פורסם ב

חתול ועכבר

לילה. דממה וחושך. 

משהו חודר מבעד למסך השינה: טפיפות-רגליים יחפות, פתאומיות ומהירות, חולפות על-פני הדלת בדרך אל המטבח.

ואז זעקה פתאומית. "היא שוב תפסה אותה!"

מהומת אלוהים.

יש לנו כמה עכברים בבית. רובם מפלסטיק. אחד אופטי. ועכברה אחת, לבנה עם כתמים שחורים, בשם מוֹ. היא דרה בכלוב מהודר ויש לה קן חמים מצמר-גפן בתוך מלונה אליפטית מפלסטיק אדום, בעיצוב מודרני. יש לה גלגל צהוב, נסורת טרייה ומזון מובחר. לרוב היא נחה בקן, ולעתים נתקפת פרצי-פעילות קדחתניים, ומסובבת את הגלגל שלה כאילו יש בדעתה לספק חשמל למטרופולין גדולה. היא לא מתנגדת לבלות זמן-איכות בכפות הידיים של חובביה. 

עוד שתי דיירות ותיקות יותר גרות בבית, החתולות שיפרה ושיפרה-ג'וניור. הן היו טיעון המחץ שלנו כשהתנגדנו, לשווא, להביא את מוֹ לביתנו. (הטיעון השני היה שאנו לא אוהבים חיות בכלוב.)

החתולות הפגינו סקרנות מסויגת ומנומנמת מאד כלפי העכברה. מוֹ הפגינה אדישות כלפיהן. הכל התנהל כשורה עד לפני כמה ימים. הזעקה הפתאומית ההיא, בחשיכה: "ג'וניור תפסה את מוֹ!"

 

באישון לילה, בלי התראה, כמוֹ פעולת קומנדו מיומנת, חטפה ג'וניור – חתולה עמומת-שכל ובעלת הפרעות-אישיוּת קשות – את מוֹ העכברה, ועמדה לבצע בה את זממה, יהיה אשר יהיה. רק ערנותה של א' מנעה ממנה מוות נורא.

"איך היא יצאה מהכלוב? השארת את הכלוב פתוח?"
"לא! הכלוב סגור! תראה!"
"אבל אני רואה שהוצאת את הגלגל."
"כן, כי מוֹ רצה עליו ועשתה רעש."
"נו, אז ברור מה קרה. פתחת את הכלוב, העכברה יצאה החוצה בלי ששמת לב, והחתולה תפסה אותה."
"לא נכון! מוֹ הייתה בפנים! החתולה הוציאה אותה איכשהו. היא פתחה את הכלוב!"
"ג'וניור מטומטמת מדי, היא לא מסוגלת לפתוח כלוב כזה. מוֹ ברחה החוצה בלי ששמת לב."

כמה טוב שיש הסבר לכל דבר. סוף דיון ולילה טוב. ויומיים אחר כך, שידור חוזר. הפעם נמלטה מוֹ בכוחות עצמה מן המלתעות המשחרות לטרף. היא מצאה מסתור מתחת למכונה הכביסה.

"אמרתי לךָ שהכלוב היה סגור! זאת ג'וניור, היא מצאה דרך לסחוב את מוֹ מהכלוב שלה!"
"אבל איך?"

אין לנו מושג איך, אבל עובדות הן עובדות. כמו שאמר המומחה למתמטיקה של כֵּאוֹס בפּארק-היוּרַה, החיים מצאו דרך. הכלוב של מוֹ, שנראה כה יציב וחסון, לא תוכנן, מסתבר, להתמודד עם חתולות שאינסטינקט קדמוני מניע אותן. ג'וניור לא מזכירה טי-רקס, זה נכון, ומעולם לא טרפה יצור גדול מיתוש. אבל כנראה – הכל בגדר השערה – שהצליחה לתחוב את כפותיה אל בין הסורגים ולגרור את מוֹ האומללה החוצה.

ולמה דווקא בלילה, ולא במשך שעות היום הארוכות שבהן הבית ריק מאדם? אולי מפני שביום מוֹ רואה אותה, ונסה אל מקומות מוגנים בכלוב שלה; אבל בלילה בא לידי ביטוי יתרונה היחסי של ראיית-הלילה הנודעת של החתולים. אולי.

אלתרנו משהו – סרט דביק וחזק על אזורים אסטרטגיים בכלוב. הפרדת כוחות בשעות היום. אבל הטבע הפראי ממשיך ואורב לנו ככל שנדכא אותו. מי יודע באיזה לילה ירים שוב את ראשו.

 

 

עידכון חם, כמה ימים אחרי: הובהר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמוֹ גילתה איך להמלט מהכלוב. היא עושה זאת לגמרי לבדה ובכוחות עצמה, ויודעת גם איך להכנס בחזרה. ג'וניור לא בעסק.

 


שיפרה האם. שומרת על נייטרליות מרוחקת


עכברה אלמונית מגוגל. די דומה למוֹ.

 

 

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם ב

דילן תומס

אני לא חסיד גדול של "יום ההולדת ה-243" של אמן זה או אחר, אם כי אני מבין את ההגיון שמאחורי ההאחזות בתאריכים כדי לציין את פועלם של כל מיני אנשי-שם. ה-.B.B.C, לא מפתיע, עושה את זה בגדול – כל מה שרציתם, אם רציתם, לדעת על האיש שנתן את שמו לבוב דילן, לכבוד היובל למותו או משהו כזה.

http://www.bbc.co.uk/wales/dylanthomas/

ורק כדי לסבר את האוזן והעין, שני שירים שלו – בלי תרגום, אולי בפעם אחרת. (מי שרוצה לתרגם, מוזמן, כמובן.)

The Hand that Signed the Paper Felled a City

The hand that signed the paper felled a city;
Five sovereign fingers taxed the breath,
Doubled the globe of dead and halved a country;
These five kings did a king to death.

The mighty hand leads to a sloping shoulder,
The finger joints are cramped with chalk;
A goose's quill has put an end to murder
That put an end to talk.

The hand that signed the treaty bred a fever,
And famine grew, and locusts came;
Great is the hand the holds dominion over
Man by a scribbled name.

The five kings count the dead but do not soften
The crusted wound nor pat the brow;
A hand rules pity as a hand rules heaven;
Hands have no tears to flow

Poem in October

It was my thirtieth year to heaven

Woke to my hearing from harbour and neighbour wood

And the mussel pooled and the heron Priested shore

The morning beckon

With water praying and call of seagull and rook

And the knock of sailing boats on the webbed wall

Myself to set foot

That second

In the still sleeping town and set forth.

My birthday began with the water-

Birds and the birds of the winged trees flying my name

Above the farms and the white horses

And I rose

In a rainy autumn

And walked abroad in shower of all my days

High tide and the heron dived when I took the road

Over the border

And the gates

Of the town closed as the town awoke.

A springful of larks in a rolling

Cloud and the roadside bushes brimming with whistling

Blackbirds and the sun of October

Summery

On the hill's shoulder,

Here were fond climates and sweet singers suddenly

Come in the morning where I wandered and listened

To the rain wringing

Wind blow cold

In the wood faraway under me.

Pale rain over the dwindling harbour

And over the sea wet church the size of a snail

With its horns through mist and the castle

Brown as owls

But all the gardens

Of spring and summer were blooming in the tall tales

Beyond the border and under the lark full cloud.

There could I marvel

My birthday

Away but the weather turned around.

It turned away from the blithe country

And down the other air and the blue altered sky

Streamed again a wonder of summer

With apples

Pears and red currants

And I saw in the turning so clearly a child's

Forgotten mornings when he walked with his mother

Through the parables

Of sunlight

And the legends of the green chapels

And the twice told fields of infancy

That his tears burned my cheeks and his heart moved in mine.

These were the woods the river and the sea

Where a boy

In the listening

Summertime of the dead whispered the truth of his joy

To the trees and the stones and the fish in the tide.

And the mystery

Sang alive

Still in the water and singing birds.

And there could I marvel my birthday

Away but the weather turned around. And the true

Joy of the long dead child sang burning

In the sun.

It was my thirtieth

Year to heaven stood there then in the summer noon

Though the town below lay leaved with October blood.

O may my heart's truth

Still be sung

On this high hill in a year's turning.

פורסם ב

ספר האלף-בית – דן צלקה

הוצאת חרגול, 178 עמ'. ,פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, 24 באוקטובר 2003

"המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" – כך נפתח ספר האלף-בית של דן צלקה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, או שמא נסיון התחמקות מתמשך מפני כתיבת אוטוביוגרפיה. צ'סלב מילוש, שכתב לכסיקון אוטוביוגרפי אלפביתי, העניק לו, לדבריו השראה לנסות שוב. המבנה הזה, כותב צלקה, מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך פוטר את הכותב מן הצורך במתן צורה למכלול. כל זה אמור בכותב – אך מה באשר לקורא? התחושה הראשונה – אולי בעיקר עבור מי שמכיר את צלקה – היא של פיתוי, ורצון לעלעל, כי מן הדפים עולה תחושה של שפע מעורר תאבון, של מטמון גנוז עם שכיות חמדה קטנות וחבויות. ואכן, אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר גדול: היסטוריה, אמנות, שירה, מפגשים עם דמויות נודעות ואלמוניות. המבנה האלפביתי מעודד את העלעול הקופצני הזה, את הקריאה הבלתי מסודרת, שרק מעצימה את עונג הקריאה.

צלקה הוא בבירור אחד מאותם יוצרים שרק על עצמם לספר לא ידעו, או ליתר דיוק לא רצו לספר; הוא מעדיף את עמדת המשקיף, המתאר, מתבונן, המהרהר. יש כאן כמובן קטעים ביוגרפיים מובהקים – למשל הקטע, המשולב באות "ק" "קוליבייל" מספר בתמצית הקיצור את קורות חיי סבו ואביו, בני עיירה שזה שמה, והסיפור מצמית, רב-עוצמה, ויכול לפרנס רומן או שניים; וכך גם, מן הסתם, סיפור ימיו של דן צלקה עצמו בפאריס, או בלונדון, וקודם לכן, כילד, ברפובליקות של מרכז אסיה, בפולין שלאחר המלחמה; אבל צלקה נמנע במכוון מעלילה לינארית המתארת את קורותיו; והוא עצמו נותר דמות לא נהירה לחלוטין, חמקמקה קצת – אפשר היה לומר שהוא מספק לנו רק חרכי הצצה אל חייו, אבל זה אינו הדימוי הנכון, או הדרך הנכונה להתייחס אל הספר הזה: כיוון שהקטעים בו אינם שרירותיים ואינם מקריים, אלא נבחרו בקפידה ולוטשו במיומנות, ובכולם יש אמירה, מבט, אבחנה. וכולם מגלים דבר-מה על הכותב אותם.

צלקה הוא קונוסר של אזוטריה תרבותית, בעל ידע אנציקלופדי, מסוגל לצטט שורות שירה נידחות – והוא גם מתאגרף, כידוע. זהו אחד הניגודים החביבים המתגלים לא אחת בספר. צלקה כותב, למשל, על ספרייה אידיאלית. "בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל." (עמ' 102) תיאור רומנטי, נשגב – ואז באה האירוניה הרכה, המשווה את האידיליה למציאות. צלקה לא מסתיר את ערגתו לחלום, אבל מביט בעולם בפיכחון שהוא, ודאי, גם תולדה של הזמן והמקום שבהם צמח. אם מחפשים היטב, אפשר למצוא גם מילה או שתיים על השקפותיו; הוא פוגש את אלכסנדר פן. "באוזני הצטלצלה המילה קומוניסט כמו המילה קתולי, רחבה וגמישה, אם כי הפליאה אותי קצת העובדה שאדם יהיה קומוניסט בישראל מרצונו החופשי." (119) ואם נעבור אל הערך "קתוליות" נמצא תיאור של שיחה עם כומר ברומא, שבה חושב צלקה על כך שאינם מדברים על אותו דבר: "אני, אתיאיסט יהודי, מתייחס לדת כמו אל אמנות, ולתיאולוגיה, בדומה לבורחס, כאל ענף של ספרות פנסטית." (155).

רומנטיות ללא-תקנה, לכאורה, עולה גם כשהוא מתאר סיפור שכתב, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, אבל צלקה אומר שהעלילה הזאת נראית לו פשוטה, כמעט אקסיומטית, ומביא סיפור היסטורי דומה, על הצייר הפלמי קוונטין מאטסיס, שהיה נפח, והתאהב בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו; "לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול." (42) ולעומת זאת, הנה שבב הזיכרון הזה: "דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות." (135)

הרביתי בדוגמאות מפני שיותר מכל מדבר הספר הזה בעד עצמו ואינו זקוק באמת לתאורים או ניתוחים, אולי רק להמלצה לקרוא אותו לאט, כדי לא להחמיץ משהו. אוטוביוגרפיה? מובן שכל דבר שאדם כותב מעיד גם עליו ועל אישיותו, ולו בעקיפין ובדרכים עקלקלות – וכך הדבר גם באוטוביוגרפיה הבלתי-אוטוביוגרפית שלפנינו, שבה עמל צלקה לשלוט היטב במה שהוא חושף. מתוך קשת הזיכרונות, המפגשים, תיאור החוויות החושניות והאינטלקטואליות, מצטייר, אמנם במרומז, דן צלקה עצמו – כאיש חם, פתוח, סקרן, תאב-דעת, אוהב חיים, מוקסם מן האמנות ומן העולם, ומעדיף להתבונן בצדדיו המוארים ולהתחקות על סודות את יופיו, אף על פי שהוא מודע היטב גם לאפלה והצללים שבו.

פורסם ב

לשווק את שווייק

שוויק בתנוחה אופיינית. איור של יוזף לאדה.

אני לא בטוח שהדבר ידוע ברבים, אבל יש בארץ לא מעט שְוֵוייקוֹלוֹגים, כלומר מעריצים נלהבים של החייל הטוב שווייק, גיבורו של יַארוֹסלַאב הַאשֶק. אני עצמי איני יכול להתהדר בתואר הזה: חסרה לי הבקיאות המופלגת בכתבי הקודש. אבל אני מחבב מאוד את שוויק. לצד שתי יצירות בעלות רוח דומה – מילכוד 22 והרפתקאות החייל איבאן צ'ונקין – שווייק היה עבורי חוויה מעצבת, בעיקר בזמן השירות הסדיר.

לפני שנתיים בערך שמעתי הרצאה של רות בּוֹנְדי על שווייק. בונדי דיברה מעט על חייה בפראג ועל שנותיה בגטו טרזין; היא סיפרה שבילדותה שווייק היה כמעט בבחינת ספרות אסורה לילדים מבית טוב. הוא היה פרוע מדי, גס וחתרני. יארוסלאב האשק עצמו לא היה דמות מופת, אחרי הכל: שתיין, בדחן של בתי מרזח, אנרכיסט ואחר כך קומוניסט, ואם לא די בכך, גם ביגאמיסט. אשתו הראשונה, יארמילה, הייתה יהודייה מבית בורגני טוב, והוא ניסה לשנות את דרכיו למען משפחתה. אומרים שהיא עזרה לו לעתים לסיים את הפיליטונים שכתב, כשהיה שיכור מדי. אבל אחרי שנתיים התמוטטו הנישואין, ולאחר שגוייס לצבא ועבר הרפתקאות במלחמת האזרחים ברוסיה (עליהן כתב ב"מפקד העיר בּוּגוּלְמָה", קובץ הכולל פנינים מופתיות וגם כמה "בְּקַרוֹבִים" של החייל הטוב) חזר האשק לצ'כיה, נשוי בשנית, מבלי שטרח להתגרש.שווייק התקבל בקרירות, שלא לומר בבוז, על ידי משכילי פראג ואניני-הטעם שלה. לעזרתו נחלץ מגלה גאונים נודע, מקס ברוד – כן כן, האיש שלא שרף את כתבי קפקא. ברוד טען, לתדהמת הממסד הספרותי המקומי, ששוויק הוא יצירת מופת גאונית, במסורת הקומית הדגולה של דון-קישוט, גרגנטואה ופנטגרואל, טריסטרם שנדי וגוליבר – לא מין קומיקס ירוד להמונים. (שוויק נכתב בהמשכים, בחוברות מאוירות שנמכרו מבית לבית. יוזף לַאדָה, שאיוריו הפכו עם הזמן מזוהים לחלוטין עם שווייק, קיבל בשכרו כמה תחתונים וגרביים.) האשק כתב לברוד מכתב תודה קצר ומנומס, ולחבריו לשתייה אמר בערך כך: "עד היום הייתי כלומניק, אבל עכשיו, כשאני בידיים יהודיות, אני בדרך למעלה."חלק מצמרר ומרתק בשיחתה של בונדי הוקדש למקומו של שווייק בגטו טרזין. בתוך הטרוף האבסורדי והסבל הקיצוני של החיים במחנה, העניקה כנראה רוחו של שוויק סיועי מורלי מסוים. היא סיפרה על פֶּפֶּק טאוסיג, חוקר הומור שתכנן לכתוב את המשך עלילות שווייק בגטו: סיפור על אזרח פראג תמים העומד בתור לא נכון כשהוא בא לשלם עבור רישוי הכלב שלו בעירייה. בטעות מטביעים לו את האות J בתעודה, הוא נאלץ להיסחף בנחשול שגרף את יהודי פראג, ומגיע לגטו. אותו פפק ידע לצטט בעל-פה קטעים שלמים משווייק, ופעם נשא את ההרצאה הקצרה ביותר שהושמעה בגטו, שכידוע היו בו חיי תרבות עירניים: "קל להיכנס, אבל קשה לצאת" – ציטט פפק מתוך שוויק, מקדים את YNET בכמה עשורים – "לצאת בזמן, זוהי אמנות המלחמה האמיתית." עצה נצחית ואקטואלית תמיד, כמובן; ההרצאה הזאת נישאה כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הנאצים בסטלינגראד. פפק נשלח לאושוויץ, שרד גם את צעדת המוות, אבל מת ימים מספר לפני השחרור. ייתכן שכתב היד של עלילות שוויק בגטו שרד את המלחמה אבל הושמד ע"י הקומוניסטים – וייתכן שהוא עדיין מונח באיזה ארכיון במוסקבה. עוד על פפק טאוסיג אפשר לקרוא כאן.

בונדי הופתעה לגלות, לאחר שעלתה ארצה, ששווייק נהנה כאן מפופולריות ניכרת, בעיקר בזכות העיבוד לבמה של מקס ברוד, ובזכות השחקן מאיר מרגלית בתפקיד חייו. הפופולריות הזאת ראויה, אני חושב, לעיונם של מבקרי-תרבות, כי היא דוגמה לאיזו אנומליה, או פיצול-אישיות מקומי, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד. למרות ששווייק היה מוכר כל כך, ההתרגום היחיד של הספר לעברית היה חלקי ביותר ולא מדויק, וכעבור שנים ארוכות, בשיתוף עם חיים איזק, פירסמה בונדי את התרגום המלא של שווייק לעברית, בשני כרכים.

הסרת הלוט מעל פסל ברונזה של החייל הטוב שוויק בסנט פטרבורג, באפריל 2003. האיש הבריא משמאל הוא ריצ'רד האשק, נכדו של יארוסלאב.

כתבתי רשימה קטנה על אותה הרצאה של רות בונדי. כעבור זמן מה – הזמן שלקח אז לגוּגל לאַנְדֶקס דף נידח ברשת – קיבלתי דוא"ל נרגש ונפעם מאדם בשם זני סדלון. הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט שלו (הסובל מעיצוב מוזר וחובבני) ופרש בפנַי את כל פרטיה של סאגה מייגעת. סדלון, שוויקולוג נלהב, הוא אמריקאי ממוצא צ'כי. הוא טוען – כנראה בצדק רב – שהתרגום האנגלי הקיים של עלילות שוויק, בהוצאת פינגווין, הוא גרוע ומסורס. המתרגם היה השגריר הבריטי בצ'כוסלובקיה, ססיל פּארוֹט, ויש אומרים ששליטתו בצ'כית הייתה מוגבלת. הוא גם צינזר את הטקסט ונקט סגנון בריטי נקי מגסויות. לדברי אחד מהמאמרים המשבחים באתר של סדלון, החייל שווייק בתרגום פארוט אינו אלא טיפש, בשעה ששווייק האמיתי, וכך גם בתרגום של סדלון (במשותף עם מייק ג'ויס) רק מתחזה לטיפש –  וההבדל הוא עולם ומלואו. התרגום של פארוט, לדברי רבים, הביא לכך שדוברי האנגלית אינם מכירים את גדולתו של האשק. "תארו לכם," כותב סדלון בהתרגשות, "שבגלל תרגום קלוקל היה נמנע מן העולם שאינו דובר אנגלית להכיר בגאוניותו של מרק טווין!" וסדלון החליט לתרגם מחדש את שווייק, תרגום מדויק ואולטימטיבי, וגם לשווק את התרגום שלו, שהוא מכנה "נוסח שיקגו",באמצעות הרשת.

אחד מספיחי מסע קידום המכירות שלו נגע לרשימה שלי. לא אחת, כתב סדלון, העלו בפניו מוציאים-לאור פוטנציאליים הסתייגות מפרסום מחודש של שוויק. אחת הטענות הייתה שיש בספר נימות אנטישמיות. בונדי, אגב, סבורה שהאשק לא היה אנטישמי: הוא לעג לכל מגזרי החברה באופן שוויוני לגמרי. ובכל זאת יש שם כמה יהודים חרדים שאינם מוצגים באור נאה, וכמובן הכומר המומר אוטו כץ, דמות גרוטסקית ודוחה. סיפורה של בונדי על שוויק בגטו היה, לדעת סדלון, הוכחה ניצחת למופרכותו של טיעון האנטישמיות. הוא ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם רות בונדי, ועשיתי זאת ברצון. סדלון כתב אחר-כך שבונדי פטרה את טענת האנטישמיות של האשק בביטוי הצ'כי "To je volovina!" שפרושו, בערך, בּוּלְשִיט.

רות בונדי כתבה לי מאוחר יותר (בכתב יד זעיר ויפה) ששוחחה עם סדלון בטלפון ואמרה לו את דעתה, כלומר: שהתרגום שלו לא יזכה להכרה אצל מבקרי ספרות ובאקדמיה אם לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ומכובדת. שהרי קורא רגיל ישאל בודאי, לפני הכל, מדוע תרגום מעולה כל כך של יצירת מופת נתקל בדחייה של בתי-הוצאה מכובדים, ויוצא לאור כספר אלקטרוני או בהוצאה אלמונית.

ואכן המפץ התקשורתי שאליו שאף סדלון מבושש לבוא. אם לא די בכך, ראיתי, לצד התשבחות, כמה ביקורות לא מחמיאות על התרגום החדש. התרגום "פשוט נורא," כותב מישהו באמזון, אבל לידו משבחת אמריקאית ממוצא צ'כי את התרגום החדש. נראה שהבריטים נוטרים לו, וחושבים שהתרגום שלו אמריקאי מדי. סדלון עצמו כתב לי עכשיו שלמרות שאינו עומד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, מסע-הצלב הדון-קישוטי שלו נמשך במלוא עוזו. הוא משתתף בכנסים על שווייק, מרצה על בעיות התרגום ואוסף חיזוקים ומחמאות מחוקרים, אנשי אקדמיה וסתם קוראים. הוא שלח אלי את הרצאתו בכנס על שווייק שנערך בליפּנִיצֶה, שם הזכיר את בונדי, תקף את תרגום פארוט ומגיניו הבריטיים, תאר את הדילמות שלו כמתרגם, התפלמס עם מבקריו והתפלסף על אודות שווייק. האם שווייק יכבוש את אמריקה? ספק גדול. האמריקאים ימשיכו לשתות בירה באדוויזר, בלי לדעת שהיא קרויה על שם העיירה באדוויס, ששמה הצ'כי הוא בּוּדְיוֹבִיצֶה, המקום בו הוצב גדודו של שוויק וממנו יצא להרפתקאותיו. הבירה שם, די בטוח, טעימה יותר.

לסיום, אני מרגיש חובה להעיר ששווייק של האשק עוסק במלחמת העולם הראשונה, בממלכה טוטליטארית רקובה ושוקעת באירופה. הוא עוסק בהתעמרות, אכזריות ושרירות-לב בשם החוק והאידיאולוגיה; בטמטום וקהות חושים של בעלי שררה ומפקדים; בשנאה אתנית, בשחיתות וחוסר מוסר המסתתרים מאחורי מסווה דק של מדים ותקנות; בקבלה ללא עוררין של הסדר הקיים; ובאדם קטן הנשחק בין גלגליה של מערכת ברוטלית ומנוכרת; בקיצור, אין לו שום זיקה או רלוונטיות למציאות של ישראל 2003. איזה מזל.

ועוד הערת אגב לסיום, יצא ספר חדש של רות בונדי, בשם נחמות קטנות. לא קראתי אותו, אבל זה לא ימנע ממני להמליץ עליו בחום.


פורסם ב

זיכרון קולקטיבי – פתרון?

עידכון לרשימה על חנה סנש:

שוחחתי זה עתה עם גב' מרים נאמן מקיבוץ שדות-ים, האחראית על עזבונה של חנה סנש.

לדבריה, הנוסח שפורסם בכתב-עת "ים" ב-1945, הוא נוסח שנמצא ביומנה של חנה סנש. ואולם חנה סנש העתיקה, בטרם יצאה לשליחות, שירים שונים למחברת נפרדת, בשם "ללא שפה." היא נתנה את המחברת לחברה מקיבוץ חצור. במחברת זו מופיע השיר בגירסה הידועה לנו.

סופית: הנוסח שלעיל הוא נוסח מוקדם, מעין טיוטה.
חנה סנש עצמה תיקנה את את השיר וניסחה את גירסתו המוכרת.

פורסם ב

זיכרון קולקטיבי

חיטטתי במקרה בחוברת "ים" מאוגוסט 1945 (במדור "במת יורד-הים העברי") ונתקלתי בקטע הבא –

נדמה לי שהצרימה בולטת לעין אבל ליתר בטחון, הנה הטקסט מן הטקסים הממלכתיים וימי הזיכרון:

בלי לערוך אנליזות מופרזות, יש הבדל בין "תפילת האדם" ל"האמון באדם". מתוך סקרנות תפלה אני תוהה: האם הגרסה הזאת פשוט מוטעית? אם לא, מתי ועל ידי מי נערכו השינויים – מישהו יודע?

פורסם ב

אנתולגיה קטנה של חתולים (II)


"..ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כולם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים."

(מסעות בנימין השלישי – מנדלי מוכר-ספרים)


– "יִרְאֶה נָּא אֲדוֹני" – הִמְשִיךְ פַּרְנַס הַחֲתוּלִים –  הוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת הַחַיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל רוֹפְאֵי הַחַיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת בִּמְקוֹמֵנוּ. הַסֵּפֶר, אֲשֶר כָּתַב על הַחֲתוּלִים, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוא! אני אָמְנָם אֵינֶנִי יוֹדֵע קְרֹא וּכְתֹב – לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז כָּתַבְתִי מִכּבַר כּמה וְכַמָּה סְפַרִים! וְאוּלָם אִשְתִּי תֵיאוֹדוֹסִיָּה הִיא אִשָּה מְלֻמֶּדֶת וְהִיא קָרְאַה לְפַנַי אֶת סִפְרוֹ. אָמְנָם כֵּן, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוּא סִפְרוֹ, אַחֶרֶת אֵין לְהַגִיד – הַפְלֵא וָפֶלֶא! כּאִילוּ הוּא עַצְמוֹ הָיַה חָתוּל – כֵּן יוֹדֵע הוּא אֶת נֶפֶש הַחֲתוּלִים. וְעַתָּה לוּ יִשְמָעֵנִי: אוֹצְרוֹת זָהָב וָכֶסֶף נָכוֹנוּ לו, אִם יַתְחִיל לְרַפֵּא אֶת הַחַיוֹת. הַהֵבִין לִדְבָרָי? אֶת כָּל הַנָּשִים, אֲשֶר חַתוּלֵיהֵן אוֹ כַלְבֵיהֶן חָלוּ, אֶשְלַח אֵלַיו. וְאִם לֹא יֶחֱלוּ, וְשַמְתִּי בַּבָּשָר, אֲשֶר אֶמְכֹּר לַהֶן, דְבַר-מָה מְעוֹרֵר כּאֵב".

 

"לֹא, לֹא!" – קָרָא הַרוֹפֵא – "כֵּן לֹא יֵעַשֵה!"…

 

– לֹא כּאֵב-בֶטֶן גָדוֹל" הֵשִיב פַּרְנַס הַחֲתוּלִים – "כִּי אִם כְּאֵב קַל… אָמְנָם הָצֶדֶק אִתּוֹ: כֵּן לֹא יֵעַשֵה לַחַיוֹת. אַךְ בֵּין כֹּה וָכֹה תִּתְקְפֵן הַמָּחֲלָה, כִּי הַנָּשִים מַרְבּוֹת לְהַאֲכִילַן."

(דוליטל הרופא ומארעותיו – ה. לופטינג תרגום א. סולודר – הוצ' מסדה תשט"ז)


 

"…למשל, הנשים הללו… חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי… החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה…"

(אצל – א"נ גנסין)

"את חתולי הבר שוכני-היער יש להבדיל מאחיהם בני-החיל המתרוצצים על גגות הבתים…ימים רבים היו אותם חתולים באים אל החור שמתחת למחסן ומרחרחים בעדו את חתולתה הצנועה של פולכריה איוואנובה, ואף החתולה רחרחה אותם. לבסוף פיתוהַ לבוא עמם, כשם שכתת חיילים מפתה בת איכרים פתייה. ראתה פולכריה איוואנובה שאבדה החתולה ושלחה לחפשה, אך החתולה לא נמצאה. עברו שלושה ימים…ופתאום יצאה מתוך סבך העשב חתולתה האפרפרת, צנומה ותשושה. ניכר בה שזה ימים אחדים לא בא אוכל אל פיה. פולכריה איוואנובה המשיכה לקרוא לה, אבל החתולה עמדה לפניה, יללה ולא העזה לגשת. לבסוף…נתרצתה גם להיכנס אל הבית. מיד ציוותה פולכריה איוואנובה שיגישו לחתולה חלב ובשר, והיא עצמה ישבה להתענג על מראה הרעבתנות של חביבתה המסכנה…
פולכריה איוואנובה פשטה את ידה ללטף את החתולה אך דומה שהברייה כפוית-הטובה כבר הסכינה יותר מדי עם החתולים הטורפים, ושמא נטה לבבה אחר הצו הרומנטי, שיאה העוני לאהבה ונאה לה מארמונות מלכים – ואותם חתולים אכן היו עניים מרודים; אם כך ואם כך – היא זינקה מבעד לחלון, ואיש מן המשרתים לא הצליח לתפסה.
הישישונת שקעה בהרהורים: "זה מותי שבא לקחתני!" אמרה בלבה, ושוב לא יכלה להסיח דעתה מן הדבר. "

(ניקולאי גוגול, סיפורים אוקראיניים, תרגום נילי מירסקי)

 

 


"…הוא הוסיף גם לצפות בדמויות החביבות עליו. רשימותיו מספרות שהזקן הגוץ שהיה מתעסק עם החתולים ידע אף הוא צער גדול. שהנה, בוקר אחד נשמעו יריות וכמה יריקות עופרת, כלשונו של טארו; הרגו את רוב החתולים, וכל השאר נבהלו וברחו מהרחוב. ביום ההוא יצא הזקן בשעה הרגילה אל המרפסת, הופתע מעט, גחן מטה, סקר את קצות הרחוב ובלית ברירה חיכה. ידו הקישה קלות על מעקה המרפסת. הוא הוסיף לחכות, פורר מעט נייר, נכנס פנימה, שב ויצא, וכעבור זמן מה הסתלק במהירות וסגר אחריו בכעס את הדלתות הזכוכית. כך היה גם בימים הבאים, אבל בפניו של הזקן ניכרו יותר ויותר העצבות והמבוכה. כעבור שבוע חיכה טארו לשוא למחזה היומי, הדלתות סגרו בעקשנות על צער מובן היטב, ולא נפתחו עוד."

(הדבר – אלבר קאמי. מצרפתית: אילנה המרמן)

 


"..לפרקים נראתה גם דמותה של רוסלה מציצה מאחורי כפות רגליו,פתלתולה וכחושה, בטנה התפוחה קצת כמעט לא מורגשת, והיא מתמתחת לאחר תנומה ומהלכת על רגליו באין מפריע. לאמיתו של דבר היה הצעיר טרוד יותר מדי במחשבותיו ולא נתן דעתו לחתולה; אלא שהיא, בלי ספק, השתכנעה שיש לה כבר חשיבות רבה בחייו; די היה שישנה את תנוחתו, או יזוז על יצוע הקש, ומיד הייתה מזדקפת על רגליה הקדמיות, מותחת את פרצופה ומייללת: "מויהי!" שהיה קול תשובתה המיוחד, כמי שעונה "נוכח!" לקריאה בשמו; ואילו הוא, למעשה, כלל לא ראה אותה ולא חשב עליה, כאילו אינה קיימת, ורק לעתים נדירות היה מניח עליה את ידו באקראי ובלי משים ומלטפה. אז הייתה עוצמת את עיניה בהתפעמות ומחזירה לו המהום של קירבה בשפת החתולים: "אהה, כן, זה ממש הרגע הטוב, בדיוק הליטוף הזה היה נחוץ להשלמת שביעות רצוננו מכך שאנו כאן יחד, שנינו, קרובים זה לזה ולבד."

(אלזה מורנטה, אלה תולדות. מאיטלקית: עמנואל בארי)

 

 


"מבעד לגבעולי העשב הציג חתולו השחור של השרת סינר לבן. מַאלקֶה ישן. הרוח באה ממזרח, והקרמטוריום שבין בית העלמין המאוחד ובית הספר להנדסה פעל. אדון מאלנבראנדט, המורה להתעמלות, שרק במשרוקיתו: להחליף צדדים. החתול התאמן. מאלקה ישן, או נראה ישן. אני הייתי לידו, עם כאב השיניים שלי. החתול, עדיין מתאמן, התקרב. גרוגרתו של מאלקה משכה תשומת לב, שכן גדולה הייתה, תמיד בתנועה, והטילה צל. ביני ובין מאלקה התמתח חתולו השחור של השרת לקראת זינוק. יצרנו משולש. השן שלי דַממה וחדלה לקצוב את הזמן: שכן גרוגרתו של מאלקה הפכה לעכברו של החתול. היה זה חתול כה צעיר, והמה-שמו של מאלקה כה פעלתן – כך או אחרת, החתול זינק אל גרונו של מאלקה; או שאחד מאיתנו תפס את החתול והביא אותו אל צוארו של מאלקה; או שאני, עם או בלי כאב השיניים שלי, תפסתי את החתול והראיתי לו את עכברו של מאלקה: ויואכים מאלקה פלט צווחה, אבל סבל רק שריטות קלות. "

(גינתר גראס – חתול ועכבר)

 

"שווה בנפשך שנשמתך, לאחר מותך, נתגלגלה בחתולה. והנה חתולה זו מזדמנת לחצר ביתך. יצא בנך אהובך לשחק כדרך הילדים, קראת לו בקול יללה חרישית – גער בך. קראת לו ארוכות, נשתלחה מפיך יללה מסתלסלת – זרק אבן לעברך, ואתה פנית לדרכך, ובלבך כהרגשתו של האביר הערבי "שִעְבּ בֻּוואן" – "נוכרי פנים וידיים ולשון."
זה המצב שבו אני שרוי עשרים שנה, מִתְחַתֶּל ומילל עד כי היה בי גלגול-נשמות זה לודאות מוחלטת. בראותי חתולה מכרסם בי הספק: שמא אמי-יולדתי היא זו, יהי זכרה ברוך! על כן אשוש לקראתה, ופעמים אף נחליף יללות."
(אמיל חביבי, האופסימיסט. מערבית: אנטון שמאס)

 

 

אנתולוגיה I

שלושה חתולים

עוד שלושה חתולים

 

עוד חתולים ברשימות –

http://www.notes.co.il/benbasat/2741.asp
http://www.notes.co.il/ronit/2779.asp
http://www.notes.co.il/gil/archive.asp?cat=143

http://www.notes.co.il/carmel/1416.asp
http://www.notes.co.il/carmi/2443.asp

ודאי יש עוד, אשמח להוסיף.

פורסם ב

קץ ההיסטוריה.

התחייבתי כשהתחלתי לכתוב כאן, אמנם רק בפני עצמי, לעולם לא לעסוק בחומרים אקטואליים בוערים. אבל כמו כמה שרים בממשלתה החוקית של מדינת ישראל, לא התחייבתי בכתב. אז אני מרשה לעצמי, רק הפעם. על זאב אלמוג.

לפני שבועיים בערך התקיים כנס מחזורים גדול של ביה"ס לקציני-ים בעכו. לא הייתי שם. אבל הייתי במפגש פרטי של כמה חברים ששמרו על קשר, ואחד מהם כתב עכשיו במייל מארה"ב: "תרימו כוסית של 'ג'וני בְּלוּ' לכבוד הזקן". ולכאורה זה אכן הולם מאוד: הרכנת-ראש גברית, נוסטלגית, סנטימנטלית, של ימאים ותיקים המכבדים קפטן אגדי שיצא להפלגתו האחרונה. אבל הסטואיות העצובה-מרירה הזאת אפשרית רק ממרחק. כאן, חמש דקות ממסעדת מקסים, לא מהדהד באוזניים צופר-ערפל רחוק של אנייה, אלא יללות האמבולנסים; ובמקום השלמה עם דרכו-של-עולם, הבטן מתהפכת, בעיקר בגלל הילדים.

מחר ודאי יהיו בכל העתונים הספדים עליו; לא הכרתי היטב את אלמוג, כי כמה אפשר כבר להכיר מורה, בגיל האגוצנטרי והמרדני ההוא. אני יודע רק שהיה איש גדול עם פנים נעימות ומעוררות אמון, שלא הטיל מורא ונעדר מניירות של קצונה, ובכל זאת לא נאלץ מעולם להתמודד עם בעיות משמעת; הוא היה מורה להיסטוריה, ואני חושב שחרג מתוכנית הלימודים כדי להציג אתגרים אינטלקטואליים משמעותיים יותר לתלמידיו, והתווכח בנעימות, ובכבוד, עם התלמיד היחיד בכתה שייצג איזו השקפה חלופית על תולדות הסכסוך. זה לא הייתי אני. אמרו לי שבמפגש ההוא שאל "נו, איפה כל ההיסטוריונים שלי?" היה לו חיוך אופייני וקול עמוק והוא זכר את שמות תלמידיו, גם אחרי עשרים שנה.

אני חושב שהיה לו הרבה מה לומר על ההיסטוריונים החדשים ועל הנאראטיבים החלופיים המספרים את תולדות הארץ. הוא היה חלק מנאראטיב ישן, שהתערער כבר מזמן, אבל הוא עצמו, נדמה היה שהוא יציב כמו הר, או לפחות כמו אניה גדולה. אין לי מושג איך יכול היה ללמד את הפרק הנוכחי בהיסטוריה של מדינת ישראל. זהו פרק ששייך לעולם לא-רציונלי של סיוטים מטורפים וחסרי פשר; שאינו שייך להיסטוריה אלא לפסיכולוגיה קולקטיבית, וזה לא התאים לו. אולי באמת כל מה שנשאר לעשות הוא להרים כוסית. ועוד אחת.

פורסם ב

24

ראינו את העונה השניה של "24". ב-DVD, ברצף, בלי פרסומות. אני מניח שאם היינו קבוצת מיקוד התסריטאים היו די נבהלים מכך שלפעמים פרצנו בצחוק לבבי כשהתרחשה עוד אחת מהתהפוכות הדרמטיות, שמופיעות שם כל חמש דקות בערך. ואולי לא – הם די מתוחכמים ואולי צפו את זה שהשעיית אי-האמון (זה המינוח העברי?) תימתח אל הקצה, ומעבר לו.

בשלב מסוים נזכרתי בספר שקראתי לפני שנים, מאת אומברטו אקו. לא אחד מספריו הפופולריים – עבודה אקדמית. סמיוטיקה, נו. הוא הסביר שם באופן משכנע וחינני מדוע הסיפור של הסרט E.T. אינו אלא חזרה על הנאראטיב הבסיסי של חיי ישו בברית החדשה. אני לא זוכר את הפרטים, אבל בקווים כלליים: אי.טי., כמו ישו, יורד מהשמיים; יש לו קשר מיוחד עם ילדים ("אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אִם־לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל־מַלְכוּת הַשָׁמָיִם" – הבשורה על פי מתי, י"ח, 3); הוא עושה נסים ויש לו כוחות ריפוי אלוהיים (האצבע הזוהרת, זוכרים?) מהרגע שנחת כאן, אי.טי נרדף – ע"י מדענים ופקידי הרשויות, כמו ישו בזמנו ע"י המלך הורדוס. ובסופו של דבר אי.טי מת – כמו ישו על הצלב – וקם לתחייה, ולבסוף עולה השמיימה. מסתבר שגם נוצרים מאמינים מאמצים בחיבה את הרעיון הזה.

(להלן, אגב, ספוילר, למי שלא ראו את הסדרה. לא שאכפת לי באמת. 24 לא ממש שווה את זה.)

נזכרתי ב-ET מכיוון שבאחד הפרקים הסוכן המיוחד ג'ק בּאוּאֶר – שכבר הציל, שעה שעתיים קודם, את אוכלוסיית לוס אנג'לס מהכחדה – נתפס על ידי הרשעים, ועובר ענויים קשים. הוא תלוי, עירום, בפרקי-ידיו, ומענהו חותך אותו, בין השאר, בצד שמאל של חזהו – כאן התחלתי לחשוב על פצעיו של אדוננו ישוע – ואחר כך, כמובן, מת מוות קליני, וקם לתחייה. בּאוּאֶר, אין ספק, הוא ישו המושיע. אני תוהה מיהו הנשיא השחור הראשון, פלמר, בסיפור הזה.

פורסם ב

שני קטעי זיכרונות של ימאים

א.

"…הסיבה העיקרית שבגללה עוגנים בנמל טֶמָה היא להעלות על ספון האנייה צוות בן 20-30 איש, הקרוּ-בּוֹיְז. רוב הימאים חושבים שפרוש המילה הוא CREW, צוות. אולם מוצאם של הבחורים האלה משבט מפורסם במערב-אפריקה, KRU, או KROO, שאנשיו עוסקים בדייג או סוורות. צוות זה נועד להעמיס את מטען בולי-עץ על האנייה כאשר נגיע לגאבון.
היו להם שני מפקחים. לכל אחד מהשניים היה כמובן סגן. המפקח שלנו הוא: KWESU EDUJE ומפקח העבודה הוא: KWAME MENSAH. רבים מבני גאנה נקראים על-שם היום בשבוע בו הם נולדו. KWAME – יום שבת; KWESU – יום א'; KWEJU – יום ב'; KWABENA – יום ג'; KWEKU – יום ד'; YAW – יום ה'; KOFI – יום ו'. תושבי גאנה נקראים "היהודים של אפריקה" – אינטליגנטים ויודעי עבודה קשה. היו לי שיחות רבות עם נהגי מוניות וסתם אנשים שהפתיעו אותי בבקיאות שיש להם אודות הנעשה בישראל: חלוקי הדעות הפוליטיים, שמות המנהיגים בעבר ובהווה. פשוטי העם אולי לא שמעו על ישראל אך כולם שמעו על ירושלים. לאחר שבועיים של הטענת 3,000 בולי-עץ אנו מפליגים לפּוֹרְט-גַ'נְטִיל, שם הוטענו 600 בולי-עץ נוספים. נמל זה ממוקם באי לוֹפֶּז שנוצר בין שתי השלוחות של נהר אוגו. מכאן אפשר לשוט במעלה הנהר לעיר לאמְבְּרִין, לבית החולים המפורסם של דוקטור אלברט שוויצר. אין לנו את הזמן לעשות זאת בשל עגינה קצרה. יש פה חוף קטן ונעים וכמובן גם שוק. אינני אוהב את השוק פה משום שמוכרים בו בשר קופים למאכל. לא הצלחתי לשכנע את הסוכן המקומי שלנו שסטייק הוא טעים יותר. הוא מצדו, מנסה ללא הצלחה לשכנע אותי לאכול קופים. אני אומר לו שזה כמו קניבליזם, והוא עונה לי בבדיחות שלא מזמן הם אכן היו קניבלים. הוא מוסיף ומסביר שהם מעדיפים בשר שחור על לבן, משום שהאחרון מלוח מדי…"
(ד. יחזקאל, אלחוטאי)

 

ב.  

…"אני כל כך מצטערת לגרום לך את כל האי נוחות הזאת, קפטן. אבל אתה הרי יודע, היינו חייבים לברוח מאירופה, ואני באמת חשבתי שעד הלידה שלי יש לפחות עוד שבועיים. ואפילו, אינני יודעת…עברנו כל כך הרבה בזמן האחרון. מאז שברחנו מהגרמנים, גרנו בחדרים מלוכלכים בכל מיני בתי מלון ברחבי תורכיה ונשארנו ללא כסף. אחרי הכל, אולי זה טוב יותר שכל זה קורה דווקא כאן…"
לרגע חשבתי שהאישה הטובה הזאת יצאה מדעתה. נראה היה שהיא שכחה שהיא נמצאת על ה"ענתר" – אניית מטען קטנה וישנה באמצע הים התיכון, ביולי 1941, התקופה המסוכנת ביותר של המלחמה בחלק זה של העולם, כאשר רובה של אירופה כבר נכבשה על ידי הגרמנים והים שרץ צוללות אויב.
התחלתי לברר בין הנוסעים, בתקווה למצוא מישהו עם הכשרה או רקע רפואי. חשבתי שאני בר-מזל כאשר מצאתי לבסוף טכנאי שיניים, אשר לאחר שכנוע ממושך הסכים לבדוק אותה…הטכנאי יצא די מהר וחיוך קל וסרקסטי משתרע על פניו:
"מה קורה, אמור לי מהר…" הסתערתי עליו.
"תירגע, חבר. יש לך מזל. שום דבר לא יקרה. האישה בהחלט בהריון, על כך אין ויכוח" – אמר בנימת חשיבות, – "אבל…המסכנה פשוט סובלת ממחלת ים".
"דוקטור, אתה נפלא" – ברוב התלהבותי הענקתי לו תואר אקדמאי, – "בוא ונרים כוסית…"
התרוממות הרוח שלי לא נמשכה זמן רב. גברת סטיבנס הביטה בי, פניה מעוותות מכאבים ודמעות זולגות מעיניה. "אני לא יודעת מה ידידך הטכנאי אמר לך, אבל אני מתחננת לפניך, תהיה מוכן. מהר מאוד הלידה תתחיל, וזה תהיה אתה, ורק אתה, שתעזור לי. בבקשה אל תפחד, אני אישה חזקה ויש לי כבר שני ילדים. כשיגיע הזמן אני אדריך אותך, צעד אחרי צעד מה לעשות." הנהנתי מבלי לומר מילה, כי ידעתי שהיא צודקת. הורדתי ממדף הספרים כרך מאד בלתי משומש של "מדריך רפואי לרב-חובל", ופתחתי אותו בפרק הדן בלידה, בעמוד שהתחיל במילים: "…קח שני סדינים נקיים וקפל אותם…" בינתיים הטכנאי נעלם, ואני קראתי למלצר הוותיק שלי והוריתי לו להכין כמות גדולה של מים חמים.

התרוצצנו סביבה במשך שעות, מגושמים כמו שני נערים בגיל בית-ספר ומפוחדים עד מוות. מפעם לפעם עיינתי בספר, אך האישה המסכנה, אשר סיבלה בוודאי התארך בגלל חוסר האונים שלנו, לא הפסיקה מלהסביר, להדריך, לעודד ולהרגיע אותנו. הלילה ירד והיה עלינו להדליק פנסי נפט, מעוממים עד כמה שניתן, מאחר והיה עלינו להפליג בהאפלה מלאה, מחשש שנתגלה על ידי מטוסים או צוללות אויב. ובאמת, המהום מנועי מטוסים נשמע גבוה מעלינו, כאשר קיי סטיבנס הקטנה השמיעה את בכייה הראשון בעולם הזה. בשלב זה היינו תשושים לחלוטין, ארבעתנו, גב. סטיבנס, המלצר, אנוכי ו"המדריך הרפואי לרב-החובל". כאשר הכל נגמר וקיי, טרייה ונקיה, שכבה ליד אמהּ, יצאתי לחפש אחרי מר סטיבנס. הוא שיחק קלפים באחד המחסנים וכאשר סיפרתי לו את החדשות הטובות, קפץ משמחה והצהיר ברבים, שהוא היה בטוח שהכל ילך בסדר ושבאמת לא היה לי מה לדאוג כל כך. תוך כדי כך, טפח על שכמי בעליזות וכמעט הפיל אותי על הסיפון. הוא נרגע במקצת ורק אחרי שהזמנתי אותו לראות את בתו החדשה, עזב את משחק הקלפים בחוסר רצון קל.
(רב-חובל א. אקסל)

 

האנייה ענתר, צילום של ר/ח אקסל מתוך הספר "70 שנות ספנות עברית" מאת הלל ירקוני.