פוסט סקריפטום

+(reset)-

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

אולי תרצו לקרוא גם את:

המעבר

הבלוג(?) מרשימות, "צרוב בתודעה", עבר – עם כל הפקלאות שהיו שם – לכתובת החדשה, כאן. עם כל מה שהיה כאן קודם. להמשיך לקרוא המעבר

אולי תרצו לקרוא גם את:

מסעות בכרמלית

במרץ 2010 יצא לאור גיליון של כתב עת אזוטרי, צרפתי-אנגלי, ששמו Mediterraneans/Méditerranéennes. הגיליון הנוכחי הוקדש לחיפה. תרמתי לו אוסף רשימות שפורסם במקור באתר "רשימות", תחת הקטגוריה "מסעות בכרמלית". קצת הוספתי ושייפתי בקצוות.

מסעות בכרמלית

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון, העוסק בימאים ישראלים בשנות השישים והשבעים, כתבתי ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. אשר ל"מקומות של ימאים", מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת ירדתי בכרמלית וצעדתי אל נקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות הצילום ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.

"לא לא," אמר הבמאי, שהבחין פתאום שהופעתי שם: "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"

להמשיך לקרוא מסעות בכרמלית

אולי תרצו לקרוא גם את:

רדיו רדיו

בזמן האחרון:

שיחה על הספר "ספרד" של מולינה ברשת א', "מלים שמנסות לגעת" עם ענת שרון בלייס

(למשתמשי כרום, יש ללחוץ על הנקודה הלבנה בפלייר, לא על כפתור ה-play)

מה שכתבתי על הספר

אולי תרצו לקרוא גם את:

אודה לשפרה

ללחוץ להגדלה. הטקסט למטה.

להמשיך לקרוא אודה לשפרה

אולי תרצו לקרוא גם את:

הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

[מקור]

הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

מאת אליסדיר גריי

 

עִוֵּר וְקַבְּצָן, אֲדוֹנִי, וְגַם שִׁכּוֹר מֻחְלָט
שֶׁמְּסַפֵּר סִפּוּרֵי סַבְתָּא. אַחֶרֶת מִי יִקְנֶה לִי שְׁתִיָּה?
אַל תֵּשֵׁב כָּל כָּךְ קָרוֹב – אֲנִי מַסְרִיחַ אֲבָל מֵת לִבְּרֶנְדִּי.
גַּם בִּירָה תַּסְפִּיק. תּוֹדָה! חַיִּים אֲרֻכִּים לְכֻלָּנוּ.
בּוֹא תִּשְׁמַע אֵיךְ נִהְיֵיתִי מַה שֶּׁאֲנִי.

להמשיך לקרוא הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

אולי תרצו לקרוא גם את:

רפואה שלמה (פַּארַא-צֶטוֹ-מוֹקְסִי-פְרוּסְ-בֶּנְדוֹ-נֵאוֹ-מִיצִין)

מי שמבלה על כורחו בבתי חולים נתקף מדרך הטבע סקרנות לגבי המתרחש מאחורי הקלעים של עולם הרפואה. בת משפחה, סטודנטית לרפואה, הציגה בפני את הקליפים של הצמד הבריטי "השתלות חובבניות" (Amateur Transplants ) הזוכה לפופולריות בקרב רופאים לעתיד. בהשראה מסויימת של טום לרר, למי שמכיר, שרים אדם קיי וסומאן ביסואס על רופאים, רפואה, חולים ומה שביניהם. כצפוי אצל סטודנטים לרפואה (כעת הם כבר רופאים מוסמכים) יש כאן גודש של הומור שחור ומורבידי, סרקזם וחוסר טעם – חינני או לא – בכמויות. אבל מצחיק. להמשיך לקרוא רפואה שלמה (פַּארַא-צֶטוֹ-מוֹקְסִי-פְרוּסְ-בֶּנְדוֹ-נֵאוֹ-מִיצִין)

אולי תרצו לקרוא גם את:

בלב האפלה

על תרגום חדש של שולמית ויאיר לפיד ל"בלב האפלה" של קונרד

עוד קונרד

ואם כבר גם איזה מלוויל

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

ספרד

פורסם במוסף "ספרים", הארץ, ספטמבר 2008. [ קישור ישיר ]

שיחה על הספר "ספרד" של מולינה ברשת א', "מלים שמנסות לגעת" עם ענת שרון

אנוכי בסוף מערב

מאת אבנר שץ

‏"ספרד" הוא גל-עד מרשים לנרדפי המאה ה-20 באירופה

ספרד  ‏- אנטוניו מוניוס מולינה. תירגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת עם עובד, 482 עמ', 89 ‏שקלים  ‏
‏ ‏
הספר "ספרד" הוא פסיפס. אוסף של סיפורים ודמויות שלא נועדו להתקבץ לכדי רומן במובנו ‏המקובל. אין טעם, נדמה לי, להתעכב על ענייני טכניקה ספרותית וחדשנות, מפני שהגלגל הזה ‏כבר הומצא מחדש אינספור פעמים; אפשר להיזכר למשל בספר מן הזמן האחרון: "המאה שלי", ‏של גינטר גראס, המשתמש ב"טכניקה" (מלה כאובה, כשמדברים על ספרות) קרובה: סיפורים ‏עצמאיים, מנותקים לכאורה, אבל נוגעים זה בזה במעין רשת של הקשרים מרומזים, מפורשים ‏או סמויים. הם מצטרפים למכלול שאינו בדיוק רומן, אבל בלי ספק שלם שהוא יותר מסך כל ‏חלקיו. בסופו של דבר, מרכיבים טכניים מוצלחים, חדשניים או לא, נמדדים יותר מכל בכך ‏שאינם מפריעים לחוויית הקריאה; במבחן הזה עומד "ספרד" היטב.  ‏

‏ ‏
הספר הזה של אנטוניו מוניוס מולינה מגיע אל הקוראים עברית נושא שובל של סופרלטיווים ‏מתפעמים. מולינה כבר תורגם לעברית (ספריו "החורף בליסבון", "ירח מלא" ו"אשרי האיש" ‏ראו אור בהוצאת עם עובד) וכת קטנה של מעריצים כמעט חשאיים ציפתה ל"ספרד" בכיליון ‏עיניים – זאת נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות, אולי החשובה ביותר, של סופר בעל מעמד ‏רם במולדתו וגם מחוצה לה. אבל המנגנונים המסתוריים של ההתקבלות והרייטינג מנעו עד כה ‏ממולינה להפוך לשם מוכר וספק אם "ספרד" ישנה את המצב: זאת יצירה כבדת-ראש, רחבת ‏היקף, טראגית ביסודה, הדורשת קריאה מתעמקת ואטית. לא בדיוק קריאת פנאי קיצית נינוחה ‏ואסקפיסטית.  ‏
‏ ‏ להמשיך לקרוא ספרד

אולי תרצו לקרוא גם את:

איפה יוסל'ה, וכמה שיניים יש לו?

מפגש פתאומי וישיר עם יקום רוחני מקביל, שונה באופן דרמטי מהמוכר, טומן בחובו הפתעות מסקרנות. לפני כמה ימים, בנסיבות שלא כאן המקום לפרטן, שמעתי דרשה מפיו של רב צעיר בעל סבר פנים יפות. אני לא שומע דרשות באופן סדיר – בעצם, בכלל לא – אף פעם – אבל על פי הקריטריונים שלי, שאולי הם מחמירים-מעט, הרב לא היה דרשן מן המעולים, וקצת קשה היה לעקוב אחר חוט-מחשבתו שהמריא, התפתל, צנח ופרכס במסלולים לא צפויים, כמו חוט של עפיפון המיטלטל בפראות ברוח, מוטח אל הקרקע ומסתבך לבלי-התר. בכל אופן, שתי תגליות מרעישות עלו מתוך דבריו, אחת נוגעת לאורתודנטיה והשנייה לפרשייה היסטורית נודעת משנות השישים.
 
קשה לי לשחזר את המהלך הרטורי שהוביל לדיון בשיניים – אני חושב שזה היה קשור ללשון הרע – אבל הרב גילה למאזיניו שליהודים יש 32 שיניים (ל"ב, כמניין הפתילות בציצית, או השנצים בפתיליה) בשעה שלגויים, וזוהי עובדה ידועה, לדבריו, יש רק 31. מכיוון שהקהל הקטן הקשיב בנימוס ולא אכל בזמן הדרשה לא נרשמו מקרים של הקדמת קנה לוושט מחמת ההפתעה, אבל מישהו בקהל – אוקיי, מודה, זה הייתי אני –  הקשה קושיה בעניין גרים: האם מי שגויר לחומרה מצמיח שן נוספת? על כך ענה הרב במיומנות שקודם כל, "אין מקשים על הדרשן", ושנית, גרים אינם אלא יהודים עוד מימי אברהם אבינו, וגיורם אינו אלא החזרה של נשמותיהם הטהורות למקורן, או בדומה לכך. כלומר גוי הוא גוי ולנצח יחסר מעט מיהודי ויאלץ ללעוס עם שן אחת פחות. לא היה רופא שיניים בקהל על מנת לגבות את ההצהרה המפתיעה הזאת.
 
התגלית השנייה נוגעת לפרשה שאזרחים ותיקים זוכרים היטב, אם לא ממקור ראשון אזי מנטייתה התקופתית של התקשורת לחזור ולעסוק בה בימים של מצוקת חומרים: פרשת יוסל'ה שוחמכר, הילד אשר ב-1960 נחטף, כך חשבתי תמיד, בידי סבו, והגיע לחסידות סאטמר בניו-יורק, שם חי עד שנמצא על ידי המוסד. מתברר שהמציאות המקבילה שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו, והילד יוסל'ה, או מוישה'לה, שוחמכר הקטן נחטף בידי מחבלים עלומים והוחזק בדירת סתר בלונדון, שאת מיקומה המדויק, כמו גם את שעות הארוחה של החוטפים ופרטים מוכמנים אחרים, גילה הצדיק ובעל הנסים הרב פינטו לאביו של הילד החטוף, וכך התאפשרה החזרתו לחיק קהילת בעלי 32 השיניים ובא לציון גואל.
 
אני לא סבור שאפשר להסיק איזו מסקנה או להפיק איזו תובנה מכל האמור לעיל, ומביא את הדברים כפי שהם להנאת שוחרי הפלאים הקטנים של עולמנו. אולי יש אי מי בקרב ציבור הקוראים – סוכני מוסד, שינניות או פילוסופים של המדע –  שיכולים לשפוך אור נוסף על האמור לעיל, ועל מידת התקבלותן של התזות המעניינות הלו בציבור. חג שמח.   

אולי תרצו לקרוא גם את: