רשימות מהבוידעם של אבנר שץ

שלושה שרבוטים אסוציאטיביים על קונרד. הארץ 30 בנובמבר
הערה לשונית
כתבה לי ידידה שלפעמים קשה לדעת אם היא מתבדחת או לא: "אנגלית גרועה היא הלינגואה-פרנקה שלעתיד-לבוא של האיחוד האירופי, ועם קצת מזל, של העולם כולו. אי-הבנה עיקשת של מלים יומיומיות, ובורות בנוגע לקלישאות, הופכות את האנגלית הגרועה לכלי ביטוי ספרותי רב-עוצמה. אחד ממבשרי הז'אנר הוא הנובלה לב המאפליה. כל דובר אנגלית מלידה המכבד את עצמו היה מצטמרר לנוכח הפאתוס שלו-עצמו לו היה טובע את השם לב המאפליה, וצוחק בפניו של מי שהיה מעלה את האפשרות שמלותיו האחרונות של הנבל ברומאן יהיו 'האימה' (במבטא ברוקלינאי זה נשמע כמו the Hara)".

לב המאפליה הוא אכן שם בעייתי משהו, אלא שזאת אשמת התרגום שלי לפיסקה שלמעלה (שנכתבה באנגלית מצוינת): המקור כידוע אינו אלא Darkness פשוט שבפשוטים – ואכן בתרגום החדש לעברית המאפליה היא סתם חשיכה. אבל אני מביט בעותק ישן בהוצאת ספריית פועלים, הכולל גם את ראי הים ואת הכושי איש נרקיס (מצאתי אותו לא מזמן ליד איזה פח אשפה) ותוהה אם האנגלית של קונרד, מופלאה או גרועה, התיישנה כשם שהתיישן התרגום העברי בספר שיצא לאור ב-1961.

אנגלית, כיום זה ברור לגמרי, היא בחירה נבונה ומנצחת למי שיש בידיו היכולת לבחור שפה – אבל לא תמיד זה היה כך. ראו את הסופר המנוח ג'ון אוארבך, קונרד ישראלי מכמה בחינות (רק לכאורה, כמובן) – פולני, ימאי וכותב אנגלית – שנותר באיזו תהום נשייה מפני שחי בזמן ומקום שגרסו כי עברית היא לא רק שפה אלא אבן היסוד של אידיאולוגיה תובענית ונחרצת. אני, ששפת אמי פולנית, אבל לא נותרו לי ממנה אפילו בדלי משפטים נשכחים, כי הוריתי וגדלתי בעידן שעדיין קידש בחרדה גדולה את העברית ודרס את כל השאר, יכול להתנחם רק בכך שאם אבחר לכתוב באנגלית גרועה, ספק אם מישהו יבחין בכך; מה גם שהסובלנות היתרה המאפיינת את רוח הזמן כמעט מעודדת לשון עילגת וזרועה טעויות, כשם שהיא מקבלת באהבה את דבקותם של יוצרים בשפות נידחות וכמעט מתות, מגאלית ועד באסקית. בסופו של דבר יתורגמו כולם לאנגלית. גרועה, מן הסתם, אבל מי יידע.

הערה ימית

מספר המתעניינים באמת באוניות המפרש הגדולות של המאות שחלפו ודאי מצומצם מאוד – הם דומים מן הסתם לחובבי קטרים ישנים או חוקרי אומנויות אבודות. ויחד עם זאת הן מעניינות את כולם – ככה קצת, לרגע, בתור אנקדוטה היסטורית מרתקת ונשכחת. עידן המפרשים חלף מן העולם והותיר רק אוצר קטן של מטבעות-לשון ודימויים, הקשורים להנהגה (הו, רב חובל!), או נאמנות (לנטוש ספינה טובעת), וגם

	מורהד בון, ג'וזף קונרד מקשיב למוסיקה
	עוד בנושא
	הסופר האנגלי היחיד בעל חוש פוליטי רציני / עלית קרפ
	מוכרחים לחיות עד שמתים, לא? / אבשלום קווה

חומר גלם לסרטי ראווה; ונותרה גם הספרות הימית – אבל ספרות ימית, כמו ספרות חקלאית, או ספרות של תעשייה זעירה, היא פיקציה – מין תג חסר משמעות, שנטבע אולי לכבודם של שניים מן הקאנון המערבי, מלוויל וקונרד.

והנה, באותו תרגום ישן של קונרד משנת 1961 אני נתקל פתאום במשפטים כאלה: "אף לרגע לא גרע עין מן הספינה, מבטו היה רתוק אליה כמבטו של האוהב המתבונן בעמלה נדיב-הרוח של אשה ענוגה אשר בחוט הדק של קיומה תלוי כל טעמו של עולם וכל השמחה שבו" (עברית: שמעון זנדבנק). או זה: "לשם מרוץ – חד תורנית; למסע תענוגות ארוך – דו-תורנית; לשיט במימי החוף – משוטית; וניהול כולן – אמנות דקה מן הדקה… גם בני אדם גם ספינות חיים באיתני טבע בלתי יציבים; כפופים להשפעות דקות וחזקות, וחפצים שיובן חן-ערכם ולא שתיגלה תורפתם" (עברית: יהודה דלמן). או אז נדמה לרגע שבכל זאת יש דבר כזה, ספרות ימית – שאיש לא יכתוב על טרקטורים, נעלי התעמלות או צנוניות כפי שכתבו קונרד – ומלוויל לפניו, ועוד מעטים – על האוניות שעליהן הפליגו. מלוויל כותב על אונייתו שהיא "קשישה אומללה" ומאחל לה שעוד תעגון בנחת במפרץ ירוק; ו"נרקיס" של קונרד נתקפת רפיון ידיים, או מפלסת לה דרך "בפנים זועפות" בין הגלים.

קונרד כתב באהבה על אוניות, וגם על ימאים, כמובן. סוג של אהבה, לכל הפחות, אם לנקוט עברית גרועה. את האוניות האניש, ואת האנשים – אותם "אסירי עולם של הים" כדבריו, החיים בתוך "תחום של רפש ורעב, מצוקה וניוון, היורד מכל עבר עד קו מימי האוקיינוס הטהור-לעד" – הציג כפי שהם, על תורפותיהם. תיכף אגיע לדבר שיש הרואים בו את תורפתו הגדולה של קונרד, אבל הנה אחת קטנה: אחת הדמויות ב"נרקיס" שמה דונקין – מלח עלוב שבעלובים, שעם כל אומללותו מוצג, למרבה התמיהה, כנבל מרושע וזדוני; מראהו מעיד עליו "שנחבט, נבעט, הוטל לרפש.. נסקל בזוהמה שאין לכנותה בשם". אבל אין הדבר מקנה לו הנחות אצל המספר, שרואה בו משתמט נבזי בעל מצח נחושה, ובעיקר חתרן ומסית למרד נגד הקצינים, פחדן שלשונו זבה-רעל, שפל וערמומי.

דונקין הלז מדבר על זכויות, על קיפוח חלקם של הימאים הפשוטים, על התעמרות שרירותית, רומז לאפשרות של שביתה – אבל אינו זוכה לשמץ אהדה מן המספר. ימאים, צריך להזכיר, היו תמיד עדה מרדנית ופורקת עול. הם ששו להתגייס לצדה של כל התקוממות עממית נגד שלטון רודני – מהפיראטים, המורדים הגדולים בחוק ובסדר הממוסד, דרך מלחי אוניית הקרב פוטיומיקין, ועד מרד הימאים שלנו – אבל נדמה לפעמים כאילו קונרד, שבחר באנגלית, ועמה גם בסדר-העולם האנגלי של המאה ה-19 – אינו יכול לסבול את מי שקורא עליו תיגר. אבל ייתכן כמובן שקריאה חקרנית ומתוחכמת תוכיח את ההפך הגמור, שכן קונרד הרי נחקר לעייפה והפרשנויות על יצירתו עמוקות כאוקיינוס והזרמים סותרים לפעמים.

אוטאגו, הספינה שעליה פיקד קונרד, עוגנת באדלאיד שבאוסטרליה בשנת 1900. ב-1889 מת בפתאומיות  רב-החובל של האוטאגו, ג'ון שאדן, עת שהאוניה הייתה בים, במפרץ סיאם. האונייה עגנה בנמל בנגקוק, והחובל הראשון, קונרד, מונה לתפקיד רב-החובל. האוניה בפיקודו הפליגה לסינגפור, סידני, מלבורן, מאוריציוס ואדלאייד.

 מקור

ועוד הערת שוליים להערת השוליים הזאת: לעלילה המתרחשת על סיפון אונייה יש יתרון טבעי, והוא האפשרות של הצגת חבר המלחים כמיקרוקוסמוס של החברה האנושית. הפגם העיקרי הוא שבמיקרוקוסמוס הזה אין בדרך כלל נשים, ועל כן הוא לקוי ומעוות מעיקרו.

הערה אפריקאית

אני מעיין במגאזינים ישנים מעידן נשכח ורחוק, מאותן שנים שבהן יצא לאור התרגום של "לב המאפליה" שבו אני מחזיק. מרבים לספר בהם באפריקה – הנה אחד המכונה כאן "יורד ים ישראלי" כותב על רשמי ביקור במערב אפריקה: "הרחק בג'ונגל מתגוררים שבטים פרימיטיביים ורבות הסכנות באזור: שורצים בו נחשי ענק, גורילות ושאר חיות טרף". אחר כך הוא מסביר לידידו השחור, הקובל על מצוקתם האיומה של דרי "אזור העוני של הילידים", שמדינת ישראל אינה חיה על ניצול קולוניאלי, ואת קובלנתו מוטב שיפנה למישהו אחר.

ישראלי אחר (יליד גרמניה) נואם לפני אנשי ממשל אפריקאים ומבשר להם שהישראלים באפריקה הם כאחים החוזרים למשפחתם לאחר מסע ארוך; אחרת מתפעמת מנערים השוחים לצד האונייה, "מבהיקים בשחור עורם, רכים ועזים כגורי נמרים" ואחר רואה במיומבה (שנודעה אז בארץ בזכות המחזמר של יוש הלוי, "סנונית בחוף מיומבה") כפר כושי קטן, מושבת מצורעים, וגם בית קברות של "החלוצים הלבנים הראשונים" מן המאה ה-19 – חלוצים דוגמת קורץ של קונרד, מן הסתם. הסופר צ'נואה אצ'בה, ניגרי הכותב אנגלית, פירסם ב-1977 מאמר פולמוסי על "לב המאפליה" וטען בו שקונרד מצייר את אפריקה והאפריקאים כהיפוכה המוחלט של התרבות האירופית – מקום של כאוס, פראות וכיעור. לאחר ששקל בכובד ראש את הנסיבות המקילות, הסיק אצ'בה שקונרד לא היה, בסיכומו של דבר, אלא "גזען מחורבן".

אנשים טובים נחלצו מיד לצדו של קונרד וטענו – בכל הזהירות שדורשת התקינות הפוליטית – כי "לב המאפליה" יוצא חוצץ נגד המוסכמות הקולוניאליות של זמנו, ונגד מוראות השלטון הלבן בקונגו הבלגית. קונרד עצמו, אגב, שט במעלה הקונגו על ספינה קיטור ששמה "מלך הבלגים", מן הסתם על שמו של ליאופולד, זה שצבא שכירי החרב שלו שרף כפרים על יושביהם וכרת את ידיהם של בני שבטים מתמרדים, כי החיילים צוו להביא עמם ראיה לכך שלא ביזבזו תחמושת לריק. מיליונים נטבחו משיקולי סחר ושוק חופשי.

"הכושי איש נרקיס" של קונרד עשוי, בקריאה שטחית, לתמוך בטענתו של אצ'בה, שהרי הכושי שלו הוא טיפוס בלתי נסבל בעליל, שזוכה במרמה, כך נדמה, ברחמיהם של אנשי הצוות, שגם מצילים אותו ממוות במאמץ נורא ותוך סיכון חייהם; אני מחטט קצת באינטרנט ומוצא שבארה"ב לא רצו לפרסם את הספר שבכותרתו המלה, Nigger לא מתוך רגישות יתרה אלא מפני שהמו"ל סבר שאיש לא יקנה ספר כזה; אבל ההקדמה של קונרד, מין מניפסט רומנטי למדי על האמנות, מדברת על תחושת האחווה אל כל הנברא, שותפות "המקשרת את המין האנושי כולו לחטיבה אחת".

הטקסט נתון לחסדיו של הקורא, בסופו של דבר. קורא רחום וחנון ישתאה לנוכח יכולתו המופלאה של סופר גדול להלך קסם ולסחוף את הקורא אל העולם שברא, וימחל לו על כל חטאיו, שהם תולדת הזמן והמקום – גם על גזענות ואנטישמיות, למשל, שהיו פעם מין טבע מולד אצל רבים כל כך, ורק מאבק של דורות וזוועות אין-קץ הפכו אותן לדבר מה שלא מכובד לנפנף בו בחברה טובה. קורא חדור להט, לעומת זאת, לא ימחל ולא ישקוט עד שיוצגו ההשקפות החבויות הללו לעין כל ויחשפו במלוא קלונן, בעיקר אם נכתבו בידי גבר אירופי לבן וקאנוני. אם לחזור לרגע להערה הקודמת, אני חושב שלזכותו של קונרד עומדת בעיקר כתיבתו הימית שאין דומה לה: אני לא יודע כמה ימאים קראו את קונרד, אבל כל קורא של קונרד זוכה להצצה אל ההוויה ימית ואל נפלאותיו של ראי הים האינסופי, ועל אלה לא חלה כל התיישנות, ונדמה שאפילו התרגום הישן משתבח עם הזמן.