת. בינתיים התפתח גם איזה חשש, שאמצא שם רק דיסנילנד
לתיירים, ודוכנים עם חולצות-טי של המונומנטים התיירותיים הגדולים של העיר, הגולם, שווייק וקפקא ("איך ידעת שהייתי בפראג?" תמה מישהו במשרד, לבוש חולצה שחורה שעליה הדיוקן העגום הנודע של קפקא, ועונה בעצמו "אה, כן, החולצה עם פרנק זאפא". נסתרות הן הדרכים שבהן הופכים ענקי הרוח לבני אלמוות).

ובכלל, מה לי ולפראג? אני לא מבין מלה וחצי מלה בצ'כית, ואין לי שורשים משפחתיים שם. כל מה שיש לי הוא חיבה לספרות קצת נידחת, מתורגמת לעברית, של עולם מרכז אירופי רחוק או של סופרים דיסידנטים, שכתבו בהומור של ייאוש שקט על השנים הנפלאות בזבל",  שנות השלטון הקומוניסטי. אני אוהב  ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים מאוד זה מזה). האשק וקפקא, שמילן קונדרה תיאר פעם כתרומתה המרכזית של פראג לספרות העולם, פונים אל מחוזות שונים לחלוטין של הנפש, למרות שנמצא כבר מי שכתב על המשותף ביניהם – העיסוק ביחיד מול מכונת השלטון העריצה, אם לומר זאת בתכלית הקיצור. ושמא קפקא כלל אינו שייך לתרבות של פראג, כפי שטען מישהו במכתב נושן למערכת "ניו יורק ריוויו אוף בוקס", בתגובה לדבריו של מילן קונדרה? כך או אחרת, שניהם ישבו בפראג. ובתהילת שניהם, אגב, מעורב מקס ברוד, והרי לכם גם קשר תל-אביבי. ברוד היה זה שטען –
לתדהמתם הרבה של אנשי הרוח בפראג – ש"שווייק" הוא יצירה דגולה, במסורת הקומית של סרוונטס, רבלה, סוויפט וסטרן.

במקום לקום ולנסוע שמרתי פינה של ערגה חמימה לפראג של הספרים, שקיומה הגשמי הפך בהדרגה להיות חשוב פחות. וכמובן לצ'כיות בכלל, למרות שלא הכרתי מקרוב נציגים מאפיינים שלה. יש כת לא גדולה של חובבי צ'כיה וספרותה, שמתעסקת בקטנות, בדומה לאספני הפורצלן ב"אוץ" של ברוס צ'טווין, שהוא מן הסתם עוד חבר נלהב בה; אנשיה פיתחו דימוי יפה, שאין לי מושג מה מידת המציאותיות שלו, על העם הצ'כי ובירתו המופלאה. כבר שמעתי אנשים בקיאים ממני מביעים חשד באשר למידת האמת שבדימוי הזה. אבל נעים להאמין בו: ידיד של המספר ב"אוץ" גורס כי גיבוריו האמיתיים של "המצב הבלתי אפשרי הזה" – כוונתו, שוב, לעידן המלחמה הקרה – היו אלה "שלא הרימו שום קול מחאה נגד המפלגה או המדינה – אך נראה כי הם נושאים את סך כל התרבות המערבית בתוך ראשיהם… בשתיקתם", מוסיף אותו ידיד, "הם מטיחים את העלבון הסופי במדינה, בכך שהם מעמידים פנים כי היא אינה קיימת". הנובלה החביבה של צ'טווין מספרת על קספר יואכים אוץ, צ'כי מוזר ואספן כפייתי, שהעליב את מדינתו במשך שנים ארוכות, וגם הערים עליה ושיטה במנגנוניה, והכל למען אוסף פסלוני פורצלן מצועצעים.

ספרו של צ'טווין האנגלי הוא מין נספח חיצוני לגל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית; תרגומים של הראבל, וויווג, ומי שאחראי לחיבה התמוהה שלי לכל מה שהוא צ'כי, קארל צ'אפק. הטרילוגיה הצ'כית שלו, שתורגמה בידי אפרים פרויד, כוללת את "כוכב נופל", "חיים רגילים" ואת "הורדובל", שתרגום ישן שלו עוד מונח על המדף שלי: רומאן שיש לו רק מעט עם פראג המעטירה, ועוד פחות עם הדברים שהותירו את צ'אפק חרות בזיכרון הקולקטיווי, כלומר המלה "רובוט" שנכנסה למילון אוקספורד ודיסטופיות קרנבליות כמו "המלחמה בסלמנדרות" או "בית חרושת למוחלט". הטרילוגיה היא פילוסופית, כבדת ראש ונחשבת לפסגת יצירתו של צ'אפק, והתרגום, אף שאינו חף מפגמים – בעיקר כשמדובר בלשון מדוברת – שוטף וניכר בו שהוא מלאכה שנעשתה מאהבה. היא ראויה כמובן ליותר מאשר האזכור האגבי שכאן.

אבל הממתק האמיתי הוא בלי ספק "מפקד העיר בוגולמה" של יארוסלב האשק, שיצא זה עתה בתרגום רות בונדי. חובבי שוויק הם כת כשלעצמה, כפי שנוכחתי בשנה שעברה במפגש שבו שוחחה בונדי על שווייק: חיים בינינו לא מעט שווייקולוגים. הפופולריות שלו בארץ פרחה פעם כמעט כמו במולדתו, בין השאר בזכות העיבוד לבמה והשחקן מאיר מרגלית שגילם את החייל הטוב; שווייק נודע מאוד גם בגרמניה, ברוסיה, בפולין ובעוד ארצות אירופיות, אבל הרבה פחות מכך בעולם הדובר אנגלית. אמריקאי אחד ממוצא צ'כי, זני סלדון שמו, תירגם מחדש את שווייק ומנסה להוביל מסע לכיבוש הלבבות, בעיקר בארצות הברית. תארו לכם, הוא פונה אל דוברי האנגלית באתר האינטרנט שלו, שמרק טוויין היה נותר עלום לחלוטין לעמי אירופה בגלל תרגום קלוקל (התרגום הנפוץ לאנגלית, הוא טוען, נעשה על ידי דיפלומט בריטי בעל ידע חלקי בצ'כית, שצינזר גסויות וסירס לחלוטין את הספר) או מערך נסיבות אקראי. הרי הדבר לא יעלה על הדעת.

קוראי העברית אינם סובלים מקיפוח כזה. החטיבה האחרונה של "מפקד העיר בוגולמה" כוללת סיפורים מוקדמים, מעין טיוטות של שווייק, וכל אוהד ומתעניין מתענג על מציאות שכאלה, שיש בהן משום הצצה אל סדנת האמן. רוב תכונותיו הנלבבות של שווייק כבר מופיעות בסיפורים, אבל טרם עודנו ושוכללו; הם נקראים כמעין הומורסקות עם פואנטה חדה, ונטיית מה להפלגת יתר, שכן שווייק עובר בהן הרפתקות מסמרות שיער: מבצע בעורף האויב האיטלקי, טיסות אימונים שאחת מהן מסתיימת מוקדם מדי ("מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה") והאחרת, עם מאיור רומני מבוהל, שווייק חוצה
את האלפים והים התיכון ונוחת ליד טריפולי; אחר כך הוא מפוצץ מערך של מחסני תחמושת קיסריים, אבל כמו גיבור של סרטים מצוירים יוצא בשלום ומודיע (בהכנעה) לצוות החילוץ שמוצא אותו בין ההריסות שאין שום דבר חדש והכל בסדר. הפטריוטיזם התם והמטומטם של שווייק שובר שיאים, כשהוא מסרב בתוקף להשתחרר מהצבא ועומד על זכותו למות למען הקיסר.

חטיבה נוספת בספר היא "סיפורים מן השרוול", והקטעים בה לא התיישנו היטב; אלה הן הומורסקות – מדוע יש טעם עבש למלה הזאת? – משעשעות יותר או פחות, שוודאי לא היו זוכות לחיי נצח אלמלא מחברן; כך גם נאומי הבחירות של "מפלגת הקידמה המתונה בגבולות החוק" שהקים האשק עם חבריו לשתייה. לעומת זאת, החטיבה הראשונה בספר, "מתולדות העיר בוגולמה", היא פנינה אמיתית שפלא הוא שתורגמה רק כעת. אלה הם ספק סיפורים, ספק זכרונות, מתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה ב1918-. האשק, הוא החבר גאשק, ממונה למפקד עיר נידחת ברוסיה. הוא מתאר ביובש מרוחק מעט את הכאוס הברוטלי ואת דרכי התמודדותו, השווייקיות בעליל, עם המצב: האשק מתמרן כמיטב יכולתו, ובשילוב של חנופה, ערמומיות ואיומים מוסווים בז'רגון מהפכני משתדל למנוע מהקצבים המטורפים שמסביבו להשתולל. יחסי אהבה-שנאה מיוחדים במינם הוא מפתח עם מפקד "הגדוד המהפכני הטברי", ירוחימוב, שאחרי כיבוש העיר על ידי האשק ללא ירייה אחת מנסה לכבוש אותה בשנית בדם ואש, מדיח את האשק מתפקיד מפקד העיר ומודח בעצמו, מפרסם צו המורה לכל תושבי העיר ללמוד קרוא וכתוב בתוך שלושה ימים, כדי שיוכלו לקרוא את הצווים שהוא מפרסם, ולבסוף מלשין על
האשק שהוא בוגד, כדי שטריבונל מהפכני יוציא אותו להורג. אבל גם מצרה זו נחלץ האשק, הופך את הקערה על פיה, ויריבו-ידידו, שישן, שיכור, במשך הדיון, יוצר פטור בעונש של נזיפה, לאחר שהקנאי בחברי הטריבונל נמלך בדעתו ומוותר על רצונו העז להוציא מישהו להורג בירייה.

מה שיש בסיפורים הללו, שפורסמו זמן קצר מאוד לאחר המהפכה הרוסית, על ידי מי שלחם לצד המהפכנים, הוא קודם כל ראייה ריאליסטית, מפוכחת וחדה של המציאות ושל האנשים שמאחורי האידיאולוגיה. האשק רואה ומתאר אנשים בלי כחל ושרק אידיאולוגי. הטובים ובעיקר הרעים נמצאים בכל צד, והרוב המכריע אינו שייך לשום מחנה פרט לזה של הבורים הנגררים, שמבינים באידיאולוגיה של המהפכה בערך כמו שהם מבינים באלגברה. יותר משמונים שנה לאחר שפורסמו, ההומור המריר של סיפורי בוגולמה עודו חד, ארסי ורענן לחלוטין, ומציב אותם במקום של כבוד לצד יצירת המופת הקומית של
האשק, "החייל האמיץ שווייק".

אני אוהב את שווייק, אבל שונא את השווייקים – כך אמר, בערך, הסופר הצ'כי פאוול קוהוט, שחשב כמו רבים שהגישה השווייקית של מרד כנועועקיף היתה בעוכריהם של הצ'כים במשך שנים רבות. אומרים שהצ'כים מתווכחים לעתים אם שווייק עוצב על פי תכונותיו האופייניות של העם הצ'כי, או שמא העם הצ'כי עיצב עצמו על פי שווייק. לי עצמי קשה שלא להתפעל ממונח כמו "מהפכת הקטיפה" ומעם הממנה סופר לנשיא, אף שאם יש איזה לקח טוב אחד ללמוד מהאשק, הרי הוא שלא ללכת שולל אחרי דימויים  וסיסמאות. אולי הגיע הזמן לנסוע לפראג ולהיווכח בעצמי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – תספורת

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת גוונים, 94 עמ'

הראבל כבר הוכתר  – לפחות על פי הכיתוב בגב הספר – ל"גדול הסופרים הצ'כים בעשורים האחרונים" – תואר חסר משמעות אמיתית, בדומה לדרוגי עשור ומילניום למיניהם. מכיוון שברור שיש תופעה ייחודית כזאת ששמה 'ספרות צ'כית', שמשהו ממנה זוכים קוראי עברית לטעום (בעיקר בזכותה של רות בונדי), אולי יש מקום גם לדרוגים. אבל מתרגומי הראבל שקראתי עד היום עולה קול ייחודי ומובהק מאד, שלא משתלב בהכרח באיזושהי ערכת אפיונים קולקטיבית, "צ'כית". כן, יש כאן הרבה בירה – מקום ההתרחשות הוא המבשלה, נוף ילדותו של הראבל; ובסיפוריו של הדוד פפין מהדהד קולו של החייל האמיץ שוויק ("….האידיוט הזה מהאנה שבשעת מפקד יצא מן השורה ואמר לאלוף-משנה פון-ווכרר: 'בעל הבית, קח את הכדורים והשוברים שלכם, אני הולך הביתה, אני חייל לא אהיה.' והאלוף משנה צרח על הנגדים: 'איזה כולירה יש לכם כאן?" … וגו'). ויחד עם זאת הוא כותב במין להט חסר נשימה, תוסס וחושני, שאינו עולה בקנה אחד עם איפוק ואירוניה דקה שאני נוטה לזהות אצל כותבים אחרים בני ארצו.

אלא שלאחר הקריאה ב"תספורת" לא היה לי שום חשק לכתוב על ספרות צ'כית, או אפילו על הנושא העיקרי של הספר, שהוא סיפורה של אשה צעירה אחת בעיירה קטנה בראשית המאה – אשה שהיא רוח-סערה, פראית ותאבת-חיים, עם נטיות מרדניות (מרוסנות למדי), בתקופה של שינויים; יכולתי להתמקד רק בכמה עמודים שכמו בערו מולי מתוך הספר, והם בעצם עניין צדדי למדי בתוכו. הדברים אמורים בעיקר בפרק השני, העוסק בנחירת חזירים. למה בדיוק כיוון הראבל בתיאורים שבפרק הזה? הוא סופר מעולה וחכם, ולכן אי אפשר לצפות ממנו לאיזה 'מסר' חד-ערכי, ברמה של סיסמאות. מצד שני, מכיוון שברור לחלוטין, גם מספריו האחרים, שהוא מחוייב לערכים הומניים בסיסיים, הוא מותיר את הקורא הנוכחי משתאה ומבולבל. כי המספרת, שלאורך רוב הספר אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש ממנה, להעריץ את המרץ והתעוזה שלה, את קריאות-התגר שלה כלפי החברה שבה היא חיה, וחדוות החיים והמשחק הבלתי פוסקת שלה – מתארת כאן בחדווה ובעונג את מעשה השחיטה ועיבוד הבשר שלאחריו.

זה מתחיל באמירה הפילוסופית משהו "המוות מחכה לכולנו והטבע רחום", בשעה שהיא נפרדת מהחזירונים, שאותם גידלה ופינקה באוכל וחלב, ושאותם היא מוסרת לשחיטה. היא מפגינה את חמלתה כשהיא מונעת מהחזיר סבל מיותר שעשוי להגרם לו מקשירת הלוע שלו: "לשם מה הכאב? אני הוצאתי את החזירון בתחבולה, גירדתי אותו בין קפלי הצואר…והאדון מיצליק היה בא מאחור עם הגרזן, מרים אותו ובמכה אדירה מחסל את החזיר, ליתר בטחון עוד נתן שתיים-שלוש מכות רטובות לגולגולת החזיר המרוסקת.." אחר בא איסוף הדם "המרהיב, המעלה עשן" הפורץ מן העורק, ושפיכת הקרביים "היפים" לדלי – "דבר לא הלהיב אותי כמו ריאות החזיר בצבע אדום בהיר", היא מתפייטת, או הכבד, "מקושט באיזמרגד צהוב של המרה, כמו עננים לפני סערה.." אחרי השחיטה בא התאור הצבעוני והמפורט לא פחות של הכנת הנקניקים והגולש, והשעשועים העליזים של העושים במלאכה המורחים זה את זה בדם, כמו ילדים פורקי-עול, או כבטקס שבטי עתיק. ואחריהם מגיע טיגון שניצלים השכם בבוקר – מישהו כתב שזה תאור מעורר תיאבון. עניין של טעם.

התאווה לבשר, צלוי או מבושל, אינה זרה לי; לפני שתהפוך הרשימה הצנועה הזאת למניפסט בזכות הצמחונות ממניעים של צער בעלי חיים, אני חייב להתוודות ולומר שאני לא צמחוני – אבל אני יודע מתי אהפוך לצמחוני: ביום שבו אצטרך לשחוט במו-ידי את התרנגולת לשניצל, או להניף גרזן על חזירון, או על עגל שחור עיניים, בעל זרבובית ורודה ולחה, המלקק את כף-ידך, כדי לזכות בסטייק לארוחת צהריים. יש בזה מידה רבה של צביעות, אני יודע, אבל נוח לי, ולרבים אחרים מן הסתם, בעיוורון המכוון ובגישה הסינית הגורסת כי "אסור לאורח לראות מה מתרחש במטבח." (אני מסתמך על ספר הבישול של אהרוני). אין לי ספק שביום שבו יאלצו אותי לישון בחדר שבו "מונחים חלקי החזיר המבותר לשם קרור…הצלעיות וצלי החזיר, הכתפיים, הברכיים, הרגליים…" אנהג כמו בעלה החיוור של המספרת, פרנצין, שלא היה מסוגל לבלוע משהו מן השחיטה והסתפק בלחם יבש וקפה.

הגיבורה של הראבל, לעומת זאת, ממששת ומלטפת את נתחי הבשר החי שעה שהיא נרדמת, ומוקדם בבוקר, כאמור, חותכת מן השוק שני שניצלים ומטגנת אותם בחמאה, והרוק נוזל מפיה כשהיא ממתינה לסיום הבישול. וכך, התיאור של טקס השחיטה ומה שלאחריו, שלובש לעיתים מימד מיתולוגי בזכות אופי כתיבתו של הראבל, כאילו ירד אל השרשים הקמאיים של המהות האנושית, אל הצייד הקדום, החי בזכות כוחו, עורמתו וזריזותו ומתמודד עם החיה בתנאים שווים – מתפוגג לגמרי. איש השבט הנועץ שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד. שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי. ובדרך אגב, יש תיאוריות המעלות את הטענה הלא-מרנינה שאבותינו הקדומים היו בכלל אוכלי-נבלות שגנבו חלקי-פגרים מן הציידים האמיתיים של הסוואנה, אבל זה כבר באמת לא קשור לנושא.

יש תרבויות רבות, וביניהן בלי ספק תרבות-המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה – של העוף הפולני המכובס – שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב; במקרה הרע הוא מעורר עויינות וזעם, עד כמה שזה תמוה. קל להבין תרבות של מחסור ומצוקה שבה הבשר מסמל רווחה ושפע; אנשים שהיו פליטי חרב וידעו חרפת רעב לא יכולים לראות בצלי הבשר שעל השולחן דבר לא-מוסרי, וצמחונות עבורם אינה אלא קפריזה של בורגנים שבעים. אבל יש כידוע גם מודלים אחרים, מן המזרח הלא-אירופי (הספר "חזירים משוקצים ופרות קדושות" הוא ניתוח מרתק ומשעשע של הנושא), והפילוסופיה המפותחת היטב של הצמחונות במערב.

והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג. מאוחר יותר – כחלק מאובססיית ה"קיצור" התוקפת אותה, שבמהלכה היא גוזזת את שערה הארוך שהפך לאגדה מקומית, במעשה של חילול-קודש, התרסה נגד המוסכמות – היא קוטעת בגרזן את זנבו של הכלבלב שלה. הראבל יוצר כאן בלי ספק משל קטן על העידן המודרני, שבו הטכנולוגיה החדשה "מקצרת" הכל – בראש ובראשונה זמן ומרחק, למשל באמצעות הרדיו, המביא את קולה של תזמורת כלי-נשיפה מפראג אל העיירה הקטנה והמרוחקת, והמצאות אחרות. האם הכלבלב הוא הקורבן התמים של הקידמה במשל הזה? הכלבלב, שלא הצליח ליישב את ההקשר בין הכאב בזנבו לעוגת הקצפת שקיבל כתגמול על סבלו, ו"כבר לא רצה להיות חתיך לפי האופנה האחרונה", השתגע, כך שנאלצו לירות בו. והיא פורצת בבכי ואוטמת אוזניה לקול הירי, בחרטה אמיתית על המעשה הנמהר. אלטרנטיבות אחרות למעשה החיסול לא עולות לדיון.

כל מיני עובדות וקטעי-דברים צצים במחשבה באי סדר למקרא הקטעים הללו ב"תספורת": צייד בימי הביניים נועד לחשל את האבירים ולהכשיר אותם לקראת הרג בני-אדם בשדה הקרב. גידי גוב מלטף עגל בתוכנית הטלוויזיה הקולינרית שלו. ילדים מתעללים בחתולים. תרנגולות, בפרסומת אורווליאנית, מבקשות שיהפכו אותן לצלי. ילדים האוכלים המבורגר ומניחים כי הפרה שסיפקה אותו ביצעה פשע כלשהו, שבעבורו נגזר עליה מוות. סרט המציג טבעונים נלעגים, הנזהרים שלא להתעלל בגזר. הריגת בעלי חיים היא הקדמה הכרחית להריגת אנשים. הראבל הוא סופר גדול: הוא מספק חזיונות טורדי-מנוחה, מצליח לטלטל ולהעסיק את המחשבה בדפים ספורים, גדושי תיאורים חיים ורבי עוצמה המעסיקים את המחשבה ואינם מרפים. אולי לא לכך בדיוק התכוון. אבל את כוח כתיבתו הוכיח, כך או אחרת. אגב, הראבל מת בנפילה מהחלון כשהאכיל יונים. אני תוהה מה מסמל המוות הזה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – בדידות רועשת מדי/העיירה שבה נעצר הזמן

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת עקד/גוונים, 190 עמ'.

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

ספריו המתורגמים של בוהומיל הראבאל זוכים אצלנו בדרך כלל לקבלת פנים חמה: הסוקרים את ספריו בעיתונות טורחים לרוב לומר משהו על הפלא הספרותי הצ'כי הכללי, ועל מקומו של הראבל בתופעה הזאת.
רציתי מאד להמנע מכך – זה הפך כבר לשיגרה – אבל איך אצליח לשכנע שאין זו רק מצוות אנשים מלומדה, קונספירציה של מבקרים הפורצים אוטומטית בשבחים אם רק מראים להם משהו צ'כי, ורצוי בתרגום רות בונדי ? אני משתדל להיות מאופק, לעצור לרגע ולבחון את הדברים בקרירות, מתוך מבט שקול ורחב יותר, ובכל זאת, היצירה הנוכחית של הראבל היא לדעתי חוויה ספרותית שאין רבות כמותה – צ'כית או לא צ'כית;
ומדובר גם בספרות עכשווית לחלוטין, אף שהיא עוסקת בימים שלפני מלחמת העולם השניה: אין זו מהדורה חדשה של האשק או צ'אפק, אף על פי שמורשתם ניכרת מאד. חלק מיצירותיו של הראבל יוצא לאור רק בשנים האחרונות במולדתו, לאחר שנים של איסור שבהן פורסמו כתביו רק במחתרת או מחוץ לארצו; ספריו החלו מיתרגמים לאנגלית רק בשנות התשעים. כך שמדובר ב"התרחשות" ספרותית אקטואלית מאד, לא באיזו נוסטאלגיה אל עולם, ואל ספרות, שהיו ואינם. במילון פונטנה מופיע הערך "ג'ויסי", והגדרתו פותחת ב"נטייה לחומר דוחה או בזוי". הדגשה תמוהה קצת, למען האמת, נכונה אולי לרושם הראשוני שעשתה יצירתו
של ג'ויס כשיצאה לאור. מאז עלה מאוד סף הרגישות, או שמא נאמר, סף הקהות, של רוב הקוראים. לא מכבר קבל מבקר אנגלי במאמר ב-TLS על כך שסופרים בריטיים צעירים רבים מרבים לעסוק בחומר מעורר סלידה, בעיקר בהקשר של גוף האדם; ההשראה לכתיבה הזאת, הוא אומר, באה מג'ויס – אבל הרי זה כאילו עסק סטפן דדלוס הצעיר בנזלת שלו בלבד, בלי שום מחשבה במוחו על תומס אקווינוס.

להנטקייה, גיבור "בדידות רועשת מדי", יש מחשבות נשגבות רבות במוחו. הוא הוגה בפילוסופיה ורואה בהזיותיו את ישו ולאו-טסה – בתוך מציאות מתועבת ומבחילה. הנובלה הזאת מביאה אולי לשיא חדש
וגרוטסקי את הערוב הבלתי אפשרי של הנשגב והבזוי: אהבת הנעורים כרוכה בצואה וגללים, כתביהם של הוגי דעות גדולים, בכריכות מהודרות, נמעכים עם זבובי-בשר מטורפים מדם לעיסה אחת, במכבש הנייר של
הנטקייה. הראבל הוא אחד מאותם סופרים נדירים שהקריאה בהם עלולה לעורר בקורא תגובות פיזיות של ממש. גיבורו עובד בחום, בלכלוך ובסרחון, (הקורא לא מפסיק לתהות מתי, לעזאזל, יתקלח כבר) ואינו חדל
מלשתות בירה, ובתוך כך למצוא, ביד רועדת מהתרגשות, ספרים נושנים שנשלחו להשמדה. הוא התליין הרחום שלהם, הרואה בחבילות הנייר הכבוש הנשלח למיחזור יצירות אמנות, שהוא מטביע בהן את חותמו האישי.

בתוך עולמו הצר והמבוצר הוא בונה לו מין מתחם דמיוני כדי להתמודד עם דכרונותיו, ביחוד זכרון נערה צועניה שאהב ואשר נשלחה למחנה השמדה; ולהתמודד עם מציאות מדכאת, שבה נשלחים ספרים יקרי
מציאות אל המכבש, מפני שאינם מקובלים עוד על השלטונות; שבו מביאים ילדים לסיור לימודי במפעל חדש למיחזור נייר, ונותנים להם לעזור בפירוק עותקים של ספר ילדים ישן ואהוב, שהפצתו נאסרה. קל – קל מדי – לראות את הרומן הזה כאלגוריה על מצב התרבות תחת שלטון דיכוי; אבל זוהי פרשנות צפויה ומשעממת שתעשה עוול לספר, שהוא מצד אחד קונקרטי וריאליסטי מאד – הראבאל עצמו עסק במקצועו של הנטייה משך שנים – ומצד שני עמוס משמעויות ושברי משמעויות שהם הרבה מעבר לאיזה משל חד מימדי.

פעמים רבות מתקשר העיסוק האמור בגוף ובהפרשותיו, בחומרים 'נמוכים' עם הצד הקומי של החיים, ואולי אפשר היה לצפות לכך, בעיקר אצל הראבאל, אבל "בדידות רועשת מדי" הוא סיפור קשה ופסימי, שגיבורו
אינו חדל לטעון כי "השמיים אינם הומניים", ורואה את עצמו כחלק מהמציאות הבלתי הומנית הזאת – כרוצח של ספרים ושל גורי עכברים…אבל אחר כך מגיע "העיירה שבה נעצר הזמן". ההבדל בין שתי הנובלות
חד, ומעיד, לא פחות מאשר על כוחו הסוחף, גם על רבגוניותו של הראבל.

"העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו "העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו של ילד, אבל בהדרגה נעלם הילד ובמרכז העלילה מתייצב הדוד פפין – דמות מופלאה ומטורפת, עם אלמנטים "שוויקיים" ותאוות חיים אדירה, וגם הדמות הזאת סרה קצת לשוליים כשהסיפור מתמקד בסופו של דבר בפרנצין, האב, מנהל מבשלת הבירה ואחיו של פפין, שמעין היפוך זהויות מתרחש בהם. זוהי עלילה שיש בה הכל, צחוק ודמע, כמו שאמרו פעם על הצגות באידיש, לעג סאטירי ונוסטאלגיה, אימה ותקווה, אובדן ויאוש ואמונה בחיים – ולמרות שהכל נשמע נדוש עד אימה, החומר שממנו עשויה כתיבתו של הראבל הוא חומצה שעשויה לאכל שריונות חסינים של ציניות, ואת האדישות של מי שראה ושמע כבר הכל. אין טעם להרבות במובאות מתוך הספר, אבל "העיירה שבה נעצר הזמן" הוא אחד מאותם ספרים שמרבים אחר כך לספר "קטעים" מתוכם לכל מי שמוכן לשמוע. יש בו כמה סצנות מצחיקות מאד, למשל, זו המתארת את האב המעביר שיעור אודות המכניקה המטאפיזית של ה"שקודה" לדוד פפין
המכה על חטאי הוללותו. "צריך..כמו פילוסוף, להכיר את סיבת שלמות המערכת, מפני שמנוע של שקודה 430 כזה שלם כמו הטבע, כמו היקום…לא יותר יפה לפרק מכונית כזאת מאשר ללכת אחרי בחורות לבר ?" שואל פרנצין בשעה שהדוד מוכיח בורות מייאשת במכונאות – ("זה גל הזיזים שדוחף את הדלק למפלג") ומפליג בסיפורי חוויות מוזרים ומצחיקים שאמורים להכיל איזה לקח בלתי מובן לחלוטין – סיפורים שהם
מחווה ברורה למשליו האידיוטיים, המצחיקים עד דמעות, של החייל האמיץ שוויק, בנוסח "היה בצבא יניצ'ק סאחר אחד, ששאל את הסמל מה זה בדיוק תותח..". זוהי סצנה שפשוט מזמינה המחזה; ומיד אחר
כך מגיע קטע מלא כישוף ורוך המתרחש בבית אשת הקצב המטורפת – דוגמה לאופן בו עובר הראבל בקצב מטורף מהלך רוח אחד אל משנהו, כדי ליצור שלמות אחת.

דמויותיה של העיירה הקטנה מתוארות בחיוניות גועשת, אבל השם מטעה מאד: הזמן לא נעצר, ופגעיו מגיעים אל העיירה במלוא עוצמתם – ראשית בעת הכיבוש הנאצי ואחר כך עם עליית הקומוניסטים, אז מתברר לפרנצין שהעובדה שהיה מנהל הגון וטוב עומדת לגנותו, מפני שבכך הקהה את חריפות המאבק המעמדי. אבל שוב, אין לטעות ולראות בסיפורי הראבאל אלגוריות פוליטיות, כי זו קיימת בסיפוריו רק במידה שהיא שזורה לבלי הפרד בחיי גיבוריו.

כתיבתו של הראבל משוחררת מסייגים וחוקים, היא סוחפת כמו שטפון במדבר ודוחה ניתוחים מלומדים כמו נוצות ברווז הדוחות מים. אפילו אחרית הדבר של הסופר, שבסיומה הוא מתאר באופן 'קצת' אינטלקטואלי את יצירתו ואת תוכניותיו לעתיד, נראית בעיני כאיזה אנטי- קליימקס לרומן שזה עתה הסתיים: הרושם – ואין זה חשוב שהוא ודאי מוטעה – הינו של כתיבה מכוחה של השראה טהורה, רומנטית, בניה שכולה תנופה ומרץ ואין בה שרטוטים ותכניות ופיגומים. את העובדה שניתן לחוש בכל זה בנוסח העברי יש לזקוף, כרגיל, לזכותה של רות בונדי; זאת למרות שהצ'כים טוענים שהראבאל כותב "הראבאלובסטינה", שפה יחודית ובלתי ניתנת לתרגום. הראבל הוא "בן שמונים, אך עדיין פרא אדם", אומרת עליו המתרגמת, והפראות הזאת מציצה מכל עמוד שלו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מיכאל וויווג – רושמי אהבת אב

מצ'כית: רות בונדי הוצאת גוונים, 142 עמ'.

שמו המוזר – אולי אפילו מסורבל משהו – של הרומן השלישי של ויווג המופיע בעברית, אינו מעיד על תפנית כלשהו בסגנונו של כוכב-הספרות הצ'כי הצעיר. זהו סיפורם של איש צבא, בנו ובתו, והוא מסופר לסרוגין מנקודת המבט של כל אחד מהם, ללא סדר זמנים כרונולוגי. לא בדיוק תבנית קלאסית של רומן, אבל גם לא חידוש סגנוני מהפכני: ויווג עצמו מתייחס כנראה בחיוך סלחני לעובדה הבלתי נמנעת שמישהו, בזמן כלשהו, ינתח ויתייג את יצירתו. נראה שהוא משתדל – ובמידה ידועה, מצליח – להשאיר מאחור, כמו נשל מיותר, את השאלות המטא-ספרותיות, או הארס-פואטיות, כדי להתרכז בסיפור.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ברגע מסוים מגיע אל דירתו של האח הצעיר מבקר ספרות יהיר ועויין. הלה טוען באזני האח שהוא כותב בסגנון ריאליזם קפיטליסטי, מפחית מערכן של המילים, "ושאת תביעותיי לספרות, מה שאמורים להיות הרהורי מחבר פוסט-מודרניים, אני מנסח לפי מילון ז'דנוביסטי". בתגובה, רוצח האח את המבקר במכות את בראשו, וקובר אותו בערימת הפחם שבמרתף. הסטייה הפתאומית ממה שהיה עד אותו רגע סיפור משפחתי קצת אקצנטרי אבל חביב אינה מהפך אמיתי באופיו של הספר. ה"רצח" אינו אלא רצח מטאפורי, או כך אפשר לשער: בתוך זמן קצר נעלם הריח הרע העולה מן המרתף, ואיש אינו מחפש את מבקר הספרות שהעז למתוח ביקורת על הסופר העולה – שכבר הספיק להופיע אפילו בשעשועון טלוויזיה! מדובר בתוכנית בהנחיית אחותו הגדולה, שעניינה סוטים למיניהם. נטייתו הכפייתית של האח לכתיבה – הוא "רושם" מאז ילדותו את חיי היומיום במשפחתו, ומתמקם מתחת לשולחן לשם כך – מזכה אותו בתואר "סוטה", לצד אורחים בעלי טעם מיני אזוטרי.

אפיזודת הרצח החולפת הזאת – מין בדיחה מקברית – היא רק הערת שוליים. כך גם ביקורם של אנשי המכון לספרות צ'כית, ששכנעו מלכתחילה את האח הצעיר להוציא את רשימותיו לאור, לטובת הספרות הצ'כית. "מצבה של הספרות הצ'כית גרוע עד כדי כך?" הוא שואל, ואנשי המכון מגלים לו את התפוצה הממוצעת של פרוזה צ'כית באותה עת. "הבנתי, שזה באמת חרבון", הוא מסכם. אין לי מושג מה מצבה האמיתי של הספרות הצ'כית, אבל אין ספק שהיא מתקבלת באהדה מסוימת במקומותינו (לפחות אצל מבקרי ספרות.) ויווג, על כל השעשועים הסגנוניים והקריצות הספרותיות, הוא ממשיך נאמן למדי של סופרים צ'כיים ותיקים ומוכרים, שיצרו קו-אופי משותף המעניק מעין חותם מאפיין לספרות הצ'כית, עם כל ההבדלים העמוקים שבין קונדרה להראבל, למשל. זה לא מפליא, אגב, כי ויווג גדל בבית ספרותי והכיר כבר בילדותו כמה מסופרי העידן הקומוניסטי, דוגמת פאוול קוהוט – אותו עידן שהפיק הרבה פנינים ספרותיות, שלרוב פורסמו רק במחתרת. ספרו הראשון, "השנים הנפלאות בזבל", עוסק בתקופה ההיא, ושמו מבטא אותה היטב. הרומן הנוכחי של ויווג מאזכר גם הוא את העידן הקומוניסטי, ומספק כמה תובנות מעניינות על הלך הרוח ואורח החשיבה של האנשים שצמחו בו. אבל כל זה בעצם אינו אלא רקע למוקד האמיתי של הספר: יחסי אב ובתו.

"אהבת האב" הנרשמת ומתועדת בספר היא אהבת האב קארל לבתו רנטה, ובניגוד לתוכנית הטלוויזיה של הבת, העוסקת בסטיות-מין מוזרות, אין בה שום דבר פרברטי: זוהי אהבת-אב במובנה הטהור ביותר, המסורתי ביותר – אהבה שאותה משווה אחת הדמויות, בהסתמך על מחקרים מדעיים, לאהבת אם. " 'הוכח שגם אבות מסוגלים להתנהגות אימהית אופיינית' אומר מ' בדכדוך. 'אף על פי כן מוסרים את הילד בגירושים לטיפול של האם בתשעים וחמישה אחוז של המקרים.'" יש כאן גם גירושין, אם כן, המסבכים את המצב עד מאד, אבל לא במידה קיצונית כמו גיל ההתבגרות, המעמיד את האב האוהב והמודאג בסדרת מבחנים סיזיפיים, כמעט בלתי אפשריים. הדאגה לילדונת ההופכת לנערה ולאשה, בדור שהוא מדרך הטבע מתירני ומופקר יותר מהדור שקדם לו, גורם לאב יסורי נפש עצומים. אבל הוא כמובן גם מקור להרבה אפיזודות קומיות. כאשר בסופו של דבר מוצאת רנטה, הבת, את מי שמצטייר כאהוב לבה האמיתי, איש מקסים, שנון ומשכיל, מתברר שהוא גם גרוש, אב לילדה בת שלוש עשרה. הסימטרייה האקראית הזאת מביאה לכך שאביה של רנטה ובן זוגה המיועד הופכים לידידים בלב ונפש: וכי יש מי שיכול להבין ללבו של אב גרוש לילדונת מתבגרת, יותר ממי שחווה על בשרו את אותה חוויה עצמה? האב הופך למעין מדריך רוחני של האב הצעיר יותר, מבין ללבו, מזדהה עם מצוקתו ומעניק לו עצות חינם. "כלל מספר אחת: לפני שאתה מצלצל, בדוק את תכניות כל הערוצים", הוא אומר בצחוק סלחני, לאחר שבן דמותו הצעיר שוטח לפניו את מצוקתו: הוא ממתין ימים שלמים לשיחת הטלפון המובטחת מבתו, ולבסוף אינו עומד בכך עוד, ומתקשר אל הילדה המעונה, מוכת טראומת הגירושין, רק כדי שתאמר לו להתקשר אחר כך – "בדיוק יש בוורלי-הילס בכבלים".

ובכל זאת, יש משהו טראגי בשנתיים בהן ניתקה רנטה כל קשר עם אביה בלחץ האהוב שלה, צלם אוונגרדיסטי צעיר המוקיע כל קשר עם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית. רק כעבור שנתיים היא מאבחנת מיהו החבר שלה: "אקדוחן רוחני, המשליט את החוק המוחלט…הומניסט אכול שנאה. האדיוט הכי משכיל שאי פעם הכרתי." מכאן מתברר, כרגיל, שאי אפשר באמת להפריד את האישי מן הכללי, את הפוליטי מן האינטימי, בעיקר במדינות שחוו שלטון טוטליטרי – אבל לא רק בהן. מכיוון שאין כאן מחוייבות לתבנית ספרותית מסורתית, אי אפשר להתלונן על עלילה המותירה עניינים לא פתורים, או על כך שדמותה של האם, למשל – אצלה גדלה רנטה – נותרת עלומה לחלוטין. ויווג מצייר פסיפס לא מושלם, בכוונת מכוון. הוא סופר עכשווי לחלוטין, ערני ומודע לעצמו מאד. הוא מודע מן הסתם במיוחד למסורת הסטירית של הספרות הצ'כית, אבל הסאטירה של ויווג אינה נשכנית מאד. בעיקרו של דבר יש בה הומור סלחני וראיית עולם מתונה ומפוייסת. הנבל היחיד ברומן הזה הוא המהפכן האנטי-קומוניסטי – יש לשער שאם היו הדברים תלויים בו, היו רבים נתלים בכיכר העיר או מוגלים לגולאגים; אבל הצ'כים מעדיפים לרפד את מהפכותיהם בקטיפה, וכך גם ויווג: יש בכתיבתו, לצד ההומור, מין פכחון שעשוי להביא ליאוש קודר – או להשלמה עם המציאות; כפי שמבהירים הבהר היטה משפטי הסיום של רנטה, הוא מעדיף, גם אם מתוך אנחה מלנכולית, את ההשלמה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – שירתתי את מלך אנגליה

ללחוץ על הטקסט להגדלה

אולי תרצו לקרוא גם את:

אוטה פאוול צלופחי הזהב

ללחוץ על הטקסט להגדלה

לפי מכתב ששלחה אלי רות בונדי, המתרגמת, בעקבות הרשימה, עניין ההתאבדות של אוטה פאוול שנוי במחלוקת: אחיו של אוטה, הוגו, יצר קשר עם בונדי לאחר שהופיע התרגום, וכתב לה שסיבת המוות הרשמית הייתה דום לב. אולם יש שמועות רבות בעניין והנושא הוסתר בתקופת המשטר הקומוניסטי. האח, הוגו, המשיך לחיות בבקתה על שפת הנהר, לא הרחק מן המקומות בהן מתרחשות עלילות הסיפורים שבקובץ.

אולי תרצו לקרוא גם את: