יגאל סרנה, מוזונגו.

סיפורי הישרדות אמיתיים הם מרתקים ומושכי לב מטבע ברייתם, אבל לא קל להעניק להם ערך מוסף ופרספקטיבה שיחלצו אותם מן הגומחה המתמחה שלהם; שיהיו קצת יותר מדרמה דוקומנטרית של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. התרועעתי עם יגאל סרנה – אני מציין זאת בשם אותו מוסד אתי שכבר נס ליחו, "גילוי נאות" – בתקופה בה נכתב הספר, ביארנטון שבאוקספורד, ושמעתי מעט על האירועים המדוברים, אבל תהיתי מה צורה תהיה לתוצאה הסופית. "מוזונגו" [איש לבן בסווהילית; "המלה המרשרשת" (עמ'12 ) שמבקרים באפריקה עשויים לשמוע נלחשת מאחורי גבם] הוא אכן ספור השרדותם של נוסעי מטוס קל שהתרסק על הרי הירח שבאפריקה, על גבול אוגנדה-קונגו, תוך התמקדות בניצול הישראלי, זאב שיף; אבל הוא גם הרבה יותר מכך. עלה בדעתי ספרו נתנאל פילבריק, 'בלב הים', המנצל סיפור הישרדות נודע לצורך פרישתה של סאגה שלמה על מקום ותקופה; זה מה שעושה סרנה ב"מוזונגו", אבל לא כהסטוריון סמכותי אלא כמספר אישי המשתף את קוראיו באותה חוויה מטלטלת חושים: אפריקה של ימינו.

סרנה נוחת ב"קמפלה המתוקה", בירתו של אידי אמין. אצלנו הפך אמין, אחרי מבצע אנטבה, לקריקטורה משעשעת עם הדים גזעניים, אבל עבור תושבי קמפלה הוא זיכרון קרוב של תקופה אפלה ומבעיתה. אנו לומדים, על קצה המזלג, את העיר ואת אנשיה: את הלכי הרוח, האמונות, הפוליטיקה הפתלתלה ומורשת הקולוניאליזם, המצוקה והעוני, חוכמת הרחוב ותאוות הבצע, כוח המשיכה האדיר של הזהב – בקצרה, את שלל גורמי הרקע שהטילו קבוצת אנשים זרים כמעט לטיסה הגורלית ההיא, אל הזהב של קונגו. אנו מתוודעים אל השותפים להרפתקה, בהם ג'ט, איש מסתורין מקומי אפוף אגדות גבורה; עריף, הסוחר ההודי, שנצמד כל משך מסע ההשרדות לישראלי שיף, ושניהם ניצלו; לופטי הטייס, שכל אחיו טייסים גם הם, שלא שרד; ואל דמויות נוספות, שלא השתתפו בטיסה, כמו המשורר האוגנדי טימותי ונגוסה ובתו אייטה, סופרת בזכות עצמה ופרשנית טובת מזג של התרבות המקומית. כך הופך סיפור ההשרדות והחילוץ של שיף ושאר הניצולים – מסמר שיער לכשעצמו – לחלק מפנורמה אפריקנית רחבה יותר. סרנה הוא צופה דרוך ומיומן בעל עט מדוייק, ונוכחותו בטקסט מוצנעת, ובכל זאת מורגשת.

אפריקה הנחשפת לעין הקורא ב"מוזונגו", עם כל הריאליזם המפוכח שבכתיבתו של סרנה, שאין בו שמץ סנטימנטליות רומנטית, עדיין שופעת את אותה רוח של מיסתורין והרפתקה שכישפה דורות של ילדים ומבוגרים לספרי ריידר האגארד, אדגר ואלאס או בורוז, והעניקה השראה גם לג'וזף קונראד. אין זה רק המסתורין של ארץ לא נחקרת, של ממלכות אבודות או של נחשים היורקים ביצי אור, אלא של הנפש האפריקאית, שסרנה מנסה לתהות על קנקנה. "במילון אפריקה שלי אין דבר בלתי אפשרי", אומר סם הגיאולוג [עמ'56]  היודע לספר על ענן זבובים צהוב המגיח משום מקום רגע לפני שמונף המכוש על כיס סלע ובו מצבור אבני אודם שערכו עצום. "אוגנדה היא ארץ שיש בה שתי דלתות לכל שאלה, והחיים הם משא ומתן. אני מספר לך שקר ואתה תגלה את האמת"[178] , נזכר סרנה בדבריו של איש סיוע אמריקאי שעה שהוא פוגש את הניצולה החמקמקה ביותר מן ההתרסקות, אשה בשם רוזבל, המסרבת, מסיבות לא ברורות, לדבר בגלוי על האירועים.

ואכן, אף על פי שהטקסט מספר לנו את הכרוניקה של ההתרסקות ואת ספורי הניצולים כדיווח בהיר וחד משמעי של העובדות, מתברר אחר כך, כאשר נערך המסע המאוחר בעקבות המאורעות, שיש בספור גם אלמנט של ראשומון – שיש תיאוריות קונספירציה, האשמות ברצח; אבל סרנה בא לספר את ספורו של זאב שיף, קיבוצניק מחניתה וקצין בצה"ל שהתגלגל לארצות הזהב: "הוא מספר לי כל מה שראה, אין הוא מסתיר דבר. הוא בן השבט שלי ואני מאמין לגרסת המטוס שלו.[166] " זהו רגע נוגע ללב, אחד מרבים בספר; הם הופכים אותו גם לספור אישי שיש בו תהייה ועצב, לא רק דיווח על מאורעות. ספור ישראלי אפריקני.

כבר נכתב פה ושם על כך שסרנה הביא אל הספרות הישראלית סוגה ייחודית שיש לה כמה מודלים בולטים בעולם – כתיבה ספרותית שבאה מן העתונאות, מה שאמור להוות שילוב של הפכים. נדמה לי שהאבחנות הללו מיותרות לגמרי. לסרנה כתיבה נקייה, מרגשת באיפוקה, רוויה תובנות שאינן הופכות קלישאות. ואם לא די בכך, מזה זמן רב לא גמעתי ספר בלגימה אחת, ללא הפוגה, כפי שקרה לי כשקראתי את "מוזונגו".

פורסם בידיעות אחרונות מרץ 2003.

תורת המשחקים – לאה איילון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 286 עמ'.

נתיבי איילון

היא חיה בעולם משלה, אני שומע ילדים מתארים בציניות מישהי חולמנית, מין בדיחה של ילדים מתוחכמים שראו יותר מדי סיטקומים מאמריקה. ללאה איילון, משוררת המוכרת לקהל המצומצם של שוחרי שירה, שפרסמה גם פרוזה ("משהו קיומי") ולשונה השירית חודרת גם לפרוזה שלה, יש בלי ספק עולם משלה, וכתיבה (הנה הזדמנות להשתמש במילה הזאת) אידיוסינקראטית, כלומר בעלת תחביר ואופי ייחודיים, כתיבה שמצריכה פתיחות והענות, או ממש רצון, ללכת איתה; צריך להתרגל למוסיקה המיוחדת של הפרוזה שלה, למשפטים הארוכים, שנועדו ללכוד חוט מחשבה פתלתל ועמוס דיגרסיות, שעד סופו נשכחת לעתים פתיחתו; ולאופני דיבור שיש בהם חריגה רגעית ממוסכמות התחביר, כך שהם נדמים כמין טעויות, כמו עוותי-פרספקטיבה בציורים של דה-קיריקו. אבל העולם הייחודי של איילון הוא אותו עולם שכולם מכירים הכרות אינטימית: עולם מאוכלס ידוענים ודמויות מופת, או בעצם בבואותיהם התקשורתיות והפופולריות; עולם של הבזקי-פרסומת ותדמיות בהזמנה. איילון שואפת לבחון ולפרק את הדימויים ההמוניים הללו ולהגיע דרכם לאיזה גרעין אנושי, אמיתי ואישי.

אין הרבה חומר רקע לסוקר-הספרים על עטיפת הספר: רק אמירה של איילון עצמה, לפיה "יש בספר, למרות העמדת הפנים שלו, אמת גדולה והבנות רבות…ובאותה מידה גם סלידה מהכל ומכולם." עוד נגיע לאותה אמת גדולה, אבל הדרך אליה רצופה מפגשים עם פנתיאון מוזר, שבו דרים ג'יימס דין וביל קלינטון ומדונה, אבל גם הרמב"ם, וירג'יניה וולף ואיינשטיין; וגם בחירות פחות מובנות מאליהן: הרב שמשון רפאל הירש, ודמויות בדויות כמו גטסבי הגדול, תלמה ולואיז, או פליישמן, דמות של רופא יהודי צעיר מתוך סדרת הטלוויזיה הזכורה לטוב "חשיפה לצפון."

איילון דוהרת לה – מן הסתם במכונית הספורט הצהובה הפתוחה שעל העטיפה – באוטוסטרדות פקוקות מדימויים, עוצרת לעתים בתחנות דלק שכוחות כדי ללגום משקה זנגוויל. היא נוסעת מרחובות ירושלים המוכרים והמלנכוליים אל הזוהר של לאס-ווגאס, סנטה-פה, פאריז, בלי מגבלות של זמן ומרחב, כדי לראיין ולדובב את הנפשות הפועלות בספרה, במקומות וזמנים שעל פי רוב נתקבעו בתודעה הקולקטיבית שלנו, והם ידועים ומוכרים, או כך לפחות נדמה לנו. הגיבורה-הדוברת בספר פוגשת את גיבורי התרבות הללו באינטימיות של חדרם, ומנהלת עמם דיאלוגים הזויים, שזורים אבחנות אירוניות, סיסמאות ריקות או קלישאות הנאמרות, לכאורה, ברצינות תהומית, החושפת, בתוך הסיטואציה שבה נאמרו, את קלישותן: גביע המילקי, למשל, שהוא "הכי ישראלי שיש" לפי ביל קלינטון (עמ' 39); יש כאן עוד הרבה הבלחים, נוסטלגיים ומקומיים מאוד, מעורבים ללא הכר בתפאורת הכפר הגלובלי בעל האוריינטציה האמריקאית-טלוויזיונית המובהקת. "יש הבדל בין המציאות לטלוויזיה? שאלתי את עצמי.."(עמ' 228) אבל ההקשר בו נשאלת השאלה מעמידה אותה מיד באור מגוחך. יש הבדל, ועוד איך – והטקסט האיילוני עצמו הוא ראייה לכך, בהיותו רחוק מרחק עצום מן העולם הפופולרי והנגיש שבו הוא עוסק.

רבים מהדימויים סתומים בקריאה ראשונה, בדומה לקריאת שירה. דומה שהספר הוא כר נרחב ופתוח לניתוחים: שאלות של זהות נשית וישראלית מזדקרות בו בקלות; שאלות של אמונה והתחבטויות אינטלקטואליות עולות בו, אבל יש בהן אירוניה עצמית גדולה באשר לעצם קיומם של דיונים אינטלקטואליים; "לא כל השמות אינטלקטואליים כמו שרציתי כשהתיישבתי, אמרתי באיזה חוסר אמון למראה העובדה שלא ציפיתי לה, כי החלטתי, כשערכתי את הרשימה שכל השמות יהיו אינטלקטואליים, כשבו ברגע היתה פרסומת לתה ליפטון עם אשה בעלת חולצה צחורה…" (עמ' 12)

הגיבורה-הדוברת מחפשת דבר מה אצל שלל האלילים שעמם היא משוחחת בגובה העיניים. לעתים ניצתת איזו הבנה, הבזק של קירבה, אינטימיות של ממש. ומה על האמת הגדולה? אני לא בטוח, אבל האמת הגדולה שמצאתי היא בעיקר הרצון האדיר, העמוק כים, לאהבה. הרצון הזה מופנה, כפי שקורה לא אחת, אל אובייקטים גדולים מהחיים, למרות שאין דבר כזה, גדול מהחיים, כפי שמוכיחה כאן כל פגישה מחדש; חיפוש אחרי אהבה, שכאשר היא רק נרמזת מרחוק, הגיבורה כבר "חוצה אוקיינוסים של אהבה שכבר הייתה תמיד." (עמ' 98)

"תורת המשחקים" הוא ספר לא קל לקריאה ולא נגיש במיוחד – הוא לא שירה אבל גם איננו פרוזה של ממש. הוא מיועד בהחלט למיטיבי קרוא, או למי שרוצה, ומצליח, להתחבר ללשונה המיוחדת של איילון, לעולם הדימויים שלה ולרגש העז המפעם מתחת למוזרויות הרבות של הטקסט.

ידיעות אחרונות, 27 בדצמבר 2002, עמ' 27.

דן צלקה – בסימן הלוטוס

הוצאת חרגול, 407 עמ'

דוד אבידן כתב פעם על הפוליטיקאים של הלשון, על כוחם הגדול של אנשי המילה הכתובה בעיצוב המציאות. הייתה זו ספק הזייה מגלומנית, ספק משאלה גדולה; בספר של דן צלקה יש גיבור מרכזי שהוא בלשן של שפות שמיות, וגיבור שני שהוא היסטוריון. צלקה מטיל אותם ממגדל השן הנידח, ובימינו האנטי-אינטלקטואליים אפילו מבוזה, אל מרכזה של קלחת פוליטית חברתית שנועדה להוביל מהלך גדול מאוד. צלקה מציב אם כן את הלשון וההיסטוריה ככוחות מרכזיים בעולם של דימויים חזותיים, עילגות ושעטנז לשוני, ותקשורת המונית בעלת זיכרון היסטורי של שבוע וחצי. שני הנציגים
הללו של האליטות האינטלקטואליות הישנות שונים מאוד זה מזה: יותם ניניו הבלשן, כפי שמצטלצל משמו, הוא איש תם וישר, יש בו טוהר פנימי עקרוני בכל גלגוליו המשונים; ההסטוריון, ינאי ולדמן, הוא איש מבריק ואפל, קל לאבחן אותו כסובל ממניה-דפרסיה (הוא נוהג להעלם כשגובר עליו הדכאון) נהנתן עד שחיתות. שני אלה חוברים ברומן המשעשע, העשיר, המורכב והמעניין של צלקה לפרוייקט שאפתני ומטורלל, שנועד להמליך בישראל נצר לבית דוד.

ישראל של שנות התשעים מצטיירת אצל צלקה כמקום רוחש מוזרויות אקסצנטריות. גלים מתגברים של אי-רציונליות, מיסטיקה חדשה וישנה, מתוצרת עצמית או מיובאת מאסיה או מאמריקה, חברה שסועה, אלימה, מבולבלת. להיסטוריון ולדמן יש רעיון: לרכב על הגל במקום לטבוע בו. צלקה פורש עלילה מפותלת, בעלת קצב של מותחן, מותיר פה ושם פערים המחייבים את הקורא להשלים דברים
בעצמו, וכל אלה כמעט אינם משאירים, בקריאה ראשונה, שהות להרהר במשמעויות-העל, או במה שחבוי מתחת לטקסט. יותם ניניו הבלשן פורש מן האקדמיה, חווה התגלות ואהבה, הופך לנרקומן וחוזר כסוכן-כפול ואיש מפתח בפרוייקט הבלתי אפשרי שאותו מנהל ינאי ולדמן.

ומיהו ולדמן? ואיך התחיל הרעיון המשונה הזה להתגלגל? לא הכל נהיר וגלוי לגמרי, אבל בתכלית הקיצור: החבורה המסתורית שולדמן בראשה מוצאת לה בחור צעיר ונחמד, גולנצ'יק משוחרר, שאילן היוחסין שלו שורשיו בבית-ישי, מה שאמור להעניק לו לגיטימיות שאין דוגמתה ולהמליך אותו על ישראל בתמיכה עממית רחבה וחסרת תקדים. כך יווצר גשר מאחד גדול מעל השסעים וקטבים בעם. ומכיוון שמדובר באנשים נבונים ויודע דבר, ברור להם שעל המלך המיועד לעבור הכשרה מאומצת וארוכה ובעיקר להפוך אותו למוצר בר-קיימא הניתן לשיווק בשוק שבו יש תחרות חריפה וקשה על לבבותיהם ונפשם של אזרחיה המבולבלים והתוהים של מדינת ישראל.

על הטראגיות של הקיום הישראלי מרבים לכתוב, והרבה פחות מכך על ההיבטים הקומיים שלו. אולי מפני שהרעיון להמליך על ישראל את חוטר ישי נראה מצחיק עד דמעות לאנשים רציונליים ומיושבים בדעתם – במידה מסוימת, חלקית, מייצגים אותם כאמור יותם וינאי – אבל אין בו שום דבר מצחיק עבור נתחים נכבדים בחברה הישראלית; זה מה שכל כך מצחיק, זה מה שכל כך מפחיד. את התובנה הזאת – שהמיתוסים הסהרוריים ביותר עדיין חיים בעוצמה רבה – מעניק צלקה לולדמן (שהיה מקורב, על פי הסיפור, לישעיהו ליבוביץ') וגם ליותם, ודרכם גם לקורא. בכוחה של הרציונליות הישנה
הם מנסים לעשות סדר חדש במציאות מטורפת וחסרת הגיון, מתוך אמפטיה וחיבוק של הזרמים הקמאיים החזקים המניעים צבורים רחבים כל כך. בחור חילוני צעיר וריקני למדי, חובב מכוניות ספורט וטיס, אמור להפוך למנהיגם האהוב והמקובל של כ-ו-ל-ם, מרבני האורתודוכסיה ועד מגלגלי ג'וינטים ממלמלי מנטרות. אפילו של אנשים כמו ינאי ויותם, המודעים עד כאב לאבסורד המופלא שהם מניעים.

תהלוכה גדולה וצבעונית של דמויות מצעיד כאן צלקה, החל בטייקונים יהודים אמריקאים וכלה בטוענים לכס-המלכות, עם שמות לא נשכחים כמו ירמיהו ענבים, טייך-בואנו, הרוזן סולארו, ריטר ברנקטי ועוד; המצפים לחייזרים ירוקים פוגשים כאן את המצפים למשיח, נציגי הותיקן עם זקני-ציון, התנועה המלוכנית והמוארים מהודו. בכל מערבולת המעמקים הזאת נעדרת כמעט ישראל של הזרם המרכזי, כאילו נעלמה לחלוטין -ישראל של כותרות העיתונים, של פוליטיקת היומיום המייגעת: היא נוחתת בסופו של דבר על עולם הבועה של גיבורי הספר עם רצח רבין. הרצח מתברר, ברגע האחרון, כציר מרכזי של הספר; הלעג הפראי נחנק לפתע.

צלקה מצליח, כמו אשף מיומן, להציג בפנינו מחזה תעתועים מבריק ומסנוור, להניע את הדמויות הרבות הנכנסות ויוצאות לעלילה שאין בה רגע של רגיעה, וגם לרגש ולהפתיע בתובנות יפות ובפכים קטנים מכל קצוות הידע האנושי.

פורסם בידיעות אחרונות, ספטמבר 2002

שלושה בסירה אחת – הטקסט המואר

תרגם דני קרמן.
כאנגלופיל חובב, אני מקנא קצת באנגלופילים מקצועיים כמו דני קרמן. אנגלופיליה, על פי רוב, אינה אלא הלך-נפש העורג לשלווה מוריקה ולסדרה של סמלים ודימויים, (שרובם כבר התרוקנו מזמן מתוכן) ורק מעטים טורחים ומעמיקים וחוקרים בהם כפי שעושה דני קרמן. היתרון הנפלא של האנגלופיליות, אגב, הוא שאיש לא הביע טוב ממחברים אנגלים גם את התעוב והעוינות שלהם כלפי ה"אנגליות" הטיפוסית, הדמיונית, ושום זר לא ייטיב לדקור, ללגלג, ולתקוף אותה מאשר האנגלים עצמם. זה מה שעשה גם ג'רום בספרו, למרות ש"שלושה בסירה אחת" בשום אופן אינו סאטירה מושחזת וזועמת. פעם קראו לזה הומור אנגלי – 'אנדרסטייטמנט' והפרזה קומית – אבל מאז קמו לממלכה המאוחדת גם מונטי פייתון, פריי ולורי, פרנץ' וסונדרס ועלי ג'יי, ועוד רבים וטובים שלידם נראה ההומור של ג'רום שמרני ואפילו ילדותי – ולמרות הכל, הוא מצחיק.

ניגשתי לתרגום החדש בחשש מסויים וטבעי: גם לי זכור "שלושה בסירה אחת" כאחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו אי פעם, ואחד ממקורות האנגלופיליה שלי. זכרתי שהוא נשאר מצחיק אפילו בקריאות חוזרות, בתקופות שונות. לא באותה מידה, לא כל החלקים שבו, ובכל זאת, יש בו אפיזודות קומיות – תליית התמונה של הדוד פוג'ר, סיפור הגבינה הריחנית, השקפתו של ג'רום על טיולים בבתי-קברות – שאין מנוס מלכנותן קלאסיות. אלא שאני הכרתי בילדותי את התרגום של יאיר בורלא, ולתרגום ראשון יש חשיבות עצומה, כי הוא מקבע דברים בזיכרון, כמו ביצוע מקורי לשיר אהוב, וכל חריגה מעוררת התנגדות מסוימת. אפילו הקריאה במקור האנגלי נדמית אחר-כך חסרה משהו: סגנונו הנמלץ של בורלא (מליצות שנכתבו ברובן עם "לשון בלחי", כמאמר הביטוי האנגלי) היה מצחיק לכשעצמו, ודוגמה אופיינית שנחרטה בזיכרון היא זו שמשתמש בה גם קרמן כדי להדגים את דבקותו במקור: "עווית הרחם" היא המחלה היחידה שממנה, מתברר, לא סובל המחבר, לאחר שעיין בספר רפואה, בפרק הראשון של "שלושה בסירה אחת." עווית הרחם, כמו גם תשניק סוסים, התקבעו בזיכרוני, ובזכרונם של קוראים נוספים, והצחוק שעוררו הפך למין תגובה פבלובית.

קרמן מודע לכך היטב – במקרה שלו, הוא גדל על תרגומו המוקדם של אפשטיין (במשך השנים נוספו עוד תרגומים, של אהרון בר ובינה אופק) – והוא מצהיר בהקדמה שלא בא להמעיט מערכם של תרגומים קודמים אלא להגיש גירסה נוספת, אלא שהיא "דפיניטיבית", כמעט אקדמית, של הספר: מדוייקת, מלאה, ובלווי הערות והסברי רקע. אצלו חוזרת והופכת המחלה (שאצל אפשטיין הייתה "צרעת נושנה של השוקיים") ל"ברכי עוזרת בית" הצמודה למקור, בצירוף הסבר רקע. זוהי בחירה לגיטימית, המוותרת אולי על דבר-מה תמורת משנהו, ומשחק הגומלין הזה קיים תמיד בכל תרגום. כללית, הצליח קרמן להפיק טקסט שוטף, בהיר וכמובן נאמן למקור, בצירוף הערות מחכימות, משעשעות לעתים, ופרטי טריוויה רבים מספור. קשה לי מאד להעריך איך יפעל התרגום הזה על קורא חדש שלא עבר טקסי חניכה הולמים. האם יצחיק כמו שהצחיק דורות של קוראים בעבר? האם לא חבל לוותר על הרופא ש"הציגני עירום ועריה" בתרגום בורלא (כפל לשון נחמד שנעדר מן המקור) תמורת "הפשיט אותי" הישיר? כך או אחרת, יש מקומות שבהם מוסיף התרגום המוער מימד שאכן נעדר בעבר, כמו המשפט שהביא את קרמן, לדבריו, להתעמק בספר – משפט המאזכר את מחברו של ספר המוסר "סנדפורד ומרטון" – ושהושמט מתרגומים קודמים.

תרגומו של בורלא, אגב, נדפס בניקוד מלא, מתוך הנחה שהספר פונה לילדים – הנחה מוטעית לחלוטין שהייתה נחלתן של יצירות ידועות רבות אחרות. סיפורם של רווקים אנגלים ויקטוריאניים "מתאים" אולי לילדים מפני שאין שום סיכוי שיתרחש בו דבר מה בלתי נאות, והוא פטור מראש מחשש של ספק-פורנוגרפיה או ערכים שנויים במחלוקת; אבל למרות הביקורת שבה התקבל הספר בזמנו, ולמרות שהוא שם ללעג כמה ערכים ויקטוריאניים, ויקטוריאני הוא עד לשד-עצמותיו; אפשר לקרוא אותו (אם מוכרחים) כמסמך תקופתי המלמד רבות על אנגליה של שלהי המאה ה-19. זה בעצם מה שמציע לנו קרמן בתרגום החדש: מעבר להומור הישיר ופשוט – והאפקטיבי כל כך, כאמור, אחרי כל השנים הללו – יש בתרגום החדש ערך מוסף: פתיחת חלון אל תקופה ומקום רחוקים, אבל כאלה שהשפיעו במידה עצומה על העולם כולו. ג'רום הוא בלי ספק תוצר אופייני של תקופתו מבחינות רבות מאוד. הרעות והאחווה הגברית, למשל, המלאה קנטור הדדי שביסודו חיבה עמוקה, והיחס המשועשע-מעריץ-מתנשא כלפי המין הנשי; והרצינות הרבה המונחת אי-שם בבסיס כל הצחוק הזה, זו המניעה אותו לשלב בספר תיאורים היסטורים נשגבים, ולא תמיד מרתקים ממש, וקטעים מפוייטים, שלעתים לא ברורה מידת הרצינות שבה נכתבו.

ההערות והפרושים של קרמן נחוצים מן הסתם לקורא האנגלי בן-ימינו כמעט באותה מידה שנזקק להם הקורא העברי, כי ספרו של ג'רום מתאר כאמור עולם שחלף ואיננו, אבל התמזה עדיין זורמת והירוק עדיין ירוק, ומצבות ומזכרות לאותו עולם ישן עדיין מעטרות את גדות הנהר. ג'רום התכוון, בראשיתו של דבר, לכתוב מעין מדריך טיולים (מימוש הכוונה הזאת יצר את החלקים המיותרים ביותר בספר, מן הסתם) וקרמן הולך בדרכו ומעניק לקורא העברי בונוס של מסלולי טיול בעקבות ג'רום וחבריו. את אלה אשמח לבחון בהזדמנות קרובה, אבל לעת עתה אאלץ להסתפק בזיכרונות ובמסעות-כורסה על כוס בירה – אני מוותר על הסיגר – מסוג אלה שהיו, בסופו של דבר, הבילוי המועדף על ג'ורג', ג'רום והאריס.

פורסם בידיעות אחרונות 21.6.2002

יארנטון (ד) פולנים באוקספורדשייר; וודסטוק; השוק המקורה

הנדיב הידוע ג'ורג' סורוס, או שמא שורוש, הקים את האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט. הרבה סטודנטים מזרח אירופאים באים משם לאוקספורד. ביארנטון יש קהילה קטנה ומגובשת של מזרח-אירופים, כי כשאומרים "מרכז אירופה" מתכוונים בעצם למזרח – צ'כיה והונגריה, אבל גם פולין, רומניה, מקדוניה, רוסיה. הם מעטים מכדי שיהיה אפשר לגזור איזו הכללה על קווי-אופי לאומיים, אבל אלה שפגשתי שם היוו חברה נעימה מאוד. משהו צנוע ורך היה בהם, עם ניצוץ של סקרנות אנושית, שאולי קשורה בכלל לגילם ולעובדה שהם, אחרי ככלות הכל, סטודנטים באוקספורד. עם הסטודנטית מפראג, החוקרת את יהודי צ'כיה שבין מלחמות העולם, דיברתי על ספרות צ'כית ועל מיכאל וויווג שפירסם פרוזה בעילום שם ברכבת התחתית של פראג (הגימיק לא מצא חן בעיניה) ובעיקר על קולנוע. אם צצה שאלה בנושא, פנינו לחבר הפולני של הסטודנטית לתולדות האמנות, שהוא אנציקלופדיה מהלכת בנושאי קולנוע ובעל ספריית סרטים ענקית. הוא גם חובב ג'ז, וכשבא לכאן התפלא להיווכח עד כמה לא ידוע כאן, במרכז אקדמי העוסק בעניינים יהודיים, אמן הג'ז ג'ון זורן: הוא וחברתו, הסטודנטית לתולדות האמנות מקטוביצה, מרבים להאזין לג'ז אוונגרדי שבו קל לזהות מנגינות חסידיות מוכרות. היא נראית, בשערה השחור, עיניה הבורקות ועורה החיוור, כמו הנערה היהודייה היפה בדרמה היסטורית המתרחשת בפולין של המאה התשע-עשרה, אבל היא אינה יהודייה – כמו לאחרים, גם לה יש איזה קשר משפחתי עמום ליהדות, על פי רוב סבתא אהובה שהותירה כמה זיכרונות ילדות מבליחים. הסטודנטית השלישית, חייכנית ועגלגלה, דוברת איטלקית טובה, והיא באה מקרקוב. כשסיפרתי לה שגם אמי נולדה שם, אורו עיניה, והיא אמרה שאני חייב, פשוט חייב, לבוא לבקר – זאת עיר מקסימה. האמת היא שמעולם לא עלה בי הצורך הדוחק בטיולי שורשים, שהצטיירו בעיני כסיור מאולץ בבתים ישנים בערים מדכאות רק מפני שפעם גרה שם אמא שלי. תמיד סברתי ששורשי הרוחניים האמיתיים נמצאים באיים הבריטיים, ואולי ממש כאן, ביארנטון. אבל המפגש עם הפולנים גרם לי לחשוב על כך מחדש.

הרקע הפולני שלי עניין אותם: כשהוטל עלי לשאת מעין הרצאה במקום, דיברתי על "עברית כשפת אם" וציינתי את העובדה המוזרה במקצת שאינני דובר את שפת האם של אמי, פולנית, ולא את כל שאר השפות שדיברו בהן האנשים הקרובים אלי בשנות ילדותי. אמרתי מה שאמרתי, ובסופו של דבר קם אדם מבוגר ושאל אותי אם אינני חש צער על השפות שאבדו לי ולשכמותי, ובעיקר על היידיש. עניתי מה שעניתי. אחר כך סיפרו לי שהיה זה מרצה ליידיש, ובשיעור שלו שנערך יום לאחר מכן תקף אותי בחריפות, כמי שנושא באשמת הציונות הבן-גוריוניסטית שדיכאה את היידיש בישראל עד עפר. ידידי החדשים נחלצו לסנגר עלי. אינני זוכר מה עוד שאלו אותי, רק את האשה התמהונית, אפורת-השיער, בבגד מסמורטט  – היא השתייכה לחבורה נשים קטנה, שהכל מניחים שהן באות להרצאות בגלל הכיבוד הניתן בחינם – שקמה ושאלה, בארשת רצינית מאוד: "אני נראית לך פולנייה?" עניתי שאין לי מושג איך אמורים פולנים להיראות.

וודסטוק וביקורת מוסיקה

בעיירה וודסטוק, בפאתיה של אחוזת בלנהיים, דרה משפחה אחת של ישראלים לשעבר, ובה ניצב מוזיאון אזורי צנוע המציג את תולדות פלך אוקספורד מאז ימי הממותות שרעו כאן לפני עידן הקרח, דרך הקלטים, הרומאים, הסקסונים וכן הלאה. לוח גדול מציג את התקופות ההיסטוריות וציוני דרך חשובים בתולדות האזור. את סוף המילניום מציינת פריצתה לתודעה העולמית של להקת הרוק האוקספורדית "רדיוהד". אנשי אוקספורד גאים מאוד ברדיוהד, אם לשפוט על פי מגאזין המוסיקה "משמרת לילה", המחולק חינם בפאבים. כותביו, סטודנטים אוקספורדיים, מצטיינים בחדוות ניסוח קטלנית ובאירוניה ארסית מצד אחד, ובגאווה פטריוטית לוהטת מצד אחר. קונצרט ה"חזרה הביתה" של רדיוהד התקיים לפני שהגעתי, והחמצתי גם את ההזדמנות לראות בציר של להקות מקומיות כמו "טראביס" "רוק אוף טרבולטה" ו"בינתיים, הרחק ברוסיה הקומוניסטית". אבל הצלחתי להגיע לערב של להקות אלמוניות בפאב-מועדון בשם ה"פוינט", לא הרחק מן הגנים הבוטניים. אווירה נעימה וידידותית להפליא שרתה שם. רוב הקהל, למען האמת, היה מורכב מנגני הלהקות, שגם ניסו למכור זה לזה דיסקים. האווירה, המוסיקה והבירה השרו עלי עליצות עצומה. בת לווייתי זיהתה מכר ותיק, בסיסט של אחת הלהקות, וכך נכנסתי לשעה קלה לסוד-שיחם של מוזיקאים מן השוליים האלטרנטיוויים ושמעתי רכילות משני צדי האטלנטי, בין השאר על אודות להקה בשם Ennui Malaise. שוחחנו עם אנגלי חביב בחולצה אדומה בוהקת. "הם נשמעים כמו אנגליה ב-1962", אמר על הלהקה שניגנה באותה עת. הסכמתי אתו בשמחה, שטוף התרוממות רוח, אלכוהול ואחוות אנוש. אני אוהב מוסיקה אנגלית מ-1962. אבל באותו רגע אהבתי את הקוסמוס כולו.

זמן קצר אחר כך הסתבר שהפאב נסגר, כדי להיפתח בשנית כפאב לחברים עם אופי ספורטיווי – כלומר, טלוויזיה בכבלים המשדרת את ערוץ הספורט וקליעה למטרה בחצים. הצעד העסקי הזה גרר מטח כמעט לא-ייאמן בעוצמתו של עלבונות צורבים ומצחיקים להפליא כלפי מקבלי ההחלטה, שזוהו בשמם ונמשחו בזפת ונוצות מטאפוריים על פני דפים רבים של "משמרת לילה". הסטודנטים נקראו להחרים את המקום החדש, ואת כל עסקיה של החברה שמדובר בה.

ב"זודיאק" הלכתי לראות המלצה אחרת של "משמרת לילה", "טראנסאטלנטיק". גם הפעם נתקפתי איזה שיכרון שמחה, הפעם מסיבות אחרות. ללהקה היה קהל אוהד שחשתי אליו קירבה והזדהות: רבים נראו בני גילי ולמעלה מזה. בכתבה נאמר שחברי הלהקה שירתו בלהקות רוק-מתקדם נודעות, כמו ספוקס בר, דרים תיאטר, פלאואר קינגס ומריליון. רק השם האחרון עורר בי אנחה נוסטלגית: גבי, מגבי תקליטים, חנות התקליטים המתקדמת של חיפה, ראה בהם הבטחה גדולה בשנת 1978 . בעצם, הם היו מין חיקוי של ג'נסיס, והלהקה המצוידת היטב שעל הבמה, על הזמר המוביל שלה, מסופר ומגולח למשעי ולבוש חליפה צנועה של סוכן ביטוח, היתה מין חיקוי של כל מיני להקות דינוזאוריות של ימי נעורי, שבהם השתייכתי למחתרת אנגלופילית שהחליפה בהתלהבות מידע ותקליטים של להקות אנגליות אלמוניות, ששמותיהן המוזרים נהפכו מאז לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. בסופו של דבר פצחה הלהקה בביצוע ארוך של הצד השני של "אבי רואד" של הביטלס, משובץ ביצירות מופת אחרות, וסאת הפאתטיות נגדשה. כמובן שנשארתי ושרתי עמם בקול, אבל כשהקרשנדו האורגזמי המסיים את היצירה נמשך, כך נדמה, שלוש שעות, עזבנו, אוזני מצלצלות ומבטיהם המבזים של המעריצים שרצו עוד הדרן מלווים אותנו.

השוק המקורה

השוק המקורה של אוקספורד הוא קטן וצבעוני, ויש בו בתי קפה, מאפיות, ירקנים וקצבים. בטיול באפרים הירוקים מחוץ לעיר אפשר לראות לעתים בחטף ארנבונים שפרוותם החומה-אפרפרה רכה ופלומתית למראה, אלא שהם פחדנים ומהירים ונעלמים מן העין מיד. בשוק, לעומת זאת, אפשר להתבונן בהם באין מפריע, פרוותם עדיין רכה ומזמינה, כשהם תלויים על אנקול, ורק מראה ראשם המכוסה שקית אטומה ומדממת, כמו אסירים שהוצאו להורג, חונק את דחף הליטוף. יצורי הים המוצגים בחנות הדגים על מצע של קרח טחון – חסילונים מנומרים, סרטנים שחורים גדולים שמחושיהם עדיין נעים, רכיכות וצדפות וצלופחים – מרתיעים בחייהם ממש כמו במותם; החזירים הנחורים התלויים שם, כמו כבשים ועופות באטליזי העיר התחתית בחיפה, הם דברים שמתרגלים לקיומם – הם נהפכים לחלק מן הנוף. אבל בבוקר יפה ובהיר של נובמבר נכנסתי לשוק כדי לקנות תה משובח בחנות מתמחה, ומיד נתקל מבטי בשתי חיות גדולות ובלתי מזוהות תלויות אצל הקצב. לא היו אלה חזירים או בני-צאן. גדולים מחזיר אך קטנים מפרה התנאו בעלי החיים הללו בפרווה יפהפייה, אפורה-אדמדמה ומנוקדת בהרות לבנות. גדמי הצוואר שלהן הזדקרו בזווית חדה. הרגליים נכרתו. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאלה הם איילים או צבאים – ליתר דיוק, שזהו בשר-צבי: זכרתי שהיתה בי פעם איזו גאווה משונה על כך שאני מכיר את המלה האנגלית venison . בהיתי זמן מה בפגרים, תוהה מי בא לשוק המקורה לקנות קצת בשר-צבי, ואם אי אפשר למכור אותו ארוז ונקי בקופסאות קטנות ובלתי מזוהות. אבל נראה שההצגה לראווה היא חלק מן החן של השוק המקורה. הלכתי לקנות תה במקום אחר.

יארנטון (3) בלנהיים, ארמון בחורף

"הארץ" 22 במארס 2002

אוטובוס מספר 20 נוסע מאוקספורד ליארנטון, עוצר ליד הקוטג' שלי וממשיך צפונה, פחות מעשר דקות נסיעה, אל העיירה וודסטוק. אחוזת בלנהיים צמודה לעיירה. נסעתי לשם בלי לדעת דבר על המקום, ושילמתי בהיסוס את דמי הכניסה לאחוזה המוקפת חומה גבוהה. כשחוצים את הסף, מבעד לשער המקומר, מתגלה פתאום ארץ-אגדות הזויה הממתינה שם, כאילו עברת איזה סף דמיוני – זגוגית-המראה ומאורת-הארנב של אליס, או ארון-הבגדים של סי-אס לואיס, שניהם אנשי אוקספורד. נוף רך וציורי, אירופי בעליל אבל לאו דווקא אנגלי – גבעות מיוערות המשתפלות בעדינות אל אגם שוקט, שצבעי השלכת משתקפים במימיו, גשר אבן עתיק, משעולים נעלמים בין העצים, וכמובן ארמון. שלווה חלומית שורה על המקום בסתם יום של חול, כשאין מבקרים רבים. זוהי ארץ פלאות אריסטוקרטית בעליל, ויופיו הטבעי של הנוף אינו טבעי כלל, מן הסתם, אלא מתוכנן, מרוסן, מתוחזק, מטופח ומטופל יום יום על ידי צבא של גננים ואנשי תחזוקה. את האחוזה והארמון הקים הדוכס ממרלבורו אחרי שניצח באיזה קרב חשוב ליד כפר גרמני בשם בלנהיים, ומכאן השם. הדוכס הנוכחי ורעייתו מככבים על העלון המחולק בכניסה. הוא נראה קצת כמו אחד מחבורת מונטי-פייטון, ושניהם, כמו כוכבי קולנוע מזדקנים, חנוטים בשיזוף חופשת-הסקי האחרונה, אדומי-לחיים ומבהיקים כמו נמשחו זה עתה בקרם לחות יקר שנועד לשמור אותם צעירים לנצח. בהיתי בהם בעוינות פרולטרית מסוימת. העובדה שארמון כזה, ואחוזה של 2100 אקרים סביבו, היא רכוש פרטי שעובר בירושה היא כמובן עניין טבעי לגמרי באנגליה, אבל לאצילים שטרם התרוששו יש בעידן הפוסט-קומוניסטי והניו-לייבורי הצדקה ניצחת לעושרם, או לרגשי האשמה שלהם: הוא "מייצר מקומות עבודה". במשפט הקסם הזה משתמשים גם ציידי השועלים המתמודדים מול מאבקם החריף של המתנגדים לציד: המערך הלוגיסטי הגדול של הספורט האצילי העתיק מעניק עבודה לעשרות סייסים, כלבנים, משרתים, ברמנים וכיוצא בזה. אבל האמת היא שגם אני רוצה להיות בעליה של אחוזה כזאת. אם לדייק, של האחוזה הזאת ממש. למעשה, הכרזתי על עצמי ביני לביני כבעליה העשיר והנדיב של בלנהיים, שעה שטיילתי בשופי ובנחת על גדות האגם, סקרתי את עצי הסקוויה שהובאו לכאן מאמריקה, או לגמתי תה ליד חנות המזכרות ונגסתי בסנדוויץ' שהבאתי מן הבית. בארמון עצמו הייתי מסרב בתוקף לגור, בשל ממדיו המפלצתיים, הצנרת הישנה והעובדה שברוב חודשי השנה מסיירים תיירים בחדרי השינה.
בחורף הארמון סגור למבקרים, כך שכאשר באתי למקום שנית עם משפחתי החמיצו הבנות את ההדר הבלוי במקצת של האולמות, ובחוץ שרר קור מקפיא שגירש אותנו משם מהר מדי. אבל באוקטובר עוד נערכו סיורים מודרכים בתשלום בארמון. למרות חזותם הנפוחה והמגוחכת של המרלבורואים היום, מדריכי התיירים מפגינים הומור בריא ומרבים להתלוצץ על חשבון בני המשפחה המתים, שדיוקנותיהם תלויים על הכתלים הגבוהים, חלקם פרי מכחולם של אמנים כמו גיינסבורו. אבל האמת היא שאני שונא את גיינסבורו. רק על אחד אין מתלוצצים: צ'רצ'יל, גאוות המקום, הוא בן משפחה, ונולד בארמון הזה ממש, למרות שלא גדל בו. בלנהיים נותנת איזה ממד נוסף לנאומו המפורסם, "נילחם על החופים…" וגו'. איש לא ירצה להפקיר מקום כזה לפולשים זרים, למרות שמו הגרמני. ולאחד מדגמי המטוסים הבריטיים של מלחמת העולם השנייה קראו "בלנהיים", למדתי מפוסטר ישן באחת מחנויות הצדקה בעיר.

יארנטון (2) – אנגלופילים ופילושמים

מתוך "הארץ" 18 במארס

מעין יומן מיארנטון (ב) אנגלופילים ופילושמים מאת אבנר שץ

בחנות הספרים המופלאה "בורדרס" קניתי לי שלושה ספרים במבצע הוזלה. "בלקוולס" אמנם דומה יותר למערת-אלאדין מדהימה, כי יש לה חזית צנועה וקטנה שאינה מרמזת כלל על ההיכלות עמוסי האוצרות הצפונים בה, אבל דבר לא ישווה לנוחות, לשפע ולשעות הפתיחה הארוכות של סניף האוקספורדי של הרשת האמריקאית "בורדרס". אחד מן הספרים היה של סטיבן פריי. הרומאן שלו אינו מצחיק כלל, כפי שאפשר לצפות מקומיקאי שהפך כמעט בלי לשים לב לאחת מאושיות הממסד התרבותי הבריטי, אבל כשסיפרתי לה את העלילה אמרה אשתי: "הרוזן ממונטה כריסטו". זה  נכון – אני החמצתי לחלוטין את העניין, אבל ספרו הוא גירסה, מעודכנת לעידן האינטרנט, של סאגת הרוזן הנידח והנוקם. כמה מגיבורי המשנה בספר הם יהודים. אחד מהם הוא סוציאליסט נלהב ופעיל פוליטי (אבל לעת זקנה הוא חוזר בתשובה ומתפלל בבית  כנסת אורתודוקסי בלונדון);בתו מאוהבת בבנו של חבר פרלמנט – שמרני, כמובן – ובן-הדוד האמריקאי, שנאלץ לעבור לגור אתם בנסיבות טרגיות, מרגיע את עצמו בטיסה: "הם לא דתיים, ככה שלא אהיה חייב ללכת לבית כנסת בשבת; הם אנטי-ציוניים, ככה שלא אהיה חייב לנסוע לקיבוץ בקיץ; והם בריטים, ככה שלא יכריחו אותי לדבר על הרגשות שלי". אבל נדמה בכל זאת שיש לפריי איזה סטריאוטיפ – חיובי, כמובן – על יהודים, וגם על הפיסיונומיה שלהם: הנער והנערה היהודים הם "נאים וכהים". היהודי שמרטיט עדיין, כנראה, רגשות קמאיים אצל הבריטים הנאורים ושוחרי הטוב הוא יהודי ספרדי-מזרחי, כמו דניאל דירונדה של ג'ורג' אליוט, או "עאליוט" בתרגומו של דוד פרישמן משנת תרפ"ד, בהוצאת אחיאסף, ורשה, שעותק מתפורר שלו נמצא בספרייה של יארנטון. פרישמן מתמוגג בהקדמה שלו מאליוט, "אשה גדולה מנשי אנגליה, מבנות הכהנים" שכתבה ספר מופלא שחולל רעש עצום, "וגם אלינו היהודים דבר יגונב, כי יש ספר גדול מעשה ידי סופרת גדולה ההוגה דעות בנו ובעתידותינו ויהיה רעש גם במחנה העברים". דירונדה – גבוה, כהה, מתולתל ויפה תואר, ומושלם בעוד אלף מעלות, אבל על כל האקזוטיות שלו הוא בוגר איטון וקיימברידג'

ג'ורג' אליוט

ואיש לא יוכל להטיל ספק באנגליותו. הבריטים אהבו לאהוב אותו, כנראה, אבל ספר על המנדט הבריטי שנתקלתי בו באקראי, טען שהבריטים בארץ-ישראל ראו בערביי הארץ דמויות ציוריות, ויחסו להם נדיבות, הכנסת אורחים והליכות נעימות, ועוד סגולות אביריות שקודשו בבתי הספר של האליטה האנגלית; הם הוקסמו מהם ואהבו אותם, בעוד שהיהודים היו "בורגניים, חסרי מנוחה, חסרי-הומור, סגורים, חסרי כישורים חברתיים…" האם זהו אחד ממקורותיה של האנטי-ציונות הבריטית, המתנוססת עדיין במלוא עוזה מעל כותרות ה"ניו סטייטסמן"? הכללות הן תמיד מטופשות, כמובן, אבל הן עוזרות לנו לתת איזה סדר ומשמעות בעולם – יורם ברונובסקי כתב דברים ברוח זו, אם אני זוכר נכון. ברונובסקי שהה עת ארוכה ביארנטון.

ספר שני שקניתי באותה עסקה היה החדש של וויל סלף. בבורדרס פורסם שהוא יבוא להרצות. הצעתי למישהי להתלוות אלי, ובזמן היעוד הגענו לחנות. התברר שההרצאה מתקיימת במקום אחר, וכך, בלכתנו בעקבות ויל סלף, גילינו את ה"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות. שער קטן בחומת אבנים ברחוב צדדי מסתיר את קיומו של המבוך הזה, השוקק חיים. מאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, נלהבים, נעו ללא הרף בין המבנים והקומות; ויל סלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. באכזבה מסוימת שוטטנו בין המבנים והגענו לאולם גדול ובו ספסלים ארוכים, מסודרים בדומה לפרלמנט הבריטי. גם כאן ישבו מאות צעירים, ותכונה גדולה היתה באוויר. שאלתי נער אחד מה עומד להתרחש ומיד כשענה לי התבהר העניין: תחרות ויכוחים. נבחרות סטודנטים מרחבי אנגליה הגיעו כדי להתווכח, על פי כללים נוקשים ותחת עינם הצופייה של שופטים מחמירים. אני מניח שאין ולו גם חבר פרלמנט בריטי אחד שלא השתתף במין מועדון ויכוחים כזה בנערותו, והדברים ניכרים. צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, התנצל על האיחור של אחת הקבוצות, והבהיר שהמפגש עם ויל סלף מתקיים במקום אחר. מיד קמו ממקומם כשלושה רבעים מן הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. מסתבר שסלף פופולרי מאוד; גיבורת ספרו האחרון, "איך חיים המתים", שמה לילי בלום, והיא יהודייה, כמובן. אחרי זמן קראתי, באיזו כתבה באינטרנט על מצוקת יהודי בריטניה לנוכח ה"מצב", שגם ויל סלף הוא יהודי. וגם סטיבן פריי.

יארנטון (1) – חיי כפר וחתולים

פורסם ב"הארץ| 10 במארס 2002

בכפר האנגלי יארנטון, הסמוך לאוקספורד, מקום ששמו נמסר מפה לאוזן בחרדת קודש בקרב כת סתרים קטנה, אין בעלי חיים רבים, פרט לכבשים וסנאים. ושני סוסים שרועים בשלווה מול האחוזה, ומישהו מכסה אותם במעיל סוסים כשיורד גשם. וכמה כלבים. ייתכן שהחמצתי משהו מכיוון שמאז שהגעתי ליארנטון ביליתי את רוב זמני ספון בין כותלי הקוטג' הישן שלי, שהיה פעם בית הספר של הכפר, שוקד בחריצות עמלנית משחר עד ערב על המשימה שלשמה באתי לכאן, מגיח מהבית רק כדי לאסוף את הדואר שלי – טוב, זאת לא האמת המדויקת; אבל, כך או אחרת, הטרידה אותי עובדת העדרם של חתולים. במשך שבועות אחדים נתקלתי בשני חתולים בדיוק: אחד, שפרוותו מעוטרת דגם המכונה כאן "שריון צב", חלף דרך החצר שלי ונעלם ללא שוב. חתולה שנייה ראיתי ליד התעלות המובילות לאוקספורד. היא היתה חתולה שחורה, קטנה ויפה, שעמדה על אחת מסירות המגורים העוגנות לאורך התעלה. הסירה עצמה, מהמוזנחות והישנות שבהן, היתה נעולה ובעליה לא היו שם. החתולה השחורה חיפשה חברה וחיבה וליטפתי אותה כמה דקות, וכשהמשכתי ליוותה אותי למרחק קצר אבל חזרה להתיישב לצד הדרך, מחכה למטייל הבא או לבעליה שישובו לסירה שלהם. סמוך לשם ניצב גלעד – הגה של ספינת נהר, צבוע בגוון לילכי ומעוטר ציורי פרחים פסיכדליים, ועליו שלושה שמות – שרה, פין, לינדסי. איש מזוקן עם עיניים לוהטות, שישב ליד כמה צריפים הרוסים למחצה, צבועים בגרפיטי צבעוני טרי בנוסח שנות השבעים, כמי שיושב בגן ביתו המרווח, הסביר שהמציבה הוקמה לזכר שתי נשים וגבר שנספו בשריפה בסירה שלהם לפני שש שנים. השעה היתה עשר בבוקר, והוא לגם בירה מפחית ירוקה גדולה ועיין במגזין עיצוב. "הם כנראה מתו משאיפת עשן. בשריפה, בדרך כלל, זה גורם המוות, לא החום או הלהבות. הם לא הצליחו לברוח מכיוון שכנראה ישנו כשהשריפה פרצה". הוא דיבר לאט וברור, כפי שמדברים לזרים או ילדים. הוא המשיך וסיפר שקהילת אנשי הסירות, שהוא נמנה עליה, כוללת רופאים, אדריכלים ומהנדסים – היתה בדבריו איזו אפולוגטיקה תוקפנית, לאמור, אנחנו לא סתם כנופיה של פוסט-היפים שמגדלים פה קנביס בעציצים ונהנים, כמו "דיוד" לבובסקי מסרטם של האחים כהן, מפלאשבק של אל-אס-די. מדי פעם – אנחנו קהילה של ממש. אבל הדברים משתנים – הוא קונן – החירות המופלאה של החיים על הסירות, שאותה הילל כל כך עכברוש המים ב"הרוח בערבי הנחל", נעלמה, והכל הפך ממוסד, מורשה ורשום; רשות נתיבי המים הבריטית מעניקה רשיון לכל סירה ואינסוף כללים וחוקים חלים עליהם. לא שאלתי אותו על אודות החתולה. כשהעליתי את התמיהה על העדר החתולים אמרה לי מישהי שלדעתה האנגלים מחסלים בקפדנותאת כל החתולים המשוטטים. "האנגלים?" התנגדתי. האנגלים, עם "בית החולים לחיות", והזקנים שמורישים את כל הונם לחתוליהם, האנגלים שהמציאו את צער בעלי חיים – הם ודאי אוספים כל חתול משוטט ומעניקים לו בית חם ומשפחה אוהבת. הרי האנגלים לא ישמידו בעלי חיים במין ג'נוסייד המוני, אלא אם כן – נזכרתי תוך כדי דיבור – מדובר בעניין חמור של בריאות הציבור, כמו הפה והטלפיים. "הם נורא פוחדים מכלבת", אמרה בת שיחי. לא רק בעלי החיים מעטים ונחבאים אל הכלים. בכפר עצמו, שהוא מין כפר שמריהו צנוע ונאה, יש שעות שבהן אין נפש חיה ברחוב. ברכיבה קצרה על האופניים שלי, ובעצם גם בהליכה, אפשר להגיע ללאמאמץ למרחבים פתוחים וירוקים, ולהביט סביב אל נוף יפה עד דמעות, כמעט בלי שום וולפגנג לייב, בשדה פרחי שן-הארי, 1999. "מחסור מתמשך במרחבים פתוחים. סימן לציוויליזציה למלוא רוחב העין. השהות בחיק טבע מסתברת כעניין קל, טבעי ושגרתי. שדות, אפרים, טלאים של יער על גבעות נמוכות, ואין אדם או עקבות אדם: אפשר ללכת שעות במשעולים מסומנים בין השדות, בלי לראות פחיות בירה ריקות או בקבוקים, בלי שקיות במבה נישאות ברוח או מצבורי חיתולים משומשים. משהו ורדרד ודמוי נייר שהרוח מעיפה איננו, כצפוי, טישו משומש, אלא עלה כותרת של ורד. נדמה שהאפשרות הזאת – להיות לגמרי לבד בלב נוף ירוק ומסביר פנים ובחיקו של טבע מתון ובלתי עוין – אפשרות שאיננה פתוחה לפני האזרח הישראלי – היא מרכיב בעל חשיבות מסוימת לבריאות הנפש. כמו ויטמינים ותרכובות-קורט אחרות, צריך רק מעט ממנו, אבל העדרו עלול לגרום לתופעות חמורות, מעין צפדינה של הנפש. נדמה שכל ה"ישראליות" הזאת, שהרבה ישראלים מדברים עליה בשאט נפש ובוז מריר, נובעת ממחסור מתמשך במרחבים פתוחים, ריקים ונקיים מפסולת אנושית. אפילו נוכחותם המתמדת של חתולים בישראל לא מחפה על כך.

איך שטות אוניות

מתוך עיניים גיליון 19

שלחתי את ידי גם בכתיבה לילדים, בתקווה לרווחים קלים ומהירים. מאמר העוסק באניות (איך לא) הופיע בכתב-העת היוקרתי לילדים אינטלגנטיים במיוחד, "עיניים". להלן הגירסה המלאה של המאמר (שקוצץ מפאת אילוצי מקום, או שיקולי עריכה ) בצרוף לינקים.

איסמארגד קינגדום ברונל
איזמבארד קינגדום ברונל; מקור: http://www.maritimequest.com

"תודה רבה לך, אדוני, אבל אין לנו כרגע עניין בהצעותיך" מלמל סיר ג'ון ארצ'יבלד מתחת לשפמו הלבן, המרטט בזעף. הוא השתדל לשמור על איפוק, והמתין בחוסר סבלנות שעה שהמהנדס ברונל גלגל את גליונות השרטוט שלו, חבש את הצילינדר ופנה ללכת משם. "באמת!", אמר בכעס לבנו ג'ורג', המיועד לרשת את חברת הספנות שלו, "האנשים האלה חושבים שנבזבז את זמננו על תוכניות מטורפות של הוזי הזיות! אנייה מברזל, באמת! מי שמע על ברזל צף! ואיזה שם מוזר יש לו!"

המהנדס הבריטי איזמבארד קינגדום ברונל היה רגיל לכך. הוא זכה  להצלחה וכבוד כשתכנן מסילות רכבת וגשרים מברזל, ונחשב למהנדס המבריק והחדשן של תקופתו. אבל תכניתו לבנות אנייה גדולה מברזל נתקלה בחשד והתנגדות. בעלי האניות לא היו מדענים או מהנדסים. הם הסתמכו על הניסיון שלהם. הם ידעו שיש דברים שצפים על המים – עץ למשל. ויש כאלה ששוקעים – אבנים או ברזל. אניות נבנו מעץ, ולכן צפו על פני המים – או כך לפחות חשבו רוב האנשים. שלא כמו ברונל, הם לא הכירו את חוק ארכימדס. ברונל העקשן לא נכנע, ובסופו של דבר בנה את אניות הענק שלו, מברזל. אבל אחת מהן גרמה לו הרבה צרות…

אני מספר את הסיפור הזה כי איילת – אחת הקוראות של "עיניים", שהיא במקרה גם הבת שלי – טענה שאם אתחיל כתבה על אניות בהסברים על חוק ארכימדס, כמו שרציתי לעשות, ישעמם הדבר את הקוראים והם פשוט ידלגו על המאמר. אבל למי שבכל זאת רוצה לדעת, הנה הסיפור על ארכימדס. מי שמשתעמם, מוזמן לקפוץ כמה פיסקאות קדימה:

אאוריקה!

אניות ברזל הצפות על המים (ואני לא מתכוון לטיטאניק) הן דבר מסתורי לפחות כמו מטוסים ממתכת המרחפים באוויר. אבל את העיקרון שבזכותו הן צפות גילה, כבר לפני 2200 שנה בערך, היווני החכם ארכימדס. חוק ארכימדס אומר שגוף המושקע במים מאבד משקל השווה

ארכימדס באמבטיה; מקור: פליקר
ארכימדס באמבטיה; מקור: פליקר

למשקל המים שהוא דוחק. הגילוי הזה גרם לארכימדס, על פי האגדה, לקפוץ עירום מהאמבטיה שבה טבל כשהבזיק הרעיון במוחו, ולרוץ ברחובות עירו סיראקוז בצעקות "מצאתי!" (ביוונית עתיקה זה נשמע בערך ככה: "אאוריקה".) אני חייב להודות שתמיד התקשיתי להבין לעומק מה כל כך מופלא ברעיון הזה, אולי מפני שקשה היה לי להבין מה בדיוק החוק אומר – ואיך זה קשור לאניות בכלל, ואניות מברזל בפרט. ניסיתי לברר את העניין, והנה ניסיון להסביר אותו:

חישבו על זה כך – האנייה הטובלת במים עושה בהם מין שקע: המים זזים כדי לפנות לה מקום. אם האנייה שוקלת פחות מהמים שידרשו כדי למלא את השקע הזה – היא תצוף. כאילו שמנו על כפות המאזניים אנייה בצד אחד ואת המים שהיא דוחקת בצד השני. בזכות הצורה של האנייה, והעובדה שהיא חלולה, היא דוחקת הצידה כמות מים גדולה, ששוקלת יותר ממנה – ולכן היא צפה. אפשר לעשות ניסוי קטן שממחיש את העניין: קחו נייר אלומיניום ועשו ממנו סירה קטנה. נסו להשיט אותה בכיור מלא מים – אין בעיה. הסירה צפה. כעת, קחו את הסירה שלכם ומעכו אותה באכזריות, ואחר כך הדקו אותה היטב היטב, רצוי בעזרת פטיש (אבל רצוי לא על השיש של המטבח או האמבטיה – אלא אם כן זה השיש של הדודים. וצריך השגחת מבוגר.)

כשתשימו את גוש נייר-האלומיניום המעוך במים – אתם כבר מנחשים מה יקרה לו. אפשר לעשות ניסוי דומה בפלסטלינה.

יש עוד דוגמה מעניינת: פחית מלאה של קוקה-קולה שוקעת במים. אבל פחית של קולה דיאט – צפה! הסיבה? הדחיסות, או הצפיפות של החומר. קולה רגילה מכילה (הרבה) סוכר, חומר בעל דחיסות גבוהה. לעומת זאת, הממתיק המלאכותי שבקולה-דיאט פחות צפוף, והפחית – שהיא זהה לגמרי בצורתה – צפה. הסוד, אם כן, הוא בצורה – ובדחיסות. גם אניה מעץ צפה יותר בזכות המבנה והצורה, מאשר בגלל החומר שממנו היא עשויה. אם כל זה לא משכנע אתכם, אתם יכולים לארגן לכם ביקור בנמל, ולראות אניות ענק עשויות פלדה, עמוסות במטען, צפות להן, בלי שום בעיה, על המים. אני בטוח שתשתכנעו.

נכון שלקח עוד בערך 2000 שנה מאז ארכימדס ועד שהתחילו לבנות אניות מברזל, אבל כיום כמעט כל האניות הן כאלה – מעט אניות העץ שעדיין קיימות הן מוזיאונים צפים, או שנועדו לתיירים הרפתקנים שרוצים לחוות שמץ מן התהילה של אניות-המפרש הגדולות מן העבר. ספינות קטנות יותר בונים גם מחומרים אחרים. אגב, פתגם ידוע של ימאים אומר שפעם היו האניות עשויות מעץ והימאים – מברזל; היום המצב הפוך.

איך בונים אנייה?

זה עניין גדול ומסובך, כמובן, ויש כל מיני שיטות לעשות את זה: פעם בנו את האנייה כולה על החוף, וכשהייתה גמורה, או כמעט גמורה, הורידו אותה למים. יש מילה עברית מיוחדת להורדת אוניה למים – השקה. המציא אותה דוד רמז, שר התחבורה הראשון של ישראל, שאהב אניות וספנות והיה גם לשונאי. היום משיקים כל דבר – בושם או משחק מחשב, ומתכוונים לפעם הראשונה שבה מציגים את המוצר המוגמר לקהל. אבל המילה המקורית נועדה במיוחד לאניות. השקת אנייה הייתה מלווה בטקס מסורתי של ניפוץ בקבוק שמפניה אל חרטומה, על ידי גברת נכבדה שנבחרה לתפקיד.

מקור: http://www.maritimequest.com
גרייט איסטרן; מקור: http://www.maritimequest.com

המחזה של ירידת אוניה ענקית בפעם הראשונה לים היה מרשים מאד, וגם מפחיד למדי עבור המהנדסים ובוני האנייה – עכשיו יגלו אם האנייה שתכננו אכן צפה על המים, ואם חוק ארכימדס באמת עובד. ידידנו המהנדס ברונל נתקל בבעיה אחרת – אניית הענק שבנה, "גרייט איסטרן", הגדולה מכל אניות התקופה, פשוט סירבה לרדת למים. היא היתה כבדה מדי. היא נותרה במקום שבו בנו אותה כמה שנים עד שהצליחו לשכנע אותה לטבול במים. ברונל סבל מהעניין כל כך, שיש אומרים כי הלך לעולמו בגיל צעיר בגלל הצער  שגרמה לו האנייה. בסופו של דבר היתה ה "גרייט איסטרן" אנייה מוצלחת מאד, אבל ברונל לא זכה לראות זאת. מאז התפתחו שיטות בנייה אחרות: גוף האנייה נבנה למעשה בתוך המים, על מבדוק מיוחד, וטקס ההשקה כבר אינו רב רושם כמו פעם – אבל בכל זאת עדיין מנפצת הגברת הנבחרת את בקבוק השמפניה אל החרטום לפני ההפלגה הראשונה, ממש כמו פעם.

ובכל זאת, למה אניות טובעות לפעמים?

קודם כל צריך לזכור שטביעת אנייה הוא אסון נורא, ולא איזו הרפתקאה מרתקת שעושים עליה סרט. הטביעה מתרחשת בדרך כלל כשמתרחש שינוי בצורה של האנייה – למשל, כשנפער בה חור שמאפשר חדירת מים. זה מה שעשה הקרחון לטיטאניק, כמובן. המים יכולים לחדור גם דרך הפתחים העליונים של האנייה, כמו מכסי המחסנים, כשגלים גבוהים מתנפצים מעל גובה הסיפון שלה. בכל מקרה, האיזון שבזכותו שט הברזל על פני המים מתערער, וגוף האנייה שוקע בסופו של דבר אל קרקעית הים. כמובן שמהנדסים, מומחים ומתכננים משקיעים מאמצים בלתי פוסקים כדי למנוע התרחשות כזאת. כל מקרה של טביעת אנייה הוא גם מקור להפקת לקחים ומניעת אסונות דומים בעתיד. הדוגמא הקלאסית היא שוב – אפשר אחרת? – הטיטאניק: הטביעה שלה נתנה זינוק רציני למאמץ של יצירת חוקים ותקנות בינלאומיים שנועדו לשפר את בטיחות השייט. ובכל זאת, הים הוא עדיין סביבה סוערת, אלימה ובלתי צפויה. גם אניות בטוחות מאד עלולות לטבוע בתנאים קיצוניים, ואף אחד כבר לא מסתכן ואומר שהאנייה שלו היא "בלתי ניתנת לטביעה." (כמו שאמרו, אתם כבר יודעים, אלה שתכננו את "טיטאניק" – אבל זה מתחיל כבר לשעמם, לא?) מספר הטביעות היום קטן בהרבה בהשוואה לימים של אניות העץ, כך שההנחה של אלה שחשבו שעץ הוא בטוח יותר לבניית אנייה הוכחה כמוטעית.

מפליגים!

אנייה היא כזכור כלי תחבורה, ועם כל השמחה על כך שהאנייה הצליחה בכלל לצוף, רצוי שיהיה לה משהו שיסיע אותה ממקום למקום. אפשר להשיט אנייה בכל מיני דרכים. בתקופה העתיקה עשו זאת בעזרת משוטים ומפרשים. אניות המפרש התפתחו והשתכללו במהלך ההיסטוריה, ויש שלל סוגים ודגמים של אניות מפרש – אניות הסוחר של הפיניקים, הספנים המהוללים מצור וצידון שישבו גם בחופי הארץ; האניות היווניות המוזכרות במיתולוגיה; האניות הויקינגיות, בעלות

המפרש הרבוע, שיש הטוענים כי גילו את אמריקה הרבה לפני קולומבוס. אבל החובבים הנלהבים של אניות המפרש – יש הרבה כאלה – נוטים להסכים ששיא השכלול והיופי היה ה"קליפר." "קליפר" הוא דגם של אניית מפרשים, לרוב בעלת שלושה תרנים, בעלת מפרשים רבים – לכל אחד מהם, אגב, יש שם משלו. האניות האלה היו שיא הטכנולוגיה של תקופתן. הן היו לרוב אניות סוחר שנבנו לשם מטרה עיקרית אחת – מהירות, כדי להביא את הסחורה לשוק לפני המתחרים. והן אכן שברו את כל שיאי המהירות: ב"מרוצי התה" התחרו הקליפרים כדי להביא את משלוח התה הראשון בעונה לאנגליה, ולזכות במחירים הגבוהים ביותר. במרוץ המפורסם מכולם התחרו חמש אניות. הן יצאו מפוצ'או שבסין בסוף חודש מאי 1866, עברו 16,000 מייל ימי, וב-6 בספטמבר, בשעה רבע לעשר, עגנה המנצחת, "טאייפנג", בלונדון. חצי שעה אחריה הגיעה "אריאל", וברבע לשתים-עשרה ה"סריקה". תודו שהפרש של שעתיים במרוץ שנמשך יותר משלושה חודשים, זה בערך כמו מאית שנייה בריצת מאה מטר. שתי האחרות הגיעו כעבור יומיים. עוד מרוץ מפורסם נערך בין "תרמופילאי" ל"קאטי סארק". "קאטי סארק" הפסידה (נשבר לה ההגה), אבל בכל זאת הפכה לאחת האניות המוכרות והאהובות ביותר, ואפשר לראות אותה עד היום באנגליה, שמורה היטב. (מאז נכתב המאמר היא נשרפה)

גבוהות ויפות, כמו פרפרים לבנים, החליקו הקליפרים על פני האוקיינוסים, ואינספור סיפורים ואגדות נרקמו על מסעותיהן. ציירים הנציחו אותן, חרטומן מפלח את קצף הגלים ומפרשיהן מתעגלים ותופחים ברוח. אבל כמו הפרפרים, הן נועדו לחיות חיים קצרים: אניות הברזל המונעות בקיטור הופיעו, והחלו לדחוק מן הים את אניות המפרש.

הצייר האנגלי טרנר הנציח את הרגע הזה בציור מפורסם. אניית המפרש הבהירה והגבוהה נגררת במסעה האחרון לנמל; את ספינת הקיטור הוא צייר כמו יצור כהה, מרושע וזדוני, אורב כחיית טרף לקורבנה. הכל מתרחש על רקע השקיעה, סמל לסיום עידן המפרשים.

זה תאור מאד רומנטי, כמובן. אנשים אהבו ועדיין אוהבים אניות, ומפתחים כלפיהן רגשות, כאילו היו יצורים חיים. הם עושים זאת גם כלפי מכוניות, או כלפי מכסחות דשא: זה אולי טיפשי, אבל זאת המציאות. ואנשים אהבו גם את אניות הקיטור, ואת אניות המנוע המודרניות יותר שבאו אחריהן. גם הימאים שהפליגו על האניות אהבו אותן – וזה לא דבר מובן מאליו. חייהם של ימאים, לאורך רוב היסטוריה, היו קשים ומפרכים במידה קיצונית, שלא לדבר על כך שהיו נתונים בסכנה מתמדת. הם עברו סערות קשות, סבלו מקור ומחום, מרעב ומחלות, ובמיוחד ממחלה בשם צפדינה, שנגרמת מכך שלא אוכלים פירות וירקות טריים במשך תקופה ארוכה. ליתר דיוק: ממחסור בויטמין סי. אם תשאלו למה יבחר מישהו באורח חיים כל כך קשה, התשובה הלא נעימה היא: למי בכלל נתנו לבחור? היו מעטים שהגיעו לים מרצונם, מתוך בורות והרפתקנות; לרוב הגיעו אנשים לעבודה בים מתוך חוסר ברירה ורעב ללחם. אבל השיטה הפופולרית לגייס אנשים לצי, בארצות שונות באירופה, הייתה פשוטה ואכזרית: חטפו אותם לאניות, תוך שימוש בעורמה (נתנו להם לשתות לשוכרה, והם התעוררו בלב-ים) או באלימות וכוח. לא פלא שדרושה היתה משמעת ברזל קפדנית כדי לשמור על הציות של הצוות.

רבים מן הפיראטים הנודעים של המאה ה-18 היו מלחים שנמלטו מן העינוי והפרך של משטר האימים שהנהיגו רבי-חובלים וקצינים עריצים, חמושים בשוט מיוחד, ששמו "החתול בעל תשעת הזנבות". (ושימו לב למילה "חובל" – אחת המשמעויות שלה היא "מרביץ".) הרבה מן הפיראטים הקדישו מאמצים גדולים, כמעט כמו אלה שהשקיעו בחיפוש זהב, לנקמה באותם רבי-חובלים שהתנכלו להם: השם הנפוץ ביותר לאניות הפיראטים היה "רוונג'", שפרושו "נקמה".

כמובן שלא כולם היו כאלה. אחד מרבי-החובלים הנודעים ביותר, ג'יימס קוק, שהיה בנו של פועל פשוט והפך לרב חובל ומגלה ארצות, דאג מאד לבריאות צוותו. כשיצא להפלגה עם אנייתו "אנדיבור" להפלגה שארכה כמעט תשעה חודשים, דאג לאספקה של מיץ לימון ותפוז, ועוד מזונות, ואף איש צוות לא חלה בצפדינה. זה דבר שלא קרה מעולם לפני כן, וזמן קצר אחר כך הפך הדבר לחוק בצי הבריטי – מיץ לימון למלחים. אבל מסתבר שבהולנד נהגו הימאים לשתות מיץ ליים במסעותיהם במשך מאות שנים לפני כן.

אני מזכיר כל הזמן מלחים ורבי-חובלים – אבל מה בקשר לימאיות? ובכן, העולם הימי הקשוח היה גם גברי מאד, עד כדי כך שלעתים נאסר על נשים לעלות לסיפון האניות. אבל היו גם מעט יוצאות מהכלל – למשל, צמד פיראטיות מפורסמות, אן בוני ומרי ריד; ואולי יעניין אתכם לקרוא על ילדה שגדלה מאז היותה תינוקת על סיפון אניית מפרשים: שמה ג'ואן לואל, והיא כתבה את קורותיה בספר בשם "בת האוקיינוס". זה ספר מדהים למדי על התלאות, הקשיים וההרפתקאות של יורדי הים – ובמקרה הזה, יורדת ים קטנה שבילתה את רוב ילדותה על הסיפון.

בשביל מה, בעצם, צריך אניות?

הרבה מים זרמו מאז מן הנהרות הגדולים אל הים, ותנאי החיים על האניות השתפרו בהדרגה. היום הם רחוקים מרחק עצום מן התיאורים על תלאות החיים בים. באניות הסוחר הגדולות חיים הימאים בתנאים טובים. אין בעיות של אספקת מזון – יש מקררים ומקפיאים, ואין סכנה של צפדינה. מכונות ומערכות אוטומטיות מקלות על החיים. אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת תנאי החיים באניות הנוסעים המפוארות. שאלתם את עצמכם פעם בשביל מה צריך אניות נוסעים? הרי הדרך הנוחה והמהירה להגיע ממקום למקום היא המטוס. ובכן, אניות הנוסעים של היום הן בעצם לא אמצעי תחבורה, אלא מלון-פאר ומרכז בידור נייד. אורחי המלון יכולים לצאת לטייל בברמודה, למשל, ללכת לישון ולהתעורר בג'מאיקה. עיין ערך: ספינת האהבה. עד לפני שנים לא רבות היו אניות הנוסעים אמצעי תחבורה של ממש. זאת הייתה הדרך הטובה והמקובלת לנסוע מארץ לארץ. שאלו את סבא וסבתא – יתכן מאד שהם הגיעו לארץ על סיפון ה"קדמה", "ארצה", "גלילה", "נגבה", ואולי "עצמאות", "קוממיות" או "ירושלים" – אניות הנוסעים הישראליות של ראשית שנות המדינה. מי שרצה, או היה צריך לנסוע לחו"ל בשנות החמישים והשישים, קנה כרטיס להפלגה ב"תאודור הרצל", "מולדת", או "שלום". לאנשים היתה אז יותר סבלנות. היום איש לא יחשוב לנסוע לחופשה בלונדון או פאריז באניה.

אניות המשא הן סיפור שונה לגמרי. אפשר להעביר מטענים במטוס, אבל אין מטוס שיכול להתחרות בכמות המטען שנושאת אנייה גדולה. כל המטוסים בעולם גם יחד יכולים לשאת רק חלקיק מכמות המטען שמובל באניות. חוץ מזה, מחיר ההובלה במטוס גבוה כל כך (כמעט פי עשר מאשר באנייה) עד שאין סיכוי שמטוסים יחליפו את האניות בעתיד הנראה לעין. אניות המשא הכי מהירות של היום אמנם איטיות להחריד בהשוואה למטוס, אבל על מחשבי המתכננים כבר קיימות אניות מהירות מאד, שטסות ממש על פני המים. כדי לגרום לאניות לנסוע מהר צריך להתגבר על מכשולים פיזיים וטכנולוגיים עצומים, כי לאנייה גדולה הנוסעת במהירות גבוהה על פני הגלים יכולים לקרות הרבה דברים לא נעימים. היא יכולה פשוט להתפרק. חברה אחת, ששמה "פאסטשיפ" (אנייה מהירה) נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים ומתכוונת להפעיל אניית משא שתחצה את האוקיינוס האטלנטי בארבעה ימים! אין סיכוי לחטוף צפדינה באנייה כזאת. בקושי יש זמן לנשום את אויר הים הצח וליהנות מהנוף.

[ראו גם איך צוללות צוללות, מתוך עיניים גיליון 91]

השנים הנפלאות בזבל

פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות, אוגוסט 2002
אני אוהב ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים זה מזה). על גל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית.

על: אוץ, מאת ברוס צ'טווין, תירגם מאנגלית דורי פרנס, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד; הטרילוגיה הצ'כית, מאת קארל צ'אפק, תירגם מצ'כית אפרים פרויד, הוצאת ירון גולן; מפקד העיר בוגולמה, מאת יארוסלאב האשק, תירגמה מצ'כית רות בונדי, הוצאת גוונים.

מעולם לא ביקרתי בפראג. זהו וידוי תמוה בעידן חבילות הנופש הזולות, אני יודע, אבל החשק לבקר בעיר המוזהבת צץ ועלה מדי פעם בפעם ודעך אחר כך, ומעולם לא נהפך לדחף חזק באמת. בינתיים התפתח גם איזה חשש, שאמצא שם רק דיסנילנד
לתיירים, ודוכנים עם חולצות-טי של המונומנטים התיירותיים הגדולים של העיר, הגולם, שווייק וקפקא ("איך ידעת שהייתי בפראג?" תמה מישהו במשרד, לבוש חולצה שחורה שעליה הדיוקן העגום הנודע של קפקא, ועונה בעצמו "אה, כן, החולצה עם פרנק זאפא". נסתרות הן הדרכים שבהן הופכים ענקי הרוח לבני אלמוות).

ובכלל, מה לי ולפראג? אני לא מבין מלה וחצי מלה בצ'כית, ואין לי שורשים משפחתיים שם. כל מה שיש לי הוא חיבה לספרות קצת נידחת, מתורגמת לעברית, של עולם מרכז אירופי רחוק או של סופרים דיסידנטים, שכתבו בהומור של ייאוש שקט על השנים הנפלאות בזבל",  שנות השלטון הקומוניסטי. אני אוהב  ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים מאוד זה מזה). האשק וקפקא, שמילן קונדרה תיאר פעם כתרומתה המרכזית של פראג לספרות העולם, פונים אל מחוזות שונים לחלוטין של הנפש, למרות שנמצא כבר מי שכתב על המשותף ביניהם – העיסוק ביחיד מול מכונת השלטון העריצה, אם לומר זאת בתכלית הקיצור. ושמא קפקא כלל אינו שייך לתרבות של פראג, כפי שטען מישהו במכתב נושן למערכת "ניו יורק ריוויו אוף בוקס", בתגובה לדבריו של מילן קונדרה? כך או אחרת, שניהם ישבו בפראג. ובתהילת שניהם, אגב, מעורב מקס ברוד, והרי לכם גם קשר תל-אביבי. ברוד היה זה שטען –
לתדהמתם הרבה של אנשי הרוח בפראג – ש"שווייק" הוא יצירה דגולה, במסורת הקומית של סרוונטס, רבלה, סוויפט וסטרן.

במקום לקום ולנסוע שמרתי פינה של ערגה חמימה לפראג של הספרים, שקיומה הגשמי הפך בהדרגה להיות חשוב פחות. וכמובן לצ'כיות בכלל, למרות שלא הכרתי מקרוב נציגים מאפיינים שלה. יש כת לא גדולה של חובבי צ'כיה וספרותה, שמתעסקת בקטנות, בדומה לאספני הפורצלן ב"אוץ" של ברוס צ'טווין, שהוא מן הסתם עוד חבר נלהב בה; אנשיה פיתחו דימוי יפה, שאין לי מושג מה מידת המציאותיות שלו, על העם הצ'כי ובירתו המופלאה. כבר שמעתי אנשים בקיאים ממני מביעים חשד באשר למידת האמת שבדימוי הזה. אבל נעים להאמין בו: ידיד של המספר ב"אוץ" גורס כי גיבוריו האמיתיים של "המצב הבלתי אפשרי הזה" – כוונתו, שוב, לעידן המלחמה הקרה – היו אלה "שלא הרימו שום קול מחאה נגד המפלגה או המדינה – אך נראה כי הם נושאים את סך כל התרבות המערבית בתוך ראשיהם… בשתיקתם", מוסיף אותו ידיד, "הם מטיחים את העלבון הסופי במדינה, בכך שהם מעמידים פנים כי היא אינה קיימת". הנובלה החביבה של צ'טווין מספרת על קספר יואכים אוץ, צ'כי מוזר ואספן כפייתי, שהעליב את מדינתו במשך שנים ארוכות, וגם הערים עליה ושיטה במנגנוניה, והכל למען אוסף פסלוני פורצלן מצועצעים.

ספרו של צ'טווין האנגלי הוא מין נספח חיצוני לגל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית; תרגומים של הראבל, וויווג, ומי שאחראי לחיבה התמוהה שלי לכל מה שהוא צ'כי, קארל צ'אפק. הטרילוגיה הצ'כית שלו, שתורגמה בידי אפרים פרויד, כוללת את "כוכב נופל", "חיים רגילים" ואת "הורדובל", שתרגום ישן שלו עוד מונח על המדף שלי: רומאן שיש לו רק מעט עם פראג המעטירה, ועוד פחות עם הדברים שהותירו את צ'אפק חרות בזיכרון הקולקטיווי, כלומר המלה "רובוט" שנכנסה למילון אוקספורד ודיסטופיות קרנבליות כמו "המלחמה בסלמנדרות" או "בית חרושת למוחלט". הטרילוגיה היא פילוסופית, כבדת ראש ונחשבת לפסגת יצירתו של צ'אפק, והתרגום, אף שאינו חף מפגמים – בעיקר כשמדובר בלשון מדוברת – שוטף וניכר בו שהוא מלאכה שנעשתה מאהבה. היא ראויה כמובן ליותר מאשר האזכור האגבי שכאן.

אבל הממתק האמיתי הוא בלי ספק "מפקד העיר בוגולמה" של יארוסלב האשק, שיצא זה עתה בתרגום רות בונדי. חובבי שוויק הם כת כשלעצמה, כפי שנוכחתי בשנה שעברה במפגש שבו שוחחה בונדי על שווייק: חיים בינינו לא מעט שווייקולוגים. הפופולריות שלו בארץ פרחה פעם כמעט כמו במולדתו, בין השאר בזכות העיבוד לבמה והשחקן מאיר מרגלית שגילם את החייל הטוב; שווייק נודע מאוד גם בגרמניה, ברוסיה, בפולין ובעוד ארצות אירופיות, אבל הרבה פחות מכך בעולם הדובר אנגלית. אמריקאי אחד ממוצא צ'כי, זני סלדון שמו, תירגם מחדש את שווייק ומנסה להוביל מסע לכיבוש הלבבות, בעיקר בארצות הברית. תארו לכם, הוא פונה אל דוברי האנגלית באתר האינטרנט שלו, שמרק טוויין היה נותר עלום לחלוטין לעמי אירופה בגלל תרגום קלוקל (התרגום הנפוץ לאנגלית, הוא טוען, נעשה על ידי דיפלומט בריטי בעל ידע חלקי בצ'כית, שצינזר גסויות וסירס לחלוטין את הספר) או מערך נסיבות אקראי. הרי הדבר לא יעלה על הדעת.

קוראי העברית אינם סובלים מקיפוח כזה. החטיבה האחרונה של "מפקד העיר בוגולמה" כוללת סיפורים מוקדמים, מעין טיוטות של שווייק, וכל אוהד ומתעניין מתענג על מציאות שכאלה, שיש בהן משום הצצה אל סדנת האמן. רוב תכונותיו הנלבבות של שווייק כבר מופיעות בסיפורים, אבל טרם עודנו ושוכללו; הם נקראים כמעין הומורסקות עם פואנטה חדה, ונטיית מה להפלגת יתר, שכן שווייק עובר בהן הרפתקות מסמרות שיער: מבצע בעורף האויב האיטלקי, טיסות אימונים שאחת מהן מסתיימת מוקדם מדי ("מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה") והאחרת, עם מאיור רומני מבוהל, שווייק חוצה
את האלפים והים התיכון ונוחת ליד טריפולי; אחר כך הוא מפוצץ מערך של מחסני תחמושת קיסריים, אבל כמו גיבור של סרטים מצוירים יוצא בשלום ומודיע (בהכנעה) לצוות החילוץ שמוצא אותו בין ההריסות שאין שום דבר חדש והכל בסדר. הפטריוטיזם התם והמטומטם של שווייק שובר שיאים, כשהוא מסרב בתוקף להשתחרר מהצבא ועומד על זכותו למות למען הקיסר.

חטיבה נוספת בספר היא "סיפורים מן השרוול", והקטעים בה לא התיישנו היטב; אלה הן הומורסקות – מדוע יש טעם עבש למלה הזאת? – משעשעות יותר או פחות, שוודאי לא היו זוכות לחיי נצח אלמלא מחברן; כך גם נאומי הבחירות של "מפלגת הקידמה המתונה בגבולות החוק" שהקים האשק עם חבריו לשתייה. לעומת זאת, החטיבה הראשונה בספר, "מתולדות העיר בוגולמה", היא פנינה אמיתית שפלא הוא שתורגמה רק כעת. אלה הם ספק סיפורים, ספק זכרונות, מתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה ב1918-. האשק, הוא החבר גאשק, ממונה למפקד עיר נידחת ברוסיה. הוא מתאר ביובש מרוחק מעט את הכאוס הברוטלי ואת דרכי התמודדותו, השווייקיות בעליל, עם המצב: האשק מתמרן כמיטב יכולתו, ובשילוב של חנופה, ערמומיות ואיומים מוסווים בז'רגון מהפכני משתדל למנוע מהקצבים המטורפים שמסביבו להשתולל. יחסי אהבה-שנאה מיוחדים במינם הוא מפתח עם מפקד "הגדוד המהפכני הטברי", ירוחימוב, שאחרי כיבוש העיר על ידי האשק ללא ירייה אחת מנסה לכבוש אותה בשנית בדם ואש, מדיח את האשק מתפקיד מפקד העיר ומודח בעצמו, מפרסם צו המורה לכל תושבי העיר ללמוד קרוא וכתוב בתוך שלושה ימים, כדי שיוכלו לקרוא את הצווים שהוא מפרסם, ולבסוף מלשין על
האשק שהוא בוגד, כדי שטריבונל מהפכני יוציא אותו להורג. אבל גם מצרה זו נחלץ האשק, הופך את הקערה על פיה, ויריבו-ידידו, שישן, שיכור, במשך הדיון, יוצר פטור בעונש של נזיפה, לאחר שהקנאי בחברי הטריבונל נמלך בדעתו ומוותר על רצונו העז להוציא מישהו להורג בירייה.

מה שיש בסיפורים הללו, שפורסמו זמן קצר מאוד לאחר המהפכה הרוסית, על ידי מי שלחם לצד המהפכנים, הוא קודם כל ראייה ריאליסטית, מפוכחת וחדה של המציאות ושל האנשים שמאחורי האידיאולוגיה. האשק רואה ומתאר אנשים בלי כחל ושרק אידיאולוגי. הטובים ובעיקר הרעים נמצאים בכל צד, והרוב המכריע אינו שייך לשום מחנה פרט לזה של הבורים הנגררים, שמבינים באידיאולוגיה של המהפכה בערך כמו שהם מבינים באלגברה. יותר משמונים שנה לאחר שפורסמו, ההומור המריר של סיפורי בוגולמה עודו חד, ארסי ורענן לחלוטין, ומציב אותם במקום של כבוד לצד יצירת המופת הקומית של
האשק, "החייל האמיץ שווייק".

אני אוהב את שווייק, אבל שונא את השווייקים – כך אמר, בערך, הסופר הצ'כי פאוול קוהוט, שחשב כמו רבים שהגישה השווייקית של מרד כנועועקיף היתה בעוכריהם של הצ'כים במשך שנים רבות. אומרים שהצ'כים מתווכחים לעתים אם שווייק עוצב על פי תכונותיו האופייניות של העם הצ'כי, או שמא העם הצ'כי עיצב עצמו על פי שווייק. לי עצמי קשה שלא להתפעל ממונח כמו "מהפכת הקטיפה" ומעם הממנה סופר לנשיא, אף שאם יש איזה לקח טוב אחד ללמוד מהאשק, הרי הוא שלא ללכת שולל אחרי דימויים  וסיסמאות. אולי הגיע הזמן לנסוע לפראג ולהיווכח בעצמי.