רשימות מהבּוֹידעם של אבנר שץ

מבזק 1: "…חזרתי לא מזמן מכווית," מספר לי איש אחד, (פרופסור, VIP רציני); "היה לי חדר במלון רמאדה כווית. הגעתי בלילה, אבל בבוקר התברר לי שזה מלון שהיה פעם אנייה; עליתי לגשר, וראיתי שלט נחושת צנוע: א.מ. ירושלים. אני פיקחתי על הבנייה של האנייה הזאת בגרמניה ב-1956. על הארובה עוד יש שני פסים כחולים ושבעה כוכבים, אלה מהדגל של הרצל."

מבזק 2: מתוך מכתב: "אני מקווה שתוכל לעזור לי. הפניה שלי איננה שגרתית. במהלך החודשים האחרונים קיימתי מחקר בדבר זהותה העלומה של יתומה ניצולת שואה, אשר הגיעה לארץ בתום מלחמת העולם השניה, ולא ידעה מי היא ומי משפחתה. במהלך המחקר, גילינו כי היתומה הגיעה ביום 28.2.1946 לנמל חיפה ממרסיי על סיפונה של אנית הקיטור Cairo City. ברשימת העולים שהגיעו באותה אוניה היא מופיעה כ- הילדגרד דונדורף.
בעתון פלסטיין פוסט בידיעה מיום 15.3.39 דווח כי האניה תחל לפקוד את נמל חיפה בכל שבועיים בימי ג' וכי ה"ה דיזנגוף מונו כסוכנים כלליים של האוניה לפלשתינא. אני מחפש תמונה של האוניה הנ"ל (באופן כללי) וכן תמונות של האוניה הנושאת את קבוצת היתומים אשר הגיעה על סיפונה. הגעת היתומים על סיפון האוניה זכתה לסיקור עתונאי, ותמהתי שמא יש בידיכם תיעוד כלשהו אודותיה."

עוד משהו בעניין הונגרים. מכיוון שאני לא אוהב הכללות בנוסח "ההונגרים (או הצ'רקסים, היהודים, הטיבטים) הם ___" (השלם את החסר) נזכרתי – בעקבות שיר-הדיכאון ההונגרי של שֶרֶש, שלמרות השיר, והתרגומים החדשים מהונגרית, והעובדה שהמתאבד היחיד שהכרתי באופן אישי בילדותי היה גם הוא הונגרי – שכתבתי פעם על ספר הונגרי מצחיק ומוזר בהחלט, וחפרתי ומצאתי את מה שכתבתי ב-1993, ופורסם תחת הכותרת "להמציא את הנוסטלגיה":

הספר הזה הוא טעות! תולדה של מין מערבולת-זמן בדיונית. כי כך צריך היה להיות: אי אז, בראשית נערותנו, גילינו על מדף נידח בספרייה את הספר המוזר הזה, קראנו, נכבשנו בקסמו, התגלגלנו מצחוק וציטטנו ממנו ללא הרף (חשוב להקפיד על גוף ראשון רבים כשמדברים בגיל ההוא). אחר כך הלך ונשכח – אולי מדי פעם, בפגישת רעים, הועלה זכרו – עד ששנים אחר כך, בחנות של ספרים משומשים, הוא מתגלה שוב. ואז, לאחר ההתרגשות הראשונה וגל הזכרונות הגואה, שבים ומעיינים בו: הרבה אבד; מתגלים הפגמים, נחשפת הבוסריות והעילגות – אבל נותר משהו. אולי רק אוהבים את האהבה שהייתה.
אבל זה לא כך: נדפס בשנת 1993, כתוב בפירוש בשולי העמוד. חמישים שנה אחרי מות המחבר. מישהו צריך היה לתרגם אותו לעברית כבר אז, כדי שיזכה למעמד הנוסטלגי הזה. אבל הדרך הנכונה לקרוא את "קפטן פרד המלוכלך" היא ללא ספק לדמיין את כל התהליך האמור, אחרת יאבד הרבה מין הקסם.
העמודים הראשונים מזכירים – ואולי אין הדבר צריך להפתיע – פילייטון פוליטי של אפרים קישון.הנה כך:
"אדוני! באתי בשביל הסכין שלי!"
…"אין בעיות, הסכין נמצא!"
"איפה?"
"בגב שלי."
ואחר כך:
"עד שלא יבוא רופא, אשאיר את הסכין בפנים, כי אחרת אמות מאיבוד דם…"
"אבל אני ממהר, בבקשה! ואיך אפשר לדעת מתי יבוא הרופא? זה שתוקעים לך סכין, עוד אין לך זכות שתחזיק בו. זה לקיחת החוק בידיים!"
וכן הלאה. אבל כל קונוטציה פוליטית אינה במקומה. יינו רייטו, כפי שמעיד פתח דבר מאת המתרגם, היה יהודי הונגרי שחי חיים ססגוניים של הרפתקן ונווד ואחר כך כתב מחזות, רומאנים זעירים וספרי-הרפתקאות שחוויותיו האישיות היו להם רקע. ב-1943, בן 38, מת, כעובד כפייה של הצבא ההונגרי באוקראינה.
לספר עלילה גרוטסקית, דחוסה ומפותלת עד יאוש; הוא שורץ טיפוסים מוזרים ומאיימים, אבל הכל נכתב בנימה תמימה ומבודחת. הוא עמוס אלימות של סרטים מצויירים וקריקטורות של פושעים איומים ונסיכי כתר. רייטו משתמש בשבלונה מוכרת כשלד העלילה – משהו בנוסח בן-המלך והעני – ומקצין הכל עד אבסורד. ההומור הציני השחור שלו הולם נוער מתבגר ועם זאת מהלכת על הכל איזו תמימות בסיסית שאבדה: כבר אי אפשר לכתוב כך, אפילו לא פרודיה.

כשאין די נוסטלגיה, צריך כנראה להמציא אותה. זה בערך מה שעושה הספר הזה. העטיפה נראית כמו עטיפות של ספרים לבני-הנעורים משנות החמישים, וקשה לדעת אם זה תעלול מחוכם של ההוצאה או תולדה של תקציב דל. אבל אפילו שגיאות ההגהה והאיות האינסופיות (כל "סתירה" פרושה כאן "סטירה", ולהפך) מוסיפות נופך של חן לספר המוזר והמפתיע הזה.

קפטן פרד המלוכלך והרפתקאותיו המפתיעות של ג'ימי עד האוזן, מאת יינו רייטו. מהונגרית: ישראל אילת. הוצאת ירון גולן, 1993, 205 עמ'.

להשיג בחנויות הספרים המובחרות.

מאת רוברט ואלזר  *

אדונים נכבדים!

אני פקיד צעיר, עני, מובטל, בשם ונצל, המחפש משרה הולמת ומרשה לעצמי לשאול בכל הכבוד הראוי אם יש במקרה במשרדיכם המאווררים, הנוצצים והידידותיים מין מקום פנוי שכזה. ביודעי כי בית העסק המכובד שלכם הוא גדול, ותיק, גאה ועשיר, איני יכול להימנע מהמחשבה שודאי יש ברשותכם מקום עבודה קטן, נאה, נעים וקל שאליו אוכל להחליק, כמו אל תוך מאורה חמימה, בלי שירגישו בי. אני מתאים במיוחד, אם אתם חייבים לדעת, לאכלס בדיוק כזה מין מסתור רך וחמים, שכן אני בעל אופי מעודן, וכל-כולי כמין ילד שקט, מנומס ופזור-דעת, הלהוט להתענג על ההכרה המאושרת כי אחרים חושבים שדרישותיו קטנות, השואף רק לכך שירשו לו לקבל חזקה זמנית על פינה בלתי-נחשבת בעולם שבה יוכל, בדרכו הצנועה, להוכיח את יעילותו ולחוש איזו תחושה מעורפלת של שביעות רצון. מקום זעיר, מתוק ושקט באפלולית היה חלום חיי התמידי והנכסף מאז שחר נעורי; ובאם האשליות, שאני משתעשע בהן כעת בנוגע לעסק המצליח שלכם, התעצמו עד כדי כך שאני עשוי לקוות להגשמה נפלאה של חלומי הישן, אך המתחדש תמיד – אזי תמצאו בי את המשרת המסור ביותר, זה שמצפונו לא ישקוט עד שכל אחת מן החובות הפשוטות שתטילו עליו ימולאו בדייקנות ובקפדנות. אנא, הבינו שלא אוכל לקחת על עצמי אחריות גדולה או קשה, וחובות שאופיין מורכב יטילו עומס מופרז על מוחי. אינני נבון במיוחד – אבל חשוב מכך, אני מעדיף שלא להשתמש בתבונתי אלא אם הדבר נחוץ לחלוטין. אני, איך לומר זאת, יותר חולם מאשר חושב, יותר אפס מאשר בעל שאיפות, יותר טיפש מאשר נבון. אבל אין ספק כי בין הסניפים הרבים של מוסדכם הענק, שאני מדמיין בו אולמות עצומים של שולחנות ריקים, יש סוג של עבודה שניתן לעשותה בעת שחולמים בהקיץ. אני, אם לומר זאת בגלוי, הנני סיני: אדם המעדיף שדברים ילבשו חזות צנועה, קטנה, לא מאיימת, של מתיקות נלבבת, ואשר כל הדברים הגדולים או התובעניים מדי נראים לו נוראים ומחרידים. אני מכיר רק צורך אחד – לחוש מוגן די הצורך, כך שאוכל להודות יום-יום לאלוהים מתוך תחושת בטחון על הקיום היקר והמבורך הזה. מעולם לא התנסיתי בתשוקה להצטיין ולהבריק בפומבי. מדבריות אפריקה זרים לי יותר מן התשוקה הזאת. כתב ידי, כפי שתראו, רהוט למדי ומעודן, ואל לכם לחשוב אותי לחסר-דעת לחלוטין. המוח שלי צלול לגמרי: הוא פשוט מהסס לאחוז בכמה דברים ביחד – למען האמת, הוא מתעב זאת. אני ישר, אך מכיר בכך שהדבר אינו חשוב כלל בעולם שבו אנו חיים, ובכך, אדוני הנכבדים, אסיים, על מנת להמתין לתשובתכם,

שלכם, מוצף ברגשי מסירות והערצה,

– ונצל –

סיפרתי לרשויות האתר הנחמד הזה שאכתוב כאן בין השאר על נושאים מֶטַא-ספרותיים, ואולי עוד אעשה כך. יש לי כמה רעיונות מעורפלים לגבי מה שאכתוב כאן; בינתיים אפתח בעניין לא ממש ספרותי שמעסיק אותי בימים אלה. כמו עוד חידושים רבים הגיעו גם החיבור המהיר וקאזא לביתנו באיחור אופנתי של שנים אחדות. שקעתי לזמן מה בעולם המופלא של המוסיקה המכווצת, ולמרות שיש לי עמדה ברורה בנושא הורדת מוזיקה (בראשי פרקים: דבר נהדר, צריך למצוא דרך שבה לא יפגעו היוצרים, הבעיות של חברות הענק ממש לא מטרידות אותי) לא אכנס לעניין הזה, רק לכמה תובנות שצמחו לי בעת השיטוט בתיקיות המחשב של ארבעה מיליון ומשהו משתמשים.

ראשית כל, בצעירותי התנאיתי בטעם מוזיקלי אליטיסטי ואוונגרדי, והייתי מעודכן יחסית בסצנה עד לפני עשרים שנה בערך (אני יודע בדיוק מתי הרמתי ידיים: כשקראתי ביקורת של מישהו – אולי אוחובסקי, או אולי גיא אסיף – ובה נאמר שהמתופף של להקה פלמונית מזכיר את הפִּיקְסיז, ולא היה לי מושג מי הם הפִּיקְסיז- – ) והנה, מתברר כי הדברים שאני מחפש בקאזא הם להיטי פופ סכריניים שנתקעו לי בזיכרון. נכון שקניתי פעם דיסק של ארוו פרת', רכשתי את כל הדיסקוגרפיה של קינג קרימזון, וניסיתי להשמיע לבת שלי קלאסיקה, כשהייתה קטנה ונוחה להשפעה; עכשיו אני מחפש את להקת הצבּים, את דאסטי ספרינגפילד והטרמלוס, או את תחיית מי-האמונה הזכים, כמו שקראו להם בלהיטון. נכנסתי לאיזה אתר עם פרוט מצעדי הפזמונים של שנות השישים המאוחרות וערכתי לי קובץ נאה של להיטים מתוקים מקיץ האהבה של 1967, קיץ שבו התרחשו, אבל מי זוכר, עוד כמה אירועים בעלי משמעות מעצבת תודעה.

לבתי החשדנית הסברתי שעוד מעט יהיו כל השירים העתיקים האלה שיא הטרנד, מכיוון שעוד פרסומאי מהשנתון שלי ידביק את הלהיט הממיס, העוטה, בתוקף זיכרונות הנעורים שלנו, דוק של קדושה – לפרסומת לסלולרי, לבירה, לטמפון. וכמה נחמד כשנבואה שלך מתגשמת בפועל: רק התחילו הבנות לזמזם את "Happy Together" של להקת הצבּים, שנכפה עליהן בזמן נסיעות כשאין לאן לברוח, וכבר הופיעה פרסומת לקרלסברג, ועוד עם ג'ניפר אניסטון הנערצת על הבת הגדולה. (השיר האהוב על בת הארבע הוא דווקא What A Day For A Dayderam הנינוח והמחוייך, של ה-Loving Spoonfuls. וסליחה על חוסר האחידות, אף פעם לא החלטתי אם עדיף תעתיק עברי או אותיות לטיניות, או שמא תרגום, שלרוב יוצא מגוחך – הכרתי פעם מישהו שנהג לתרגם את שמות השירים על הקלטות שלו: היו שם "תן לזה להיות" ו"סמטת אגורה", שהוא – ניחשתם? "פֶּנִי לֵיין". רק אובּלָדי-אוֹבְּלָדַה ניצל מגיור.

יום א' עגום

ובכל זאת הורדתי לי גם קצת טוקסידומון בשביל הנשמה, ואת רדיוהד מסיבות אישיות, ואת סטארסיילור מתוך סקרנות. והנה תגלית מעניינת, תולדה של שעות מבוזבזות מול התצוגה הירקרקה. חיפשתי משהו של מריאן פית'פול. מצאתי ביצוע שלה לשיר בשם "יום א' עגום", Gloomy Sunday, שזכרתי מאלבום ישן של מרק אלמונד. חיפוש נוסף העלה כי לשיר יש ביצועים רבים מאוד – מבילי הולידיי עד בּיוֹרק ולידיה לאנץ' (בסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר", שלא ראיתי.) סקרנותי התעוררה ופניתי לגוגל, שהביא אותי מיד לאתר המוקדש לשיר. העובדות המפתיעות: השיר נכתב ב-1933 על ידי הונגרי בשם רז'ו שרש (Rezsô Seress – אני מנחש שזוהי ההגייה הנכונה). ב-1936 חקרה משטרת בודפשט את התאבדותו של סנדלר בשם יוזף קלר, שהותיר מכתב ובו ציטוט מן השיר; עוד שבעה-עשר מקרי התאבדות – בטביעה בדנובה או ביריה – נקשרו אליו תוך זמן קצר; מישהו ביקש מתזמורת במועדון לילה לנגן אותו, וירה בעצמו למוות לצלילי השיר. חיש קל זכה אם כן "יום א' העגום" למוניטין מפוקפקים כ"שיר ההתאבדות." הוא תורגם לאנגלית והוקלט על ידי מבצעים רבים, וגם נאסר לשידור בשל השראתו המשוערת, בבי.בי.סי. ובמקומות אחרים, אפילו לאחר שהוסיפו לו בית אופטימי, שנועד לרכך את הייאוש התהומי, המוחץ שלו. 

"התאבדות" הפכה להיות אצלנו לשם נרדף לרצח, עם דם ואש ותמרות עשן. נדמה שכולם עסוקים באימת המוות, בכל מסע קניות ונסיעה באוטובוס – ומי זוכר את אלה שעורגים בשקט אל המוות, לצלילי נעימה מלנכולית, בעיקר ההונגרים, "העגומה שבאומות", על פי התזה המופיעה באותו אתר. לא אתרגם למענכם את כולו, אבל כמובן שחיפשתי – ומצאתי – את הביצוע ההונגרי המקורי; אני מעדיף אותו על פני ארבעה או חמישה ביצועים אחרים שמצאתי ברשת.

רז'ו שרש התאבד בשנת 1968.

בתוקף תפקידי אני מקבל המון – אני מתכוון, ממש המון – דואר זבל, ובתוכו הרבה מכתבי הונאה נפוצים המכונים 'עוקץ ניגרי'. לפעמים הם מגיעים גם לתיבת הדואר הפרטית שלי. למדתי לזהות אותם בחלקיק שנייה: העין שלי נודדת מיד על גבי הטקסט ומחפשת סכום כסף – משהו כמו: (אני מצטט):

 "TWENTY-SIX MILLION, EIGHT HUNDRED UNITED STATES DOLLARS" והאצבע נשלחת מאליה אל כפתור ה-Delete.

אבל לא תמיד; לא כל הזמן. לאורך תקופה מסוימת אגרתי את המכתבים הללו, ותכננתי להתפנות ולעיין בהם יום אחד. הם מעוררים סקרנות והם מלמדים הרבה. אני חושב שהם אכן נשלחים מאפריקה, או לפחות מאפריקנים. מושקעת בהם מחשבה רבה; למרות הדמיון העקרוני ביניהם, שום מכתב אינו זהה למשנהו. כמות המכתבים, והעקשנות הבלתי נלאית הכרוכה בשליחתם, שוב ושוב, למי יודע כמה נמענים, מלמדת על משהו נואש. אני מנסה לדמיין איך נראה הכותב, או אלה שסביבו. הם מן הסתם צעירים אפריקנים עניים אבל משכילים, עם גישה למחשב, דוברי אנגלית טובה, נמלצת ומיושנת, שלמדו כנראה בבית-ספר לפקידות המשמר את הסגנון הקולוניאלי ישן. הם קוראים לעצמם אחמד זונגה, דיוויד אבּיולה, מְקוֹמְבּוֹ מְקוֹמְבּוֹ או קָמִי אבּוּבַּכְּר. "ראשית, ברצוני להפציר בך לשמור על סודיות מוחלטת בעניין העסקה שבדעתי להציע לך…" פותחים רבים מהם; אחרים יתחילו במעין התנצלות נמלצת: "ברור לי כי מכתב זה מגיע אליך בהפתעה גמורה, ועלי להתנצל על כך, אולם…" חלק ינקטו לשון רשמית: "אנא הרשה לי ליצור עמך קשר באורח כה בלתי רשמי. הדבר נובע מנסיבות דחופות ויוצאות דופן.." אחרים יפרטו על נימים של רגש: "אני כותבת אליך בלב מלא תקווה.." והכותרת עשויה להיות "קריאה נואשת לעזרה."

אפשר ללמוד לא מעט על הפוליטיקה המסוכסכת של אפריקה ממכתבי העוקץ הניגרי. לא עשיתי שום ניתוח סטטיסטי, אבל בראש מצעד הדמויות הנודעות, המגויסות לטובת ההונאה, ניצב ללא ספק סאני אבּאצ'ה האגדי, הדיקטטור הניגרי הברוטלי, שעלה לשלטון ב-1993 ומת בנסיבות לא-ברורות ב-1998 (רשמית מהתקף לב, על פי שמועות עקשניות וסבירות לגמרי, הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של הויאגרה, ומת בשעה שבילה במיטה עם שתי זונות.) "אני אבא אבאצ'ה, בנו של סאני אבאצ'ה, מנהיג ניגריה המנוח", מציג את עצמו אחד הכותבים. ד"ר מרים אבאצ'ה, אשתו – או אחת מנשותיו – של הגנרל היא כבר מכרה ותיקה; גם אחותה פאטימה כתבה לי פעם, ובתו זַאינָבּ, אבל גם מקורביו של מובוטו ססה-סקו, נשיא זאיר לשעבר, מרבים לשלוח מכתבים, כמו גם בני משפחתו ומקורביו של יורשו המנוח, לורן ד. קאבילה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמה החדש-ישן של זאיר. אחרים אינם דווקא קרובי משפחה אלא יועצים בכירים, שרים בממשלה, ולעתים יו"ר ועדת הסנאט לעניינים פיננסיים, ראש הועדה לחוזים ופיקוח של משרד הפיתוח העירוני והכפרי, מנהל רשות הנפט הניגרי, או סתם מנהל בנק צנוע.

רבים מהם מספרים סיפור של רדיפה: הם נמלטו בעור שיניהם מן הדיקטטור החדש, וכעת עליהם לחלץ כספים שהוחבאו לעת חירום באיזה חשבון בנק. אחרים מספרים לי בחשאי על הזדמנות בלתי חוזרת שנקרתה על דרכם: מנהל בכיר בחברה זרה נספה עם כל משפחתו בתאונת דרכים, ואין דורש למיליוני הדולרים שנותרו בחשבונו; הסיפורים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות. הם צריכים רק סיוע טכני קל, על מנת לעקוף את תקנות המטבע הניגריות הנוקשות ולהוציא את הכסף אל המערב; בתמורה אקבל עשרה אחוזים משלושים ושניים מליון דולר.

סיפר לי פעם מישהו שעבד כמה שנים בלָגוס שהעיתונים הניגריים בשפה האנגלית יוצרים מראית עין של מדינה מתפקדת, של נורמליות שאננה, אירופית: הכותרות בעיתון עשויות לספר על דיונים פרלמנטריים, על ועדות-משנה סטטוטוריות, על תהליכי רפורמה פיסקלית הנידונים בממשלה…לכל אלה אין קשר, ולו קלוש, למציאות הברוטלית והמושחתת שבה מוצאים אנשים להורג ללא משפט, שבה עוני מחפיר הוא מציאות החיים הנורמלית של מיליונים, ושבה מקצות חברות זרות הפועלות במדינה סעיף תקציבי נכבד לצורך שוחד של פקידים רשמיים, מהזוטר ועד השר, שכן אין שום דרך אחרת לבצע פעולה כלשהי במדינה. "לגוס היא הגהנום", הוא אמר לי, ואני נוטה להאמין לו. אבל אפריקה אינה רק לגוס; היא ענקית, ומסתורית היום כמעט כפי שהייתה לפני מאה שנה, כאשר נכתבו עליה ספרי הרפתקאות תמימים, גזעניים ופופולריים (ריידר האגארד, טרזן של בורוז) או יצירות מופת שהשתמשו בה כמטאפורה (קונראד). לא מזמן קראתי ניסיון מרתק להתחקות אחרי המסתורין האפריקני הזה, מנקודת מבט עדכנית וצלולה – מוזונגו של יגאל סרנה, שעליו כתבתי (תוך גילוי נאות..); ולעומת זאת המשך מודרני של ספרי ההרפתקאות הפופולריים והבידוריים, מנקודת מבט שלא השתנתה הרבה במאה השנים שחלפו מאז ספורי בּוזמבו איש הנהר של אדגאר וואלאס (נסיכה אפריקנית של רם אורן).

פעם אספתי את כל ספורי לגוס ששמעתי ורקחתי מהם מין סיפור, שהיה לפרק בספר שכתבתי. אם אמצא את הקובץ, אולי אוסיף פה את הקישור. בינתיים אמשיך לעיין, ברגעים מתים, במכתבי העוקץ הניגרי, ואשתעשע במחשבה לענות לאחד מהם, לקבוע פגישה, ולשמוע כמה סיפורים אמיתיים משם.