כלב אדום

מאת רודיארד קיפלינג

מתוך ספר הג'ונגל

לְחָיֵי הַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים, הַטּוֹבִים – לֵילוֹת שֶׁל רִיצָה מְהִירָה
לִגְמִיאַת-מֶרְחָבִים, לַמַּבָּט הַמַרְחִיק, לְעָרְמַת-צַיָּדִים מַזְהִירָה
לְחָיֵי נִיחוֹחוֹת טֶרֶם שַׁחַר, טְהוֹרִים, עוֹד הַטַּל לֹא יָבַשׁ!
חוֹמְקִים בְּמִסְתּוֹר-עֲרָפֶל, וְהַטֶּרֶף סוּמָא וְנִרְעַשׁ!
לְחָיֵי קְרִיאָתָם שֶׁל אַחֵינוּ, כְּשֶׁהַצְּבִי הַלָּכוּד מִשְׁתּוֹלֵל
לְלֵּילוֹת הַסִּכּוּן הַמְשוּלְהַב!
וּבַיּוֹם – לַנִּמְנוּם הֶעָצֵל,
זֶה הַזְמַן, וּפָנֵינוּ לַקְרָב.
יַלֵּל! הוֹ, יַלֵּל!


לאחר החזרה לג'ונגל החל החלק המענג בחייו של מוגלי. מצפונו נקי היה, כשל מי ששילם חוב; יצורי הג'ונגל כולם היו ידידיו, וחששו ממנו רק מעט. הדברים שעשה וראה ושמע כאשר נדד מעדה לעדה, מלווה בארבעת אחיו, או בלעדיהם, יכולים היו לפרנס סיפורים רבים-רבים, כל אחד מהם ארוך לפחות כמו זה שלפנינו. כך שלעולם לא תשמעו איך פגש את הפיל המטורף ממנדלה, שהרג עשרים-ושניים שוורים שהיו רתומים לאחת-עשרה כרכרות עמוסות כסף בדרך אל אוצר הממשלה, ופיזר את מטבעות הרופי הנוצצים באבק; ואיך לחם בג'אקאלה, התנין, לילה שלם וארוך אחד בביצות הצפון, ושבר את סכין-הפשיטה שלו על קשקשי-הגב של המפלץ; איך מצא סכין חדש וארוך יותר ליד צווארו של אדם שנקטל על ידי חזיר-בר, וכיצד עקב אחרי אותו חזיר-בר והרגו, כתשלום הוגן עבור הסכין; איך נלכד פעם, בעת הרעב הגדול, בין האיילים הנודדים וכמעט נמחץ למוות בינות לעדרים הלוהטים והמתנודדים; איך הציל בשנית את האטי השקט מנפילה למלכודת שבקרקעיתה כלונס מחודד, וכיצד, למחרת היום, נפל בעצמו למלכודת-נמרים משוכללת, וכיצד ריסק הַאטִי את סורגי העץ העבים לשבבים מעל ראשו; איך חלב את התאו הפראי בביצה, ואיך –

להמשיך לקרוא כלב אדום

אולי תרצו לקרוא גם את:

מתוך "החיים הוראות שימוש" – ז'ורז' פרק

אולי תרצו לקרוא גם את:

עקרון הדגל הלבן

ערוצי הטלוויזיה מנערים את האבק ומוציאים מן הנפתלין המון מומחים צבאיים ופוליטיים להסברת המצב הנוכחי ומתן עצות לדרג הפוליטי והביטחוני; המגמה הזאת, וגם הקטע הזה של ציפר, הזכירו גם לי משהו ישן וטוב: ספר ורוד בכריכה קשה שנתקלתי בו כמעט אקראי בימי לימודי: עקרון הדגל הלבן. אני לא זוכר בוודאות, אבל נדמה שעל מדפי הספרייה באוניברסיטת חיפה הוא ניצב לצד ספרי תיאוריה ומחשבה בנושאי יחסים בינלאומיים, גב-אל-גב עם טובי ההוגים המדיניים והצבאיים – לידל-הארט, לאו-טסה וקלאוזוביץ.

המחבר הוא שמעון צבר – סופר ("טוסברנהינדי הגיבור"), מאייר, רדיקל, מומחה לפטריות וגולה פוליטי; הספר הוא התמודדות רעננה ומאתגרת – ובעיקר, מצחיקה מאוד – עם שאלת הניצחון והתבוסה במלחמה. התזה שלו אינה מורכבת: שאלת היסוד המחוצפת שלו היא האם כדאי לנצח במלחמה; תשובתו החד-משמעית, לאחר בחינה אמפירית של תוצאותיהן של כמה מלחמות בולטות – בהן מלחמות העולם – היא שעדיף להפסיד. וזוהי רק נקודת המוצא. מכאן והלאה הופך הספר למדריך מעשי, פוליטי וטכני, שנועד לסייע למקבלי ההחלטות להפסיד במלחמה.

לפני עשרים שנה הספר נראה לי שנון ומצחיק, ובעל מסר סמוי אך מובן מאליו של התנגדות למלחמה. הניתוחים הפסאודו–מדעיים האבסורדיים שלו האירו באור יקרות את האבסורדיות של אלה המתיימרים לניתוח רציונלי וריאליסטי של המציאות. אבל הייתי בטוח שהספר כבר איבד מעוצמתו במאה ה-21; שהוא נכתב מתוך ההיגיון של מלחמות המאה העשרים, השונות במהותן מהמלחמות שבפניהן ניצב העולם היום. שכבר קשה להבין את הבדיחות שלו. במיוחד בזמן מלחמה. שכמו עוד ספרים קלאסיים, נצחיותו די מוטלת בספק.

חיפוש ברשת העלה שהספר יצא מאז בהוצאה מחודשת, ואחד התקצירים שלו גרם לי לעצור ולחשוב שאולי טרם עבר זמנו. להפך – התגנב ללבי החשד שמישהו שם למעלה מעיין בו בתשומת לב, ואף מוציא מסקנות אופרטיביות. שימו לב לטקסט המעניין הבא, באחד האתרים בהם נמכר הספר:

"

בין השאלות שעליהן עונה שמעון צבר בחוכמה ושנינות:

 

* איך להרוס כלכלה משגשגת

* איך להוריד את המורל הלאומי* איך לנהל מדיניות חוץ מבולבלת

* איך לאמן את הצבא לתבוסה

* מהי הזווית המדויקת בין היד לכתף המסמנת כניעה

ובעיקר –

* מה לעשות כאשר כוחותיך נהנים מיתרון מוחלט.

בונוס מיוחד: 32 דרכים לבדר את עצמך במחנה מעצר, וכיצד להתגונן מהאשמות בפשעי מלחמה.
מלווה בשפע איורים ומפות. "

 

הרשימה הזאת בהחלט גרמה לי לתהות אם מישהו לקח ברצינות את התזה של צבר והחליט ליישם אותה בשטח. ימים יגידו.

מתוך הספר:
"..ומי מנוסה יותר בתבוסה מאשר העם היהודי? הם היו המובסים המקצועיים של העולם במשך אלפיים שנה. כמעט אי אפשר לחשוב על תבוסה או מפלה שהם לא סבלו. ובכל זאת הם שרדו את כל מנצחיהם. איפה הן הממלכות אשר הרסו את ישראל? היכן המצרים והבבלים העתיקים, היוונים והרומאים אשר שרפו את בית המקדש שלהם? כולם נכחדו, נעלמו מהמפה הפוליטית. והיהודים המובסים עדיין כאן, עם די מרץ בעצמותיהם הזקנות להתחיל מחדש…"

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון

אלסדייר גריי הוא סופר סקוטי, יליד 1934. הוא למד ציור באקדמיה לאמנות של גלזגו, היה מורה לאמנות ועסק בציור תפאורות לתיאטרון וציורי קיר. הוא מעטר ומעצב את ספריו. יצירתו הבולטת היא הרומן "לאנארק, חיים בארבעה ספרים", שאותו החל לכתוב בשנות החמישים, אך פורסם רק ב-1981.
נתקלתי בו באקראי: קניתי כמה ספרים משומשים, אחד מהם קובץ דקיק בהוצאת פינגווין, שעל כריכתו דיוקן מוזר ומטריד; הסיפורים הדהימו אותי. הספר אבד לי, ומדי פעם חיפשתי אותו, אבל חלפו שנים עד שהשגתי עותק נוסף, וניסיתי לדלות מעט יותר מידע על גריי ויצירתו.


חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית

מתוך: סיפורים לא-סבירים, בעיקר

מאת אלסדייר גריי

פורסם בכתב העת מסמרים, גיליון 10

להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שני

אמא יקרה, אבא יקר,מתברר לי שאני עדיין אוהב אתכם יותר מכל דבר אחר בעולם. אני אוהב את הפמלייה שלי, אבל הם משרתים ואינם יכולים לדבר אלי. אני אוהב את המפקח-על-הספרות, אבל הוא מדבר רק על שירה. אני אוהב שירה, אבל טרם כתבתי אותה. אני אוהב את הקיסר, אבל לא ראיתי אותו מעולם. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שני

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שלישי

אמא יקרה, אבא יקר,

אני מלא רגשות מבולבלים. ראיתי את הקיסר לפני יומיים. הוא איננו מה שחשבתי. אם אתאר את הכל בזהירות רבה, במיוחד עבורכם, אולי לא אשתגע. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שלישי

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב רביעי

אמא יקרה, אבא יקר, אני חייב לחזור אליכם תמיד, כך נראה. האהבה, הזעם, הכוח הממלא אותי כעת לא ישקטו בטרם ישלחו זרם של מילים אליכם. כתבתי את הפואמה הגדולה שלי, אבל לא את הפואמה שנדרשה. אסביר את הכל. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב רביעי

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב אחרון

הערכה  ביקורתית של הפואמה מאת המשורר הטראגי בוהו
הקרויה "אי הצדק של הקיסר"
נמסר לאקדמיה הקיסרית של המפקחים, האוניברסיטה בארמון החדש. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב אחרון

אולי תרצו לקרוא גם את:

אמן אורח: זֹהר איתן

קטעים מתוך הקובץ "מה יש."
[פורסם כדוא"ל-שרשרת, תחת הכותרת "ספר במתנה."] 

 

סחלבים נסתרים


 

אברהם דן, בעבודתו הגדולה על הסחלבים (1985)1, מגדיר מצב שהוא קורא לו "התאיינות המרכז", שלב בינים בתהליך הטרנספיגורציה שעוברים כמה (לא יותר משניים-שלושה, לפי דן, ומן הנדירים שבהם) מזני הסחלבים בדרכם אל הבגרות. במצב זה יראה הצופה מבחוץ את הפרחים כדלי חיים, על סף הנבילה כמעט, והוא יאוץ אל מקור המים הקרוב ויספיגם, עתים עד מחנק, בלחלוחית. אבל המבין יבין אחרת: עוד בתקופה השלושים ושתים, מעיד דיוסקורידס (Dioscorides) עצמו,2 נודעו אורכידים במצב עדין זה היטב בין חבריהן של כיתות רוּחִיוֹת ידועות, במיוחד אלו המכונים "הכנרים", ואֵלו השתמשו בשרידיהם המיובשים והטחונים של הסחלבים-המִתאַיינים-במרכזם לשטיפת העכוז לאחר טכסי הרִילְמֵה של ימי רביעי, ולעיתים אף שלבו אותם בגִ'רְפְחְ, התערובת הצהובה-כהה, הקדושה-למחצה, שנסכה למתים ולסוחרי הצינורות.

אין, ולא תהיה כמובן, כל עדות נחרצת לגורלם של הסחלבים שעברו שלב זה במחזורי חייהם. לנו, שאיננו יודעים, הם נראים  כָּמתים, ואנו מפזרים את שרידיהם (אם אף נשים אליהם לב) בין הערוגות, או מאכילים בהם את תולעי המחמד החדשות שלנו. אחר כך אנחנו מקערים כפות ידינו כפקעת, שואפים עמוק ומשהים האוויר בִּפנים, אולי ייטמע בקרַבינו מעט מן הריח.

"הן איננו מן היודעים", אנו מבקשים עכשיו סליחה ומַפְנים צווארנו אל המצליף. הדם הנוזל מעורפנו, רצועות הבשר הנשרכות מגבנו מטה, הכאבים הנוראים: כל אלו, אנו מקווים, יעידו עלינו שמשהו ערג בתוכנו בכל זאת אל החכמה, אל הסגולה. אל האהבה האמיתית, הו — 

הו, חרקים! הו, ציפורים קטנות! הו, צרעות  המולדות ממעי הפרחים! הו, נשים! הו, קוף פטפטן ועליז! הו, מוקיון המעורר בנו שחוק וגם אימה!  הו, לוחם קטן ומרושע! הו, גברים! הו, לטאה עצובה! הו, אשכים נסתרים! .
(Bryne, 1678: 73-74)
 
1.  דן, אברהם. סחלבים נסתרים. באר שבע ואבנסטון: הוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ו- Northwestern University, 1985.

2.  שם, 35.

 

כך התאהבנו

 

ישבנו משני צדי השולחן (השולחן היה חום), מחליפים בינינו רוֹרשאכים. לפני כל אחד מאתנו היו שלושה כרטיסים: כתם, תיאור וניתוח. בדרך כלל הכרטיסים לא התאימו, כלומר: הניתוח היה של תיאור אחר לגמרי, והכתם לא היה שייך לאף אחד משניהם. בלי משים – עכשיו אני אומר, מרוב הבלבול של האהבה – החלפנו בינינו כרטיסים: התיאור שלי עם הניתוח שלו. הכתם שלו עם הניתוח שלי.
 
הרבה זמן לקח לי להתרגל לנוכחותו. הרבה זמן לקח לי להרגיש בנוכחותו. לאחר הרבה זמן נתקלו כפות רגלינו (נעלינו היו חומות) זו בזו. עכשיו, לאחר הרבה זמן, אני יכול לומר: זה היה הרגע.

 

קטע מקורות חייו, כתובים בידי עצמו

הפקיד, שטרוד היה מאד, הביא אותי אל העיר הקטנה ג__, שם השאירני למשמרת אצל מ__, מי שהיתה שנים רבות המנקה בבית המרזח "אלומת הפשתן" שסמוך לרחוב הראשי.  מ__, שקיבלה רק שלושה דינרים לשנה עבור הטיפול בי, לא התאמצה במיוחד. היא הביאה לי בכל בוקר קערית מים, ממנה ליקקתי ככלב, שתי פרוסות של לחם עבש, ולפעמים, בשיאו של הקיץ, גם קליפת אבטיח, שאת צידה הפנימי, הלבן, גירדתי בשיני בתאווה (הייתי כבר בן עשרים ושלוש, ולי שני ילדים, בן ובת, כשגיליתי שתוכו של האבטיח לא לבן הוא, אלא אדום.).
 
שמונה שנים עברו עלי כך. לדבֵּר למדתי מבאי בית המרזח, ומדיירותיו של בית הבושת הסמוך (גם הוא נקרא "אלומת הפשתן") שבאו להינפש בו מעמל הלילה. אחת מהן, שהייתה צעירה מאד ויפה למרות עין שמאלה השתומה, נתנה פעם דף נייר בידי ואמרה לי "כתוב." תחילה העתקתי את השלטים שעל הקירות, כשאיני מבחין עדיין בין מילה, ציור, או טביעת כף רגלו של מלח שיכור. במיוחד אהבתי להעתיק שלט עגול ואדום שעליו נערה, שמלתה מתנופפת ברוח עד מעל לברכיה, והיא חוזרת ואומרת "לנצח, אהובי" ומפריחה נשיקה אל השמים.  השלט היה קרוע באמצעיתו, ושנים הרבה אחר כך למדתי ממישהו שחציו הנעלם שימש פעם לניגוב דמו של א__, ממש בעת ש

 
 

47


 

התכנית הייתה לכתוב ולשלוח את הרומן דפים דפים, לאו דווקא לפי הסדר, לאנשים שלא התוודעו זה לזה ובוודאי שלעולם כבר לא יפגשו, שהרי הוא, והחלטתו לשלוח את הדפים אליהם דווקא, היה הקשר היחיד ביניהם.  איש מהם, כמעט, לא הכיר בעצמו: כמה היו חברים של חברים, ובתואנה זו או אחרת, רומנטית בדרך כלל או מינית ולפעמים מקצועית, לקח מהם את כתובותיהם. את הרוב מצא באקראי אבל תמיד בנסיבות שסימנו עצמן כמיוחדות או נכונות באופן נסתר, אפילו פלאי, כמו למשל דף תלוש מספר טלפונים ישן של עיר רחוקה, במדינה אחרת, שמצא דווקא כאן, מאחורי איזה קוץ פורח כשהלך להשתין, ודווקא עמוד ארבעים וארבעה: והרי היה זה עמוד ארבעים וארבעה ששלח אתמול, ודווקא למישהו שהכיר, חבר ותיק מימי השמירה בבנק, מן העשור שעבר.

השם הבולט ביותר על גבי הדף היה שמו של קצב סיני זקן, שלפעמים עסק גם בשחיטה כשרה, ואפילו למהדרין, כך טען וכתב לפחות פעמיים, אך הוא בחר דווקא בהפניה הקטנה יותר שמתחתיו: שרברב ונגר. את כתובתו לא פרסם, אלא רק מספר טלפון ומעליו, בתוך מסגרת מעוגלת, ציור של שולחן שברז ישן מטפטף מעליו, אבל במודיעין דווקא ידעו למסור אותה במדויק, ואף מסרו שעבר לעיר אחרת, ומזמן כבר, עיר שכנה, ושעכשיו זהו רק מספרו שלו, שכן לאשתו ולילד, שכבר הוא בן ארבע, מספרי טלפון אחרים לגמרי, ובכתובת שונה, וגם אותה מסרו.

הוא שלח לשניהם, לו את עמוד ארבעים וחמישה ולה את העמוד הבא אחריו, ארבעים ושישה, שהיה קצר מאד, שלוש או ארבע שורות, שכן הכיל את סופו של הפרק החמישי.  את שני הדפים עטף לפני שהכניס למעטפה וסגר, את הראשון בניר לבן פשוט (אלא שגדלו מוזר היה, שונה במקצת מזה המקובל שם), ואילו את השני, שלא כמנהגו אבל משום מה הרגיש רצון להיות כן ופתוח יותר, רגשני אפילו, וכמעט להתגלות או לפחות להסביר את עצמו, עטף בדף ההוא מספר הטלפונים, ואפילו התחיל לרשום עליו את שמו שלו, כמובן רק הפרטי, אבל מייד התחרט והוסיף לשֵם שתי אותיות מכל צד וסגר אותו בסוגריים מרובעים רחבים, ומחוץ לסוגריים כתב, במילים ולא בספרות, בכל זאת רצה להסביר איזה דבר, "ארבעים ושבעה."

 

עוד של זהר איתן:

Four postcards/ What Happened

הליקון

שו האי מתאמן בהטלת כידון

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שוב צדים את הסְנַרְק

פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל:
צלילי טרומבון
אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית)
עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר
מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס
כרטיסים: 40-60 ש"ח

לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.

[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]

קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.

ציידי הסְנַרְק

על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.

חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.

הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."

הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!

זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.

וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il

ציד מוצלח.

אולי תרצו לקרוא גם את: