ביקור קצר בממלכה המאוחדת העלה אצלי זמנית את רמת ההורמונים האנגלופיליים. הנה כמה פתיתים – –
קולג' סומרוויל (Somerville College): באדיבות מר א. ח-ו, אסקוויר, סעדתי באולם האוכל של קולג' סומרוויל באוקספורד, היחיד שהעומדות בראשו היו תמיד נשים. יש משהו מנחם ויפה באולם אוקספורדי ישן ומכובד שהפורטרטים הניבטים מכתליו אינם רק של גברים לבנים מתים. הגברת מן הפורטרט המודרני (מתחת לצוהר העגול) היא המנהלת הנוכחית.
קולג' ג'ורדן, לעומת זאת, קיים רק באוקספורד המקבילה, אוקספורד של ליירה, גיבורת 'חומריו האפלים,' הטרילוגיה של פיליפ פולמן. עוד מעט יעשו ממנה סרט; משהו באוויר של אוקספורד, כנראה, מניב יותר פנטסיות מיער של פטריות אקזוטיות: כאן גרו לואיס קרול וטולקין, וגם סי. אס. לואיס, שסרט המבוסס על נארניה שלו יצא זה עתה לאור. אומרים שהטרילוגיה האנטי-כנסייתית של פולמן היא תגובת-נגד לסי.אס. לואיס והסימבוליקה הנוצרית שלו. כך או אחרת, פעמיים ביום עברתי ליד כיכר עם דשא ועצים שבה, אם לא טעיתי בהרבה, נמצא החלון שדרכו עוברים אל היקום המקביל בו נמצא קולג' ג'ורדן.
ארתור וג'ורג': 'חומריו האפלים' הוא ציטוט מתוך 'גן העדן האבוד' של המשורר ג'ון מילטון. היצירה הזאת היא גם אחד הרמזים בדרך לפתרון תעלומה בלשית אמיתית שארתור קונאן-דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, ניסה לפתור, והצליח, פחות או יותר. ג'וליאן בארנס (התוכי של פלובר, תולדות העולם בעשרה וחצי פרקים, אנגליה אנגליה) כתב רומן המבוסס על האירוע, מלא וגדוש באנגליוּת, שכמובן נוצרה לא אחת ע"י זרים שאימצו את אנגליה אל לבם. דויל היה סקוטי, אבל אנגלי של כבוד, בעל תואר אצולה, מפורסם ואהוב; ג'ורג' איידלג'י היה עו"ד צעיר, בנו של כומר יליד בומביי ואם סקוטית. איש מסוגף, מסוגר ויבש, שנאלץ לצאת למאבק על חפותו. הולמס הוא לא יותר מהערת שוליים בספר, כי דויל כידוע זלזל בו ותיעב אותו; דויל של הרומן מתאהב נואשות באשה אחרת, סובל מדיכאון, עוסק בספיריטואליזם, והמסע לטיהור שמו של איידלג'י מחזיר אותו לחיים. ויש כמובן תעלומה – מקברית, אכזרית ואפופה ערפל, בלב הכפר האנגלי השליו-לכאורה.
משחיז הסכינים הקהילתי: בית-עלמין ישן בלב הכפר האנגלי מזכיר לי בדרך כלל את הפרק ב"שלושה בסירה אחת" שבו רוצה האריס ללכת להמפטון צ'רץ ולראות את הקבר של גברת תומס:
"מי זאת גברת תומס?"
"מנין לי לדעת?" השיב האריס. "היא גברת שיש לה מצבה מצחיקה, ואני רוצה לראות אותה."
התנגדתי. אולי אני בנוי לא כשורה, אבל נראה שמעולם לא השתוקקתי אל אבני-מצבות. אני יודע שהדבר הראוי לעשותו בהגיעך לעיר או כפר הוא למהר אל חצר הכנסייה ולהתענג על הקברים; אבל זהו סוג של בילוי שאני תמיד מונע מעצמי. אני לא מעוניין לזחול בכנסיות אפלות וצוננות בעקבות קשישים מתנשפים ולקרוא כתובות על מצבות. אפילו מראה של לוח נחושת סדוק הטבוע באבן לא מעורר בי תחושה שאוכל לקרוא לה אושר אמיתי."
(אחר כך הוא מאיים ברצח על קשיש נתעב המתעקש להפר את שלוותו ולגרור אותו לראות קברים.)
תמיד הזדהיתי עם העמדה הזאת, ובכל זאת לא התאפקתי למראה המצבה הזאת ביארנטון ושלפתי את המצלמה, תוהה איך בדיוק הלך מר שפרד לעולמו.
חגים ומועדים: מה כבר אפשר ללמד ישראלים על ימי זיכרון? מסתבר שלא מעט. במהלך נובמבר עונדים הרבה אנגלים פרגים על דש בגדם לזכר הנופלים במלחמות. (בפֶּנִי-לֵיין של הביטלס, כזכור, The pretty nurse is selling poppies from a tray). הדגש הוא על מלחמת העולם הראשונה, והפרגים מסמלים את קורבנות מלחמת החפירות ההיא, שמניינם התקרב למיליון. ותיקיה היא עדיין משתתפים בטקסי זיכרון: גילם עבר מזמן את המאה. לפני כמה ימים נפטר הותיק בהם בגיל 109.
ועוד חג ישראלי למהדרין נחגג שם בחמישי בנובמבר, ל"ג בעומר. יש אמנם סיפור רקע, על איזה גאי פוקס שניסה לפוצץ את הפרלמנט, אבל בעיקרו זהו חג של פירומנים, כמו אצלנו. ושורפים בובה על המוקד, בדומה למסורת הנאה במקומותינו (האם היא עוד קיימת?) לשרוף את היטלר או נאצר, ולשים קרטושקעס מלמטה. ההבדל הוא שהקומזיץ האנגלי התרחש על כר דשא לח בלילה קר וערפילי, ואחר נכנסו כולם פנימה לשתות יין חם.
Cock and bull story – עלה על דעתי לתרגם ל"קשקוש בַּלַבּוּש", בגלל המצלול – הוא סרט שעוד לא ראיתי, אבל אני מתכוון לראות ברגע שאוכל. זהו ניסיונו של הבמאי מייקל ווינטרבוטום, המחליף ז'נרים כמו גרביים, (המפצח, סרייבו, אנשי המסיבות, העולם הזה) לעבד לקולנוע את טריסטראם שנדי, יצירת המופת הקומית של לורנס סטרן, שבמהותה בהחלט לא ניתנת לעיבוד קולנועי. עבור אלה שדילגו על הכותר הזה במהלך חיי הקריאה שלהם אומר בקצרה ש"חייו ודעותיו של טריסטראם שנדי, ג'נטלמן" הוא ניסיונו המתסכל של טריסטראם לספר את קורות חייו. אלא שטריסטראם שנדי סוטה ללא הרף מדרך הסיפור הישר אל שבילים פתלתלים, ארוכים ומעגליים, עד כדי כך שהוא מצליח להגיע ליום לידתו רק לקראת אמצע הספר. בדרך הוא מספר על אביו ואמו ועל דודו טובי, איש מתוק ונפלא וחובב דגמי ביצורים. טריסטראם שנדי הוא יצירה פוסט מודרנית שנכתבה עוד לפני שהייתה מודרניות שאפשר יהיה להדביק עליה את הפוסט. הסרט עוסק כאמור בעצמו, כלומר במתרחש מאחורי הקלעים של ההפקה הבלתי אפשרית הזאת, אבל הגארדיאן מספר שהסרט ממש מצחיק.
ניצבים היא סדרת טלוויזיה של ריקי ג'רוויס (המשרד) שגם היא מתרחשת מאחורי הקלעים של הפקות קולנוע וטלוויזיה. ג'ון קליז דיבר על הפחד ממבוכה פומבית ככוח מניע מרכזי בחייו של אנגלי טיפוסי. סיטואציות של מבוכה פומבית הן הציר המרכזי של 'ניצבים': לפעמים מתחשק לך לקום וללכת לחדר אחר או סתם להרביץ לעצמך, חזק, מרוב הזדהות עם המבוכה הבלתי אפשרית, והמצחיקה עד ייסורים, של גיבוריה. החלק המתוק ביותר בכל פרק הוא הקטע שבו איזה כוכב ידוע (קייט וינסלט, בן סטילר, סמואל ג'ונסון, הכפיל ההוא של צבי ינאי ממסע בין כוכבים) עושה מעצמו אידיוט קוסמי, בתפקיד עצמו. בקרוב בלווין, נדמה לי.
