חודש: מאי 2004

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.

פורסם בהארץ, תרבות וספרות, מאי 2004

הנאצים באו והלכו, אבל הקומוניסטים נשארו בלבבות

תירגמה מאנגלית דפנה לוי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 160 ,2004 עמודים

מי הוא בדיוק הצ'כי הזה, הגולה באקדמיה הקנדית, המשקיף במידה של אירוניה סלחנית ומשועשעת על המנהגים והטקסים המוזרים של השבטים הצפון-אמריקאיים שבתוכם התאזרח; אותו פליט-אינטלקטואל אופייני של הקומוניזם הצ'כי, המנהל חיים כפולים? הרומאן הבלשי-לכאורה של יוזף שקבורצקי, "שתי רציחות בחיי הכפולים", מכיל כמה וכמה פרטיים ביוגרפיים מקבילים מאוד לחייו האמיתיים.

הנה למשל אשתו של שקבורצקי, זדנה סליברובה: ברומאן מנהלת אשתו של המספר, בסיוע בעלה, הוצאה לאור שמושבה בטורונטו, ואשר פירסמה עשרות יצירות של מחברים צ'כיים שנאסרו לפרסום במולדת. על כך זכתה, כשהגיעו ימים אחרים, באות כבוד מן הנשיא-הסופר של צ'כיה, וצלאב האבל – כך ברומאן, וכך גם במציאות. לגיבור עצמו – כמו לסופר – חיבה לספרות בלשית. הרומאן, שהוא הראשון שכתב שקבורצקי באנגלית, נושא הקדשה לווצלאב האבל. ברור אם כן שחלקים מן הרומאן מתבססים על המציאות, אבל הכפילות שבכותרת קיימת ברומאן הזה בכל רבדיו: האלמנטים הביוגרפיים ניכרים במיוחד בחלק "הצ'כי", שהוא גם המהורהר, הנוגה והטרגי יותר. הבדיון, הקלילות וההשתעשעות בספרות בלשית שייכים לחלק האמריקאי של הסיפור, ובו תעלומת רצח שהמרצה הצ'כי החביב והלא מזיק מסייע בפענוחה.

מיד מהדהדת אם כן אותה תימה ותיקה המעמתת את אירופה הישנה עם העולם החדש דרך דמותו של הגולה בניכר האמריקאי – נבוקוב, כמובן, עולה על הדעת; ונוסף לכך, כמו בעוד יצירות ספרותיות במובהק המשתמשות בז'אנר הבלשי כאמצעי לתיאור מחכים וחודר של קהילה קטנה וסגורה, מתאר שקבורצקי בעט מושחז את המוסד האקדמי הקנדי, על מרציו האקסצנטריים, הסטודנטים ובעיקר הסטודנטיות, מערכות היחסים הסבוכות ושלל החוקים הפנימיים. המבט שלו מרוחק, מנוכר קצת אף שיש בו סימפטיה, מהולה בלעג קל. אבל אין לקורא עניין אמיתי בקורבן הרצח, ששמו, ריימונד האמט, מעלה באוב את הקלסיקונים של הז'אנר, ריימונד צ'נדלר ודאשיאל האמט (יש עוד מדרשי-שמות רבים בספר, ולא מעט שמות אמיתיים).

גם שאר הדמויות המעורבות בפרשה הן במידה רבה שטוחות למדי, כמעט סטריאוטיפיות. המחבר מעניק להן, אמנם, שמות ופנים, ובעיקר מניעים, אבל מפעיל אותן על במת העלילה כמו בובות ממוכנות. לא כך בכל האמור בחייו האחרים של הדובר ברומאן: כמו כל גולה הוא נושא עמו את המולדת הישנה. הפעילות שלו ושל אשתו בלב חיי התרבות הענפים של הצ'כים הגולים הופכת את העבר לעניין עכשווי לגמרי. שקבורצקי, המתמרן בין הנימה העולצת של סיפור הרצח הגרוטסקי לבין תהומות העצב של העולם הישן והאפל, כותב בעצם על המצב הצ'כי, גם כשהוא כותב על קנדה.

שני דברים הפריעו לי ברומאן: האחד, מן הסתם, תלוי בהשקפת עולם. שקבורצקי הוא שמרן, וכמו רבים מקורבנות העידן הקומוניסטי אחוז ספקנות, לעתים לעגנית, לעתים מרה, כלפי השמאל הליברלי באמריקה שבתוך מעוזיו האקדמיים הוא יושב. פה ושם הוא חורג מנימתו המאופקת, האירונית, ומבהיר באופן כמעט דידקטי את השקפתו (בעצם, השקפת הדובר בספר – אבל, כאמור, קצת קשה להפריד ביניהם) בנושאים כמו הפלות ("מרפאה מהודרת להרג תינוקות") או מניפולציות של המדיה, שנועדו להכפיש את הנשיא רייגן; ההבהרות הללו מסורבלות למדי, ויש בהן מין נאיוויות; מפתיע במקצת, שהרי האירופי האנין, המתוחכם והמנוסה אמור להאפיל בתבונתו על הפשטנות הארצית של האמריקאים.

העניין השני הוא שולי, כמעט אגבי, ונתקלים בו לעתים מזומנות בארצות הקומוניסטיות לשעבר: העיסוק בעבר הקומוניסטי הקרוב, שורש כל רע, לא מותיר מקום לעידן הנאצי. עם הנאצים אין בעיות: כולם יודעים שהם היו רעים, מפלצתיים ממש, אבל הם היו והלכו להם (ועמם גם היהודים). אבל הקומוניסטים מייצגים רשע עמוק יותר, יסודי יותר, שהתנחל בלבבות והוא ממשיך לאיים ולרדוף גם לאחר שנעלם לכאורה מהעולם. ברשימה קצרה שכתב ב-1989, עם נפילת הקומוניזם בארצו, דיבר על סופם של "המשטרים המדכאים שעיוותו חיי אנוש בצ'כוסלובקיה מאז 1939". בלי לפרט ובלי להבחין.

בסופו של דבר זה הנושא העיקרי של הרומאן: עם תום הקומוניזם נפתח, לכאורה, עידן של חירות, פתיחות ואמת. והנה מתברר ששרידי מערך השקרים המתוחכם והשטני של הקומוניסטים, שאין מפלט מן ההיגיון המעגלי והשרירותי שלו, המרשיע אותך בכל מקרה – באו בירושה אל העולם החדש. פעם האשימו אנשים על דעותיהם, או על לא-כלום, בהתנגדות למשטר; כעת מאשימים אותם שהיו מלשינים או סוכני המשטר. רבים מקורבנות המשטר הישן נופלים קורבן למשטר החדש: משטר של עיתונות ביבים חופשית וחסרת מעצורים, הרודפת סנסציות בכל מחיר כדי לשרת את האדון החדש, הרווח. אשתו של הגיבור נופלת קורבן לעיתון המפרסם רשימה, פיקטיווית בחלקה או ברובה, של דמויות ידועותשעבדו בשירות המשטר כמלשנים או מודיעים. הפרסום גורם לה צער וכאב עמוקים שאין להם נחמה.

גם הפרס שהיא מקבלת מידי נשיא צ'כיה על תרומתה לספרות הצ'כית, ואפילו זכייה במשפט דיבה, לא מסייעים לה. בעלה רואה את הכאב שלה אבל אינו יכול לסייע, או אינו יודע כיצד. החלקים הללו הם מיטבו של הרומאן; שקבורצקי כותב בכאב על "המהנדסים של נפש האדם" – כשם רומאן שפירסם ב-1977, ונחשב בעיני רבים למיטב יצירתו. אלה הם הצדקנים, המקטרגים, הממהרים להאשים ולגזור דין; ביניהם גם סופרים, שאמורים להפגין הבנה מעמיקה יותר של הנפש, לצדד במוכים ובמפסידים, להימנע משיפוט מהיר ולינץ' על בסיס שמועות. והעניין הזה, כל כולו, הוא מרמז, אינו אלא תולדה של השנים האיומות ההן. בעבורו לא היו אלה "השנים הנפלאות בזבל", כשם ספרו של הסופר הצ'כי מיכאל וויווג, בן דור צעיר יותר.

באותה רשימה שכתב עם נפילת הקומוניזם אמר שקבורצקי ששמחתם של בני העשרים בארצו שלמה וטבעית, אבל בעיני הדור שלו והמבוגרים יותר, היא אינה יכולה להיות שמחה שלמה: הם סבלו והפסידו יותר מדי. הרומאן כולו, על חולשותיו, מאייר בחריפות את התפישה הזאת, שלפיה אין כל דרך להימלט באמת מעוולות העבר; ולעתים קשה גם, בעיקר לקורבן, לדרג את סולם העוולות.