מיקרוסופט, סקר איכות השירות (או אסטה לה ויסטה, בייבי. )

לציון תהליך ארוך ומייגע, שלא הסתיים בכי טוב, שלחה לי חברת מייקרוסופט, באמצעות קבלן, סקר שבכותרתו השאלה הבאה – הציטוט מדויק:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להלן התשובה ששלחתי, בעיבוד קל:

אפשר להתחיל בזה שיראו את השאלון הזה כמו שצריך, כן, אפילו בפיירפוקס.
שירות? איזה שירות? נתקלתי בבעייה רצינית במחשב החדש שלי, המריץ את ויסטה. ויסטה הפסיק להתעדכן אוטומטית. ביקשתי פתרון. שלחו לי במייל – תיכף אפרט איך בדיוק – כל מיני פתרונות מגירה, שכבר מצאתי בעצמי ברשת, אבל לא עבדו. אגב, כל פתרון כזה – אני מנסה לדמיין מה יעשה איתו משתמש לא מיומן, למשל אבא שלי, שלא מזמן למד לתפעל עכבר ועדיין מחפש את האותיות על המקלדת, והוא אמנם אשף באיתות במפתח-מורס עוד מהצבא האדום אבל אין לו רקע בכתיבת שורות פקודה ב-DOS, מה לעשות. אתם סומכים כמובן על זה שהוא יזעיק את הבן של השכנה שכבר יסדר את זה, אבל הבן של השכנה הוא עורך דין בן חמישים והמזכירה שלו מדפיסה לו מכתבים. הפתרונות ברשת, צריך לומר, מובאים לא אחת במסגרת דיונים בפורומים, המשובצים גידופים ססגוניים כלפי התמיכה של מייקרוסופט. בלית ברירה פניתי אם כן לתמיכה הטלפונית של מייקרוסופט ישראל. אחרי ההמתנה הסטנדרטית והמעבר דרך המבוכים והדרקונים של המענה האוטומטי, הסבירו לי שעדכונים שייך ל"אבטחה ועדכונים", וזה מטופל רק אצל פופציק, שיושב באירלנד – אירלנד!! ורק דרך המייל. בסופו של דבר, אם כן – אחרי מכתבים שיצאו דחופים מכאן לשם כמו בימי הברון, כי כל דוא"ל נענה רק אחרי שלושה-ארבעה ימים, שהם התרגום לשפת המעשה של "תוך 48 שעות עבודה", וזה אם אין איזה סופשבוע באמצע, או חג יהודי או קלטי כלשהו, כלומר המחשב עשוי עקרונית להיות מושבת שבועות, אחרי כל זה שלח אוֹהד הנחמד מאירלנד – איזה כף לו, גר באירלנד הירוקה ותומך במשתמשים עבריים ברחבי הגלובוס – ובכן אוהד הנחמד שלח פתרון, שלא עבד, ואחר כך (שלושה ימים) ביקש שאשלח לו במייל קובץ בשם WindowsUpdate.log. זה כבר נראה רציני! שלחתי ובתגובה מהירה קיבלתי הודעת דחייה אוטומטית, שציינה ביובש כי הקובץ ששלחתי לבקשתם גדול מדי – Msg Size greater than allowed by Remote Host – וזה נראה לי קצת מוזר, או שובר שיאי גיחוך, ואף קבלתי על כך במייל בפני אוהד א'ופלניגן, שעשה מאמץ ושלח, בניסיון שלישי, עוד פתרון לבעיה, שכמעט עבד. כמעט. הייתי צריך רק למחוק איזה קובץ מערכת, pending.xml שמו, אבל בויסטה אי אפשר למחוק קבצים סתם ככה, הו לא, אתה צריך להיות אדמיניסטרטור-על של המחשב שלך ובעל הרשאות אבטחה של הממונה על המוסד. לא הצלחתי לזכות בשליטה על מערכת ההפעלה של המחשב הפרטי שלי, שקניתי במיטב כספי לפני זמן קצר, אם כי כמובן שזאת רק אשלייה, כי כידוע תוכנות מייקרוסופט, כמו בירה, אי אפשר לקנות, רק להשתמש בהן כמה זמן, עד שמורידים את המים, ומה שקניתי לא שייך לי באמת, כפי שטרחו לנסח מיטב המוחות המשפטיים של מייקרוסופט, ולכן כנראה לא נותנים לי למחוק קבצים סתם ככה כי בא לי, למרות שאני עושה זאת בהנחיית אוהד הלפריקון. אז חשבתי שאולי התמיכה בארץ תעזור לי עכשיו, כשאני כבר כל כך קרוב להצלחה. צלצלתי. הסברתי את הבעיה. לא, אמרה לי אשת התמיכה, עדכונים ואבטחה זה רק במייל, באירלנד. רגע רגע, אמרתי, אני רק רוצה תמיכה במחיקת קובץ, השתלטות על המחשב שלי. עזרה בתפעול הויסטה הזאת שלכם. תשכחי לרגע מאבטחה ועידכונים: איך מוחקים קובץ? לא צריך אירלנד, צריך תמיכה. הטלפנית האומללה ניסתה להישאר מנומסת תוך כדי מאמץ עצום לנפנף אותי מעליה. בסוף היא הצליחה – השיחה נותקה באופן מסתורי. לא אני ניתקתי, אבל דברים כאלה קורים. לא היה לי כוח לצלצל שוב, הבנתי את המסר – מיקרוסופט מחזיקים מערך תמיכה שמטרתו העיקרית היא להפטר מהלקוחות בתקווה שבסוף הכול יסתדר לבד. לא שלא ידעתי את זה עוד קודם מפי השמועה, אבל להיווכח בזה מקרוב זאת חוויה מפכחת.

ובהזמנות זאת, כמה מילים על חוויית המשתמש הסובייקטיבית שלי בויסטה. (מדד חווית הויסטה המובנה במערכת עומד על 4.4 מתוך 5.9, לדברי המחשב שלי. כן, חפרתי והגעתי למקומות מוזרים.) הגרפיקה השמימית סוחפת את המשתמש הרחק אל מחוזות הנוסטלגיה, אל הימים היפים של הסכמי אוסלו ומחשבי 386, הימים בהם לחצת על האייקון והלכת לעשות קפה, בתקווה שהתוכנה שרצית תעלה. ולמצוא קובץ! הו! איזה מערך מתוחכם של הטעיות, הסוואות וטכניקות שנועדו לבלבל את היריב, כלומר המשתמש, שמנסה להצמיד איזה קובץ שיצר לפני רגע למייל שלו! כמה מחשבה, תכנון ומקוריות הושקעו בארכיטקטורה שלא תהיה דומה לשום דבר שהיה בעבר, ואשר התקווה ללמוד ולהתרגל אליה מתפוגגת אחרי כמה חודשי ניסיון והופכת לייאוש ולגעגועים למחשב הישן. הטכנאי שהזעקתי משך בכתפיו בהשלמה מחויכת והציע להוסיף עוד ג'יגה זכרון ובעיקר לחכות לסרביס-פק 2, ולהתפלל הרבה.

 

מחוויות המשתמש בוויסטה

אני מוכרח לומר למען הגילוי הנאות שאני לא שייך למחנה האדוק של שונאי מייקרוסופט, ואני לא חושב למשל שמקינטוש זה קדוש או שהילדות שלי יסתדרו עם אובונטו; אני בעד זמינות ונגישות מכסימליים לכל אדם, כולל אבא שלי, ובעולם הממשי פירוש הדבר מייקרוסופט, עם או בלי רישיון, ולא מערכות הפעלה אקזוטיות שנועדו לפחות בינתיים לילדי פלא ששולטים בחמש שפות תכנות לפני הבר מצווה; ויחד עם זאת היכולת המופלאה הזאת לשדרג כלפי מטה את הגרסאות החדשות מותחת את גבולות הסובלנות ומרקיעה למחוזות דמיוניים. 

 

 
 
 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שרבוטים על קונרד

שלושה שרבוטים אסוציאטיביים על קונרד. הארץ 30 בנובמבר

הערה לשונית
כתבה לי ידידה שלפעמים קשה לדעת אם היא מתבדחת או לא: "אנגלית גרועה היא הלינגואה-פרנקה שלעתיד-לבוא של האיחוד האירופי, ועם קצת מזל, של העולם כולו. אי-הבנה עיקשת של מלים יומיומיות, ובורות בנוגע לקלישאות, הופכות את האנגלית הגרועה לכלי ביטוי ספרותי רב-עוצמה. אחד ממבשרי הז'אנר הוא הנובלה לב המאפליה. כל דובר אנגלית מלידה המכבד את עצמו היה מצטמרר לנוכח הפאתוס שלו-עצמו לו היה טובע את השם לב המאפליה, וצוחק בפניו של מי שהיה מעלה את האפשרות שמלותיו האחרונות של הנבל ברומאן יהיו 'האימה' (במבטא ברוקלינאי זה נשמע כמו the Hara)".

לב המאפליה הוא אכן שם בעייתי משהו, אלא שזאת אשמת התרגום שלי לפיסקה שלמעלה (שנכתבה באנגלית מצוינת): המקור כידוע אינו אלא Darkness פשוט שבפשוטים – ואכן בתרגום החדש לעברית המאפליה היא סתם חשיכה. אבל אני מביט בעותק ישן בהוצאת ספריית פועלים, הכולל גם את ראי הים ואת הכושי איש נרקיס (מצאתי אותו לא מזמן ליד איזה פח אשפה) ותוהה אם האנגלית של קונרד, מופלאה או גרועה, התיישנה כשם שהתיישן התרגום העברי בספר שיצא לאור ב-1961.

אנגלית, כיום זה ברור לגמרי, היא בחירה נבונה ומנצחת למי שיש בידיו היכולת לבחור שפה – אבל לא תמיד זה היה כך. ראו את הסופר המנוח ג'ון אוארבך, קונרד ישראלי מכמה בחינות (רק לכאורה, כמובן) – פולני, ימאי וכותב אנגלית – שנותר באיזו תהום נשייה מפני שחי בזמן ומקום שגרסו כי עברית היא לא רק שפה אלא אבן היסוד של אידיאולוגיה תובענית ונחרצת. אני, ששפת אמי פולנית, אבל לא נותרו לי ממנה אפילו בדלי משפטים נשכחים, כי הוריתי וגדלתי בעידן שעדיין קידש בחרדה גדולה את העברית ודרס את כל השאר, יכול להתנחם רק בכך שאם אבחר לכתוב באנגלית גרועה, ספק אם מישהו יבחין בכך; מה גם שהסובלנות היתרה המאפיינת את רוח הזמן כמעט מעודדת לשון עילגת וזרועה טעויות, כשם שהיא מקבלת באהבה את דבקותם של יוצרים בשפות נידחות וכמעט מתות, מגאלית ועד באסקית. בסופו של דבר יתורגמו כולם לאנגלית. גרועה, מן הסתם, אבל מי יידע.

הערה ימית

מספר המתעניינים באמת באוניות המפרש הגדולות של המאות שחלפו ודאי מצומצם מאוד – הם דומים מן הסתם לחובבי קטרים ישנים או חוקרי אומנויות אבודות. ויחד עם זאת הן מעניינות את כולם – ככה קצת, לרגע, בתור אנקדוטה היסטורית מרתקת ונשכחת. עידן המפרשים חלף מן העולם והותיר רק אוצר קטן של מטבעות-לשון ודימויים, הקשורים להנהגה (הו, רב חובל!), או נאמנות (לנטוש ספינה טובעת), וגם

מורהד בון, ג'וזף קונרד מקשיב למוסיקה
עוד בנושא
הסופר האנגלי היחיד בעל חוש פוליטי רציני / עלית קרפ
מוכרחים לחיות עד שמתים, לא? / אבשלום קווה

חומר גלם לסרטי ראווה; ונותרה גם הספרות הימית – אבל ספרות ימית, כמו ספרות חקלאית, או ספרות של תעשייה זעירה, היא פיקציה – מין תג חסר משמעות, שנטבע אולי לכבודם של שניים מן הקאנון המערבי, מלוויל וקונרד.

והנה, באותו תרגום ישן של קונרד משנת 1961 אני נתקל פתאום במשפטים כאלה: "אף לרגע לא גרע עין מן הספינה, מבטו היה רתוק אליה כמבטו של האוהב המתבונן בעמלה נדיב-הרוח של אשה ענוגה אשר בחוט הדק של קיומה תלוי כל טעמו של עולם וכל השמחה שבו" (עברית: שמעון זנדבנק). או זה: "לשם מרוץ – חד תורנית; למסע תענוגות ארוך – דו-תורנית; לשיט במימי החוף – משוטית; וניהול כולן – אמנות דקה מן הדקה… גם בני אדם גם ספינות חיים באיתני טבע בלתי יציבים; כפופים להשפעות דקות וחזקות, וחפצים שיובן חן-ערכם ולא שתיגלה תורפתם" (עברית: יהודה דלמן). או אז נדמה לרגע שבכל זאת יש דבר כזה, ספרות ימית – שאיש לא יכתוב על טרקטורים, נעלי התעמלות או צנוניות כפי שכתבו קונרד – ומלוויל לפניו, ועוד מעטים – על האוניות שעליהן הפליגו. מלוויל כותב על אונייתו שהיא "קשישה אומללה" ומאחל לה שעוד תעגון בנחת במפרץ ירוק; ו"נרקיס" של קונרד נתקפת רפיון ידיים, או מפלסת לה דרך "בפנים זועפות" בין הגלים.

קונרד כתב באהבה על אוניות, וגם על ימאים, כמובן. סוג של אהבה, לכל הפחות, אם לנקוט עברית גרועה. את האוניות האניש, ואת האנשים – אותם "אסירי עולם של הים" כדבריו, החיים בתוך "תחום של רפש ורעב, מצוקה וניוון, היורד מכל עבר עד קו מימי האוקיינוס הטהור-לעד" – הציג כפי שהם, על תורפותיהם. תיכף אגיע לדבר שיש הרואים בו את תורפתו הגדולה של קונרד, אבל הנה אחת קטנה: אחת הדמויות ב"נרקיס" שמה דונקין – מלח עלוב שבעלובים, שעם כל אומללותו מוצג, למרבה התמיהה, כנבל מרושע וזדוני; מראהו מעיד עליו "שנחבט, נבעט, הוטל לרפש.. נסקל בזוהמה שאין לכנותה בשם". אבל אין הדבר מקנה לו הנחות אצל המספר, שרואה בו משתמט נבזי בעל מצח נחושה, ובעיקר חתרן ומסית למרד נגד הקצינים, פחדן שלשונו זבה-רעל, שפל וערמומי.

דונקין הלז מדבר על זכויות, על קיפוח חלקם של הימאים הפשוטים, על התעמרות שרירותית, רומז לאפשרות של שביתה – אבל אינו זוכה לשמץ אהדה מן המספר. ימאים, צריך להזכיר, היו תמיד עדה מרדנית ופורקת עול. הם ששו להתגייס לצדה של כל התקוממות עממית נגד שלטון רודני – מהפיראטים, המורדים הגדולים בחוק ובסדר הממוסד, דרך מלחי אוניית הקרב פוטיומיקין, ועד מרד הימאים שלנו – אבל נדמה לפעמים כאילו קונרד, שבחר באנגלית, ועמה גם בסדר-העולם האנגלי של המאה ה-19 – אינו יכול לסבול את מי שקורא עליו תיגר. אבל ייתכן כמובן שקריאה חקרנית ומתוחכמת תוכיח את ההפך הגמור, שכן קונרד הרי נחקר לעייפה והפרשנויות על יצירתו עמוקות כאוקיינוס והזרמים סותרים לפעמים.

 

אוטאגו, הספינה שעליה פיקד קונרד, עוגנת באדלאיד שבאוסטרליה בשנת 1900. ב-1889 מת בפתאומיות  רב-החובל של האוטאגו, ג'ון שאדן, עת שהאוניה הייתה בים, במפרץ סיאם. האונייה עגנה בנמל בנגקוק, והחובל הראשון, קונרד, מונה לתפקיד רב-החובל. האוניה בפיקודו הפליגה לסינגפור, סידני, מלבורן, מאוריציוס ואדלאייד.

 מקור

ועוד הערת שוליים להערת השוליים הזאת: לעלילה המתרחשת על סיפון אונייה יש יתרון טבעי, והוא האפשרות של הצגת חבר המלחים כמיקרוקוסמוס של החברה האנושית. הפגם העיקרי הוא שבמיקרוקוסמוס הזה אין בדרך כלל נשים, ועל כן הוא לקוי ומעוות מעיקרו.

הערה אפריקאית

אני מעיין במגאזינים ישנים מעידן נשכח ורחוק, מאותן שנים שבהן יצא לאור התרגום של "לב המאפליה" שבו אני מחזיק. מרבים לספר בהם באפריקה – הנה אחד המכונה כאן "יורד ים ישראלי" כותב על רשמי ביקור במערב אפריקה: "הרחק בג'ונגל מתגוררים שבטים פרימיטיביים ורבות הסכנות באזור: שורצים בו נחשי ענק, גורילות ושאר חיות טרף". אחר כך הוא מסביר לידידו השחור, הקובל על מצוקתם האיומה של דרי "אזור העוני של הילידים", שמדינת ישראל אינה חיה על ניצול קולוניאלי, ואת קובלנתו מוטב שיפנה למישהו אחר.

ישראלי אחר (יליד גרמניה) נואם לפני אנשי ממשל אפריקאים ומבשר להם שהישראלים באפריקה הם כאחים החוזרים למשפחתם לאחר מסע ארוך; אחרת מתפעמת מנערים השוחים לצד האונייה, "מבהיקים בשחור עורם, רכים ועזים כגורי נמרים" ואחר רואה במיומבה (שנודעה אז בארץ בזכות המחזמר של יוש הלוי, "סנונית בחוף מיומבה") כפר כושי קטן, מושבת מצורעים, וגם בית קברות של "החלוצים הלבנים הראשונים" מן המאה ה-19 – חלוצים דוגמת קורץ של קונרד, מן הסתם. הסופר צ'נואה אצ'בה, ניגרי הכותב אנגלית, פירסם ב-1977 מאמר פולמוסי על "לב המאפליה" וטען בו שקונרד מצייר את אפריקה והאפריקאים כהיפוכה המוחלט של התרבות האירופית – מקום של כאוס, פראות וכיעור. לאחר ששקל בכובד ראש את הנסיבות המקילות, הסיק אצ'בה שקונרד לא היה, בסיכומו של דבר, אלא "גזען מחורבן".

אנשים טובים נחלצו מיד לצדו של קונרד וטענו – בכל הזהירות שדורשת התקינות הפוליטית – כי "לב המאפליה" יוצא חוצץ נגד המוסכמות הקולוניאליות של זמנו, ונגד מוראות השלטון הלבן בקונגו הבלגית. קונרד עצמו, אגב, שט במעלה הקונגו על ספינה קיטור ששמה "מלך הבלגים", מן הסתם על שמו של ליאופולד, זה שצבא שכירי החרב שלו שרף כפרים על יושביהם וכרת את ידיהם של בני שבטים מתמרדים, כי החיילים צוו להביא עמם ראיה לכך שלא ביזבזו תחמושת לריק. מיליונים נטבחו משיקולי סחר ושוק חופשי.

"הכושי איש נרקיס" של קונרד עשוי, בקריאה שטחית, לתמוך בטענתו של אצ'בה, שהרי הכושי שלו הוא טיפוס בלתי נסבל בעליל, שזוכה במרמה, כך נדמה, ברחמיהם של אנשי הצוות, שגם מצילים אותו ממוות במאמץ נורא ותוך סיכון חייהם; אני מחטט קצת באינטרנט ומוצא שבארה"ב לא רצו לפרסם את הספר שבכותרתו המלה, Nigger לא מתוך רגישות יתרה אלא מפני שהמו"ל סבר שאיש לא יקנה ספר כזה; אבל ההקדמה של קונרד, מין מניפסט רומנטי למדי על האמנות, מדברת על תחושת האחווה אל כל הנברא, שותפות "המקשרת את המין האנושי כולו לחטיבה אחת".

הטקסט נתון לחסדיו של הקורא, בסופו של דבר. קורא רחום וחנון ישתאה לנוכח יכולתו המופלאה של סופר גדול להלך קסם ולסחוף את הקורא אל העולם שברא, וימחל לו על כל חטאיו, שהם תולדת הזמן והמקום – גם על גזענות ואנטישמיות, למשל, שהיו פעם מין טבע מולד אצל רבים כל כך, ורק מאבק של דורות וזוועות אין-קץ הפכו אותן לדבר מה שלא מכובד לנפנף בו בחברה טובה. קורא חדור להט, לעומת זאת, לא ימחל ולא ישקוט עד שיוצגו ההשקפות החבויות הללו לעין כל ויחשפו במלוא קלונן, בעיקר אם נכתבו בידי גבר אירופי לבן וקאנוני. אם לחזור לרגע להערה הקודמת, אני חושב שלזכותו של קונרד עומדת בעיקר כתיבתו הימית שאין דומה לה: אני לא יודע כמה ימאים קראו את קונרד, אבל כל קורא של קונרד זוכה להצצה אל ההוויה ימית ואל נפלאותיו של ראי הים האינסופי, ועל אלה לא חלה כל התיישנות, ונדמה שאפילו התרגום הישן משתבח עם הזמן.

אולי תרצו לקרוא גם את:

אליסדייר גריי

[גירסה של הרשימה שפורסמה בידיעות אחרונות ב-2 בנובמבר]

בעשרים-וכמה השנים האחרונות מתרחש בסקוטלנד מיני-רנסנס ספרותי ותרבותי, שהדיו נשמעים היטב גם מחוץ לגבולותיה. אירווין וולש ("טריינספוטינג") הוא אולי הנודע בחבורה הכוללת עוד רבים (איאן בנקס נדמה לי הוא היחיד שתורגם לעברית) כולם כאחד, אומר לי רודג' גלאס – סופר צעיר, אנגלי-יהודי שבחר לחיות בגלזגו – מכירים בכך שאת הרנסנס הזה חולל יוצר אחד, שאינו מוכר כלל בישראל: אליסדייר גריי.

פגשתי את גלאס, שמונה לתפקיד "הביוגרף הרשמי" של אליסדייר גריי (תואר ששניהם מתייחסים אליו במידה של הומור) בפאב הומה קהל מגוון בווסט-אנד של גלזגו, לא הרחק מהאוניברסיטה. ברדיוס של כמה רחובות, לדבריו, מתחוללת התסיסה התרבותית הנמרצת של גלזגו האפורה והתעשייתית, עיר שנחלצה ממשברי עידן התאצ'ריזם בשן ועין. בחלק הצפוני של המתחם ניצבת "אוראן מור", כנסיה שהפכה למרכז תרבותי שוקק, ובו פאב, אולמות תיאטרון ומרכזי כנסים. את תקרת האודיטוריום מעטרים ציורי קיר עוצרי נשימה של אליסדייר גריי – שמחלק את יצירתו כמעט שווה בשווה בין ציור וספרות.

להמשיך לקרוא אליסדייר גריי

אולי תרצו לקרוא גם את:

alasdair gray

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרומו: סקוטלנד, גלזגו, גלאס וגריי

רודג' גלאס

 

לפני החגים פגשתי בגלזגו את הסופר אליסדיר (אליסדר? אליסדייר?) גריי; אם זה נשמע כאילו אני קופץ מדי פעם לבקר ידידים-סופרים בערים רחוקות בעולם, מצוין; האמת היא כמובן שזה היה מקרה ראשון מסוגו, ואני מקווה שגם תקדים מוצלח. אני אוהב את אליסדיר גריי, ויש לי מעין תחושת בעלתנות לגביו, כיוון שחיפוש שמו ברשת העברית מביא רק לדברים שאני כתבתי עליו – נדמה שאיש לא מכיר אותו כאן.
 
בסך הכול רציתי לנצל את הטיול המשפחתי לסקוטלנד לביקור אצל הסקוטי היחיד שאני מרגיש אליו קירבה מסוימת. התואנה שלי, כאשר ביקשתי פגישה עם גריי דרך הדוא"ל שלו – הגלוי לכל, אם כי עונה עליו עוזרת בשם הלן לויד – הייתה שאני רוצה לכתוב עליו ולהציג אותו ואת עבודתו לקוראים ישראליים; לא בטוח שהייתי צריך להתאמץ כל כך, כי הוא נענה מיד וברצון והזמין אותי לפגוש אותו אצלו בבית. 

רודג' גלאס

מעולם לא הייתי בגלזגו, ומה שאני יודע עליה שאוב בחלקו מספריו של גריי. אבל אחרי תלאות שכללו נהיגה ארוכה ומאומצת מלוך-נס, חציית הגשרים התלויים הגדולים על נהר הקלייד והתברברות בתחומי העיר, ישבתי בקפה נחמד ברחוב ביירס שבמערב העיר עם בחור בשם רוד'ג גלאס, שעמו התכתבתי לפני כן, כהכנה לפגישה עם גריי. הגעתי לגלאס דרך האתר שלו, שם הוא מודיע בגאווה לא מוסתרת שמונה לביוגרף הרשמי של גריי.
 
רודג' גלאס (30) הוא בן למשפחה יהודית ממנצ'סטר, שעבר את המסלול החינוכי הנפוץ אצל יהודי בריטניה, כולל תנועת הנוער היהודית והשהות הבלתי נמנעת בארץ; אבל לאחר שהגיע, כמעט באקראי, לאוניברסיטת גלזגו, מצא שם את מקומו. הוא מספר לי על גלזגו אחרת – לא עיר תעשייתית עגמומית ומכוערת, שכמעט התמוטטה כאשר נסגרו המספנות על הקלייד בתקופת ת'אצ'ר, כי אם חממה תוססת של תרבות ואמנות. (אחרי שחזרתי ראיתי את "דרך אדומה", סרט מצויין שמציג גלזגו קרובה יותר לתדמיתה המקורית.)

 

 

אחרי כמעט עשור בגלזגו מרגיש רודג' גלאס שהוא 'סקוטי של כבוד' גם בעיני עמיתיו באוניברסיטה ובקהילה הספרותית – למרות שספרו היחיד עד כה, "בלי זיקוקים", עוסק בזהות יהודית באנגליה. אני קורא כעת את הספר, שהמספר בו הוא יהודי אנגלי בשנות השישים לחייו, אלכוהוליסט וגרוש שלוש פעמים, מנותק לגמרי מזהותו היהודית, אבל היא רודפת אותו באמצעות אמו המנוחה, דמות גדולה מהחיים (נזכרתי באמא היהודייה של וודי אלן שדיוקנה הענק ממלא את שמיה של ניו-יורק). אבל אני הגעתי לרודג', כאמור, לא בזכות הקשר היהודי, אלא מפני שהיה מזכירו של אליסדייר גריי, משרה שאותה קיבל לאחר שנענה למודעה באוניברסיטה. רק כשהגיע לגלזגו התוודע לכתביו של גריי, ובמיוחד ל"לאנארק". הם התיידדו; באתר שלו הוא כותב על עצמו בגוף שלישי: "רודג' גלאס, היום סופר, לא היה כזה כשפגש לראשונה את גריי בפאב בגלזגו ב-1998. מאז, תוך שהוא מנסה להגשים את שאיפותיו שלו כסופר, מילא תפקידים רבים בחייו של האמן והסופר גריי. במשך כמה שנים תימלל הכתבות בכל זמן ובכל מקום שהתבקש לעשות זאת: בין אם גריי היה במיטה, בבית-חולים, או שותה מרק קר מפחית, הוא היה שם עם פנקס או לפטופ, ממתין להוראות."  
 
גריי התכוון לכתוב אוטוביוגרפיה, אבל תמיד היה עסוק מדי בפרויקטים אחרים, ובסופו של דבר הפקיד את המשימה בידיו של גלאס; הוא העניק לו חירות מוחלטת, כמובן, וגלאס אומר שהביוגרפיה – שתצא לאור ב-2008 – היא שילוב של מחקר אינטנסיבי על חייו ויצירתו של גריי, לצד חוויות ורשמים אישיים של התקופה שבילה – והוא עדיין מבלה – עם גריי, דמות שאי אפשר להישאר אדיש למולה.
 
רודג' מפריד לחלוטין בין העולם של גריי לכתיבתו הוא. הוא סיפר לי קצת על שהותו בארץ, בקיבוץ יהל ובירושלים; נדמה לי שהוא לא מתגעגע, והרושם הזה מתחזק בקריאת הרומן שלו, למרות שגיבורו האקצנטרי, האבוד והאנטיפתי למדי מחליט יום אחד שהוא חייב להגיע לירושלים  עם נכדתו, ויהי מה. הספר הבא שלו, מלבד הביוגרפיה של גריי, עוסק בעניינים שונים לחלוטין, אבל הוא היה שמח אם היו מתרגמים אותו לעברית. שתינו קפה, ורודג' ליווה אותי אל ביתו של גריי, העניק לי כמה עצות ותובנות, והציע לפגוש אותי שוב לאחר מעשה. 

 

על הפגישה עם אליסדייר גריי אכתוב בנפרד, אבל בסופה, כעבור שעתיים וחצי בערך, אסף אותי רודג' בשנית ולקח אותי למשקה אחרון בפאב החביב על גריי, ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ", שעל קירותיו גם צייר. רודג' ציין שאני נראה "זורח", ואני התפלאתי שזה כל כך גלוי לעין; אבל אולי הייתה זאת רק השפעתו של יין-הרוזה הזול והמושמץ שאליסדייר גריי ובת זוגו מורג מקאלפין גילו לא מזמן, וטענו בפני שבעצם הוא ממש מצוין, ומזגו ממנו בנדיבות במהלך הערב.
 
בסך הכול הייתי בגלזגו יום וחצי. בבוקר שלמחרת באתי לראות את אוראן מור, כנסיה שהפכה לפאב-מסעדה-תיאטרון-מרכז תרבות, מרחק כמה דקות הליכה מביתו של אליסדייר גריי. בדרך לשם, ליד חנות צילום, פגשתי את מורג מקאלפין, בת זוגו של גריי; הודיתי לה שוב על הפגישה מליל אמש ואמרתי לה שאני הולך לראות את ציורי הקיר של אליסדייר גריי באוראן מור; "אם לא יתנו לך לעלות לאודיטוריום ולצלם, צלצל לאליסדייר," אמרה; "הוא ידבר אתם." אבל לא היה שום צורך: המוזגת הנחמדה הובילה אותי אל המעלית והלאה אל האודיטוריום, ואמרה לי שאין שום בעיה לצלם. זה נראה ככה:

  


 

    המשך יבוא. וזה מה שראינו בדרך לגלזגו וממנה, לא בהכרח על פי הסדר: 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

והנה הרשימה של שרון רז, שזירזה אותי להעלות את הרשימה הזאת:

 http://www.notes.co.il/sharonraz/37702.asp

 

* והערה בענייני דיומא: התחלתי לכתוב כאן ביוני 2003; אין לי שום תרומה מעשית לפתרון המשבר, אני יכול רק למחזר את שבחי האכסנייה הזאת ומקימיה, ולקוות לטוב.    
    

אולי תרצו לקרוא גם את:

הראבאל בחיפה

ממעמקי הגנזך שליתי – אוחז בגזיר העיתון המצהיב בקצות האצבעות, משתעל באבק המעופש – רשימה משנת 1994 על ספרו של בוהומיל הראבאל שרתתי את מלך אנגליה. הסרט של יז'י מנזל שמוצג כעת בפסטיבל חיפה נאמן מאוד לרוחו של הספר, כצפוי, וגם משחזר בדקדקנות ויזואלית מפתיעה כמה מהחזיונות  הכמעט-סוריאליסטיים של הראבאל. כל מה שהסכים הבמאי לומר לפני ההקרנה היה "אני רוצה להבהיר שהסרט הזה הוא לא על מלך אנגליה." מה שנכון. לאורי קליין הוא הסכים לומר קצת יותר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

דארווין באיילון דרום

דארווין באיילון דרום

מאת סמדר רייספלד

האמת היא שכותרת הספר הזה משכה את עיני מיד, מפני שכמו גיבורת הספר אני שומר פינה חמה בלבי לצ'רלס דארווין; וצריך לפתוח ולומר שדארווין, שבעיני הוא מגדלור רחוק של גאונות מהפכנית, וגם של אנושיות מקסימה במיוחד, הוא דווקא השטן הגדול בעיני ציבור גדול, המובל על ידי חבורה סהרורית זעירה שהגילויים שלו מעצבנים אותה: כמו מכחישי שואה, או להבדיל אנשים שבטוחים שנאס"א ביימה את הנחיתה על הירח באיזה אולפן טלוויזיה, הם נאחזים בכל מיני בדלי ראיות מפותלות או מפוברקות כדי לקדם את ה'תיאוריה' הנגדית שלהם. אבל האבולוציה – כמו שצריכה לדעת כל אמא המתלבטת בעניין מתן אנטיביוטיקה לילדיה בגלל התהליך האבולוציוני של עמידות חיידקים גוברת – היא פשוט תאור של העולם בו אנו חיים, והיא "תיאורטית" בערך כמו תורת הכבידה הניוטונית או רעיונותיו המוזרים של גלילאו על הארץ הנעה סביב השמש. את כל זאת אני מציין רק למען הסדר הטוב, ומפני שרשימת ביקורת אחת על הספר ניצלה את ההזדמנות לקדם את האג'נדה הביזארית הזאת. דארווין ותורת האבולוציה משמשים ברומן של סמדר רייספלד רק מסגרת, אפילו פיגום, לרומן שעניינו יחסים ומוסר, והוא בהחלט מוסיף לווית-חן אינטליגנטית לרומן ביכורים מסקרן וסוחף, שאינו נעדר פגמים, אמנם, אבל אין ספק שהוא ראוי לדיון במנותק מתופעת הטבע המוזרה שתיארתי למעלה.

הגיבורה היא נעמה, והיא אחות במחלקת פגים; משלח היד שלה אינו מקרי, כמובן: הן מפני שהפגייה קוראת תיגר, לכאורה, על האבולוציה הטבעית; והן מפני שמקצוע הסיעוד – פעם קראו לזה אחות רחמנייה – עונה על איזו פנטסיה ישנה, עוד מימי פלורנס נייטינגל. נעמה מתוארת כמין דונה אידיאלה ענוגה – יפה וחומלת, נחשקת אבל מעוררת כבוד, עמוד-התווך של הסביבה האנושית שלה, ובעיקר – המוזה של בעלה האמן. התיאור הזה מסייע להחריף מאוד את הדילמה המוסרית שמולה היא ניצבת שעה שהיא נסחפת לרומן לוהט וחשאי עם גבר אחר.   

אולי כאן טמונה אחת הבעיות של הרומן, כי הדגשת שלמותה המלאכית של נעמה, ההופכת את אהבתו המסורה והנאמנה של בעלה האמן למובנת כל כך, חותרת במידה מסוימת תחת האמינות של הדמות שלה; מה גם שבהדרגה נחשפת לפנינו ילדותה, הרחוקה כל כך משלמות, ומותירה אותנו תוהים לנוכח האלטרואיזם הגורף של נעמה ושאר מידותיה הטובות. התיתכן שלמות שכזאת? וכמו לקדושות קתוליות או נזירות – האחיות-הרחמניות המקוריות – לנעמה אין ילדים, אבל זוהי גזרת גורל שנובעת מעקרותו-בפועל של בעלה. חייהם מתנהלים בשלווה נינוחה של הצלחה בורגנית, על אף ההשתייכות הבוהמית-לכאורה של בעלה האמן. כל זה נועד, מן הסתם, להקצין את הניגוד בין האידיליה היפה והמוגנת מן העולם לבין מה שמתרחש כאשר פולש לתוכה גורם זר המעכיר את השלווה ומטלטל את העולם המוגן של נעמה.  

ההתאהבות הלא-צפויה, והרומן שמתממש לאחר חיבוטי נפש רבים, מטלטל ומערער את היקום המסודר שיצרה לעצמה נעמה; אפשר היה לטעות ולשאול על מה המהומה – אחרי הכול מדובר בפרשייה שהיא עניין של יום ביומו אצל רבים וטובים (את נקודת ההשקפה הרואה ברומן הזה  שעשוע בלתי מזיק, המוסיף קצת פלפל לחיים מייצגת ברומן תמרה, עמיתה לעבודה של נעמה) אבל כמובן שאדם קרוב אצל עצמו, ועבור נעמה מדובר בחטא, לא פחות, במשמעותו הדתית, אפילו הקתולית – אבל להוותה אין היא יכולה ליהנות משרותי מירוק-החטאים שמציעה הדת הממוסדת; גם להגותו של דארווין הנערץ אין מה להציע לפתרון המצוקה הפרטית שלה. 

וזו הולכת ומחריפה, ומשנה את ראיית-המציאות שלה, עד כדי כמעט-פרנויה וחשדות אפלים; אבל אין פתרון אינו חד משמעי. רייספלד עורכת במהלך הספר – בנגיעות עדינות, צריך לומר  – ניסיונות לחשוף את החוקים של העולם שבראה; להעניק לקורא מבט-על על חוקיו השרירותיים של הבדיון הספרותי; הם לא אמורים לפגוע בהתנהלותו של העולם הזה, רק לצאת להפוגה רגעית.   

(פורסם בידיעות אחרונות, יולי 2007)

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרשייה נעלמה: וילפריד ישראל, ברלין, קיבוץ הזורע

באיחור מה (קשה לעמוד במרוץ הכותרים ולכתוב על ספר שלוש דקות אחרי שיצא לאור) פורסמה רשימה שלי על התרגום החדש ל"פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד.

בעקבותיה כתב לי אילן בר מקיבוץ הזורע –

הזכרת את אחת הדמויות בספר – ברנרד לנדאוור – האם ידוע לך שדמות זו מסתירה מאחריה את האדם וילפריד ישראל, שעל שמו קיים מוזיאון לאמנות המזרח הרחוק בקבוץ הזורע, משנת 1951?

אם לא מוכר לך – אני מפנה אותך לספרה של נעמי שפהרד – "וילפריד ישראל, שגריר ללא ארץ", שנכתב באנגלית ותורגם לעברית ב-1989. בפרק א', עמ' 2 בספר – מוזכר הספר של אישרווד, והעובדה שוילפריד ישראל הוא האב-טיפוס של הדמות.

וילפריד ישראל היה קשור בקשרי ידידות וקשרים רעיוניים עם מייסדי קבוץ הזורע (היה ידיד אישי של אבי), הוא נהרג בפרשת מטוס מפורסם שהגרמנים הפילו מעל תעלת לה-מנש ב- 1.6.1943, אולי במחשבה שצ'רצ'יל במטוס, ועמו היה שחקן הקולנוע המפורסם לסלי הווארד. לאחר מותו הופתעו חברי הזורע (קבוץ בחיתוליו, באוהלים וצריפים ראשונים…) לקבל בצוואתו את אוסף דברי האומנות שלו מהמזרח הרחוק, ואת צוואתו שיוקם "בית תרבות" (מוזיאון) לאוסף זה. ובתוכו אותו ראש הבודהה מחמר, המוזכר בספר של אישרווד, וראשי בודהה נוספים ונפלאים.

בספרה של נעמי שפהרד, ביוגרפיה ממצה ומרתקת על חייו של וילפריד ישראל – פרושה יריעה רחבה של הצלת יהודים וניסיונות הצלת יהודים בכל שנות התפתחות המשטר הנאצי! משום מה הוא לא ידוע ביותר בישראל, למרות המוזיאון על שמו – שגרם אולי לאלפים רבים להכיר את אמנות המזרח הרחוק – אך פרשת חייו בימי שלטון הנאצים לא התפרסמה במידה מספקת.

לכן, נראה לי שאם כבר כתבת בהמלצה כה חמה על ספרו של אישרווד "פרידה מברלין" – היה כדאי להוסיף לקהל הישראלי את ההקשר הנ"ל לדמותו של וילפריד ישראל, אב-הטיפוס לאותה דמות בספר – להפנות אותם להכיר גם את הצדדים הנוספים בחייו ובפרשת הצלת היהודים בימי טרום-השואה, וכמובן לחבר אותם לעובדה שמוזיאון על שמו קיים מזה 56 שנים בקבוץ הזורע.

בברכה, אילן בר

> תוספת מאוחרת: נעמי שפהרד, הביוגרפית של וילפריד ישראל, מציינת במכתב לאילן בר שהייתה לה ביקורת רבה על האופן בו שרטט אישרווד את דיוקנו של ישראל, שעמו הייתה לו היכרות שטחית בלבד, ואומרת שאישרווד עצמו הצטער על כך וגם ניסה לתקן את הרושם מאוחר יותר. כך או אחרת נדמה לי שעומדת לאישרווד "חירות המשורר" ושהדמות שהוא משרטט מרשימה מאוד, גם אם אינה נאמנה למציאות.

וילפרד ישראל[מקור: גוגל]

על פרשת מותו של וילפריד ישראל ב-1 ביוני 1943, כאשר מטוס אזרחי בריטי – טיסה BOAC מספר 777 מליסבון ללונדון – הותקף על ידי מטוסי יונקרס גרמניים מעל מפרץ ביסקאייה, אפשר לקרוא בהרחבה בויקיפדיה. האירוע זכה לתשומת לב רבה בין השאר מפני שבין הנוסעים במטוס היה כאמור למעלה, גם כוכב הקולנוע הבריטי לסלי הווארד.

בספר מתאר אישרווד את מותו של לנדאואר אחרת, אבל לפני כן מתאר כמה פגישות אפופות מלנכוליה, מסתורין וחיבה הדדית. ראש הבודהה המוזכר בקטע נמצא כאמור במוזיאון בקיבוץ הזורע.

נ.ב.: טוקבקיסט אחד נזף בי בזעם כבוש: באמת אינך יודע, "מר שץ", שהפיסקה האחרונה לקוחה מהר הקסמים של ת. מאן, אך פשטנית יותר? לא, האמת, לא היה לי מושג. נדמה לי שקראתי את הר הקסמים, אבל ממש ממש מזמן. אני לא זוכר כלום. אני בטוח שעכשיו הרשויות בדרך אלי ואני נפרד לשלום מיקירי ומקוראי הנאמנים.

מתוך "פרידה מברלין"; מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות:

אולי תרצו לקרוא גם את:

המלך האחרון של סקוטלנד

אליסדייר גריי הוא סופר וצייר סקוטי, תושב גלזגו, שלדעת מעריציו הנלהבים (למשל וויל סלף, או חברי ההרכב בל אנד סבאסטיאן) נמנה על גדולי הספרות האנגלית של זמננו. אבל רק מעטים יחסית מכירים אותו או שותפים לדעה הזאת. נתקלתי בו באקראי באמצעות ספרון קטן בשם "מכתבים מאימפריה מזרחית" בהוצאת פינגווין – יצירת מופת קטנה, לדעתי, שתרגמתי להנאתי, כי נדמה לי שאני שייך לקהל מעריצים זעיר במיוחד ואף אחד אחר כאן לא ממש מתעניין בו.

יצירתו המרכזית של גריי היא רומן בארבעה חלקים, "לאנארק" – פנטסיה אוטוביוגרפית אפלה, שכתיבתה ארכה 35 שנה. הוא פורסם ב-1981 והפך כמעט מיד למעין קלאסיקה. לא מכבר גיליתי שיש לו בלוג, שם התפרסם המערכון שלעיל. גיליתי גם שהביוגרף הרשמי של גריי הוא סופר צעיר בשם רודג' גלאס, מתפוצת גלזגו, שבילה איזה קיץ רחוק במחוזותינו.

כל זה – לכבוד ביקור מתוכנן בממלכה, כולל גלזגו, שעלתה לכמה דקות לכותרות בגלל פיגוע. בבוא העת אולי אעלה תמונות ורשמים.

הצינורות

מאת אלאסדיר גריי

סצנה: פנים של פאב קטן באזור יוקרתי, דוגמת ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ". ברמנית, לקוח שגרתי, וקלטי ממוצא אסיאתי.

הברמנית עושה משהו שברמניות עושות, כמו ייבוש כוסות. הלקוח קורא את מוסף הספורט של עיתון ידוע.

לקוח: (מבלי להרים את עיניו מן העיתון) את מכירה את אחי, האמן?

ברמנית: כן.

לקוח: : הוא לא סתם אמן עכשיו. הוא מנהל ראשי של תחום האמנויות בכל לַאנַרְקְשֵייר. הוא זיין כמעט כל אישה במחוז לאנארק. (מרים את עיניו מהעיתון) הוא זיין אותך?

להמשיך לקרוא המלך האחרון של סקוטלנד

אולי תרצו לקרוא גם את:

כלב אדום (אופס)

אי אז, באיזה אזור-דמדומים לא מוגדר של הילדות – מן הסתם בין גיל תשע לאחת-עשרה – שכבתי חולה בבית, וביקשתי מאמי שתקנה לי חוברות טרזן, להפיג את השעמום. במהלך ערמומי של אינדוקטרינציה תרבותית היא חזרה הביתה עם איזה תירוץ על כך שטרזן אזל, ועם כרך אדום קטן כתחליף; היא הצליחה הרבה מעל למשוער, מפני שספר הג'ונגל – וליתר דיוק ספר הג'ונגל השני – הכיר לי את שני הגיבורים הספרותיים האהובים עלי ביותר מאז ומעולם – ריקי-תיקי הנמייה הנועזת, וראש לכולם קוֹטיק, כלב הים הלבן: נביא, חוזה ומנהיג, שהאפוס המופלא שלו כבש אותי יותר מכל סיפורי התנ"ך, המורשת, המיתולוגיה והגבורה גם יחד. גם את ספר הג'ונגל הראשון אהבתי, אם כי לא באותו להט; ומשום כך עבר קצת זמן עד שלמדתי להכיר בכך שהגירסה המצוירת של דיסני, המרוחקת כל כך ברוחה ובפרטיה מהספר, היא יצירה מקסימה וגרובית להפליא, העומדת בפני עצמה. כיום נדמה שדיסני הציל את ספר הג'ונגל מתהום הנשייה; בדוכנים (מעוררי הרחמים) של שבוע הספר בחיפה שאלתי עליו, והציעו לי בערך שבעה-עשר עיבודים מודפסים של גירסת דיסני, אבל את התרגום המלא של אוריאל אופק, (את השירים נדמה לי שתרגם יוסי גמזו) שלא לדבר על י.ל. ברוך, קשה להשיג.

כמובן שכאשר קראתי בו לראשונה לא היה לי שום מושג שקיפלינג הוא מותג בעייתי, בלשון המעטה: האבטיפוס הקלאסי של הקולוניאליסט הלבן, התגלמותם חסרת-הבושה של שובינזם, ג'ינגואיזם, קולוניאליזם ואימפריאליזם ומה לא, ובעל הפואמה הנודעת עולו של האדם הלבן. כל זה לא עניין אותי כהוא זה, וגם עכשיו למען האמת זה לא בראש מעייני, אבל בכל זאת צריך לומר שגם אם בעניינים של בני אדם קיפלינג מייצג אולי אידיאולוגיה מכוערת שאבד עליה הכלח, הרי "כלב הים הלבן" הקדים את זמנו ועסק בשמירה על הסביבה ובזכויות בעלי-החיים מנקודת מבט נאורה להפליא.

חיטוט בקבצים ישנים החזיר אותי לתרגום לא גמור של "כלב אדום", פרק מסיפורי מוגלי, שלמיטב ידיעתי לא תורגם מעולם לעבריתאני לא בטוח מהי הסיבה לכך: אמנם לא חסרה בו אכזריות פראית ונוטפת-דם, אבל כך גם שאר סיפורי ספר הג'ונגל;.* [אופס. עותק של הגירסה החדשה יותר של תרגום אוריאל אופק העמיד אותי על טעותי. אופק כבר תירגם, ואני טרחתי לשוא, כי התרגום שלו נראה בסדר גמור. ]

אני מודה שחשתי אי נוחות מסוימת לנוכח נאום-הקרב של מוגלי, שנועד אולי להעלות על הדעת נאומים פטריוטיים נוסח הנרי החמישי לפני קרב אז'ינקור – אבל מצד שני אי אפשר להחמיץ את האירוניה הסוויפטית המהדהדת כאשר קיפלינג כותב שמוגלי שנא את אויביו בגלל ריחם, אורח חייהם, ובעיקר מפני שהיה להם שיער בין הבהונות, שעה שהוא וחבריו היו חלקי-כפות. כמובן שקיפלינג נוטל חירות באשר לעובדות הזואולוגיות לאמיתן; עוד הערות לסיפור – כאן. וזה מה שכתב על קיפלינג נחום סוקולוב, אם זה מעניין מישהו.

העלילה מתרחשת בתקופה מאוחרת יותר מן הסיפורים המוכרים לנו; בּאלוּ הדוב והפנתר השחור בגהירא אינם לוקחים בה חלק, והגיבור החיובי הבולט הוא הפיתון קאא; הסיפור מהיר, דחוס ועקוב-מדם כמו סרט פעולה מפוקפק; לא חסרות בו נוסחאות הז'אנר שאומצו אחר כך – ובטח גם קודם לכן – בעוד מי-יודע-כמה אפוסים וסאגות הרואיים, שבהן הקו הדק בין הנשגב למגוחך נחצה לעתים קרובות; הגיבור הוא אנדרדוג במלוא מובן המילה, אפילו תרתי משמע, וגם אאוטסיידר; והנה לפנינו גם טבח החפים מפשע, וגם נקמת-הדם, וכמובן סצנת המנהיג הישיש שמת בקרב, ומילות-הצוואה האחרונות שלו; קיפלינג שולט היטב בכל אלה, אבל ברור לי שיש לו בכל זאת איזה ערך מוסף, וגם הומור ושאר רוח, אחרת לא הייתי טורח לסיים את התרגום. מכל מקום, הוא לא מומלץ לילדים ועלול להותיר צלקות בנפשם הרכה של חיילנו לעתיד. עדיף שישחקו האפ-לייף או איך שלא קוראים לזה, או שיראו חדשות.

בשעת דמדומים אחת, כאשר טפף לו בנחת על פני הרכסים בדרכו אל עקילא, על מנת לתת לו את מחציתו של צבי שצד, וארבעת אחיו רצים בעקבותיו, מתקוטטים קצת במשובה, דוחפים זה את זה מתוך עליצות על היותם חיים, שמע מוגלי קריאה שלא נשמעה מאז הימים הרעים של שיר-חאן. הייתה זו קריאה המכונה בג'ונגל פיאל, מין צווחה איומה שפולט התן כאשר הוא צד מאחורי גבו של נמר, או כאשר טרף גדול מופיע. אם תוכלו לדמיין תערובת של שנאה, חדוות ניצחון, פחד ויאוש, ועוד צליל של תאוותנות ערמומית המלווה את הכול, תקבלו מושג כלשהו על הפיאל שעלה וירד והבליח ורטט הרחק מעבר לוואינְגוּנְגָה. הארבעה עצרו מיד, סומרים ונוהמים. ידו של מוגלי נשלחה אל סכינו, והוא בלם, הדם מציף את פניו וגביניו מתכווצים…

לתרגום המלא

אולי תרצו לקרוא גם את: