מדריך לסופר הצעיר – חלק שלישי

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

3.1.1 אז מה הייתם רוצים להיות? עוז או יהושע? סביר יותר שהאתגר האמיתי לסופר הצעיר הוא אתגר קרת, שהפסגה האמיתית היא הקסטל-בלום. אלא שהמבחן האמיתי הוא מבחן המקוריות, ולכן חשוב לא להיות דומים יותר מדי לאף אחד – לאף סופר עברי, לכל הפחות. לעומת זאת, להיות "ויליאם בורואז הישראלי", "מישל טורנייה" הישראלי וכיוצא באלה (גרסייה מרקס כבר תפוס) זה בסדר: ברור שהמבקר שכינה אותך כך מבקש בסך הכל להתנאות במערך האסוציאציות העשיר שלו ובהשכלתו הרחבה.

זאת, אגב, בעיה של מבקרים, לא של סופרים: הסופר הצעיר הממוצע לא בהכרח קרא הרבה. הוא אמור לבטא את עולמו הפנימי, את רגשותיו, את מצוקותיו, את חייו. הוא אמור, במילותיו של אבידן, להשתמש בכלים קולקטיביים כדי לבטא את האישי. את שגיאות הכתיב שלו יתקן ה-Speller של ה-Word שלו, כלי קולקטיבי נוח המקשה מאוד על הסלקציה של הלקטורים בהוצאות הספרים, שמן הסתם היו מתייחסים בביטול שמקורו בדעה קדומה לכל טקסט המוכתם בשגיאות כתיב גסות. די לו לקרוא כתבות בעיתונים, רצוי מקומיים, או תרגומי סרטים, כדי לסגל לו כלי קולקטיבי שבו יבטא את יחודו.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.2 נירה קראה המון, ולא הפסיקה לקרוא. בכל מיני שפות. את פושקין ודנטה. דוסטוייבסקי ופרוסט. מלוויל וג'ויס. זה לא מנע ממנה להתחיל את הסיפור שלה במלים "היא צעדה בין המצבות הלבנות…" וג'. היא ידעה שהיא רוצה להשתמש בכלים אישיים כדי לבטא משהו אישי – קולקטיבים הפסיקו לעניין אותה מאז שחדלה לצאת מן האוניברסיטה. "מדעי החברה" הרתיעו אותה. מסובך מספיק לנסות ולהבין איך פועל יצור אנושי אחד. המורכבות האינסופית של חיי זוג דורשת מתמטיקה נשגבת שאינה בהישג ידם של רוב האנשים. הניסיון לנתח שבטים, שכבות אוכלוסייה והמוני-אדם נראה לה כיומרה מופרכת וחסרת קשר למציאות. אבל הסטודנטים הזכרים המעטים יחסית במדעי החברה היו נחמדים ומעוררי תיאבון, ומדי פעם לכדה אחד מהם בפינת הקפטריה, חקרה אותו לגבי הקורסים שהוא לוקח, היפנטה אותו בעיניה הכחולות וגררה אותו אל מאורתה הנסתרת כדי לטעום מבשרו החם והצעיר. במלים אחרות, נירה הפכה לשמועה נלחשת בקרב סטודנטים חדשים אחוזי להט מיני -האגדה האורבנית על אודות המסטרנטית שעושה את זה בכיתות נטושות ופינות אפלות של הקמפוס, מימוש של פנטזיה זכרית עתיקה שלא איבדה מאומה מעוצמתה בהיכל האינטלקט הקר.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.2 "זרם התודעה", אמרה נירה. "אני כותבת על זרם התודעה אצל כמה סופרים ישראליים." היא הביטה בנער הרזה והארוך שהנהן כלפיה בגרוגרת רוטטת. לא היה לו נעים לשאול מה זה זרם התודעה, אם כי ידע לקשר אותו לג'ויס – זה היה בפסיכומטרי. העיניים שלה כבר לכדו אותו, ומבטו כמעט לא נדד אל המחשוף הנדיב של שמלתה הכחולה, הקיצית: היו לה שתי מערכות ביגוד, לחורף ולקיץ. היא כיבסה את הבגדים בכיורי השירותים בסופי שבוע, משתמשת בחומרי ניקוי מארונות השירות שנותרו פתוחים. בדומה לבני שבטים קדומים שהתפרנסו על צייד ולקט, ליקטה התפרנסה נירה מתיקים עזובים ומארנקים שנשמטו אל המושבים בספריה, באולמי ההרצאות או בקפטריות. תמיד היו לה מעט מזומנים -בתעודות ובכרטיסי האשראי לא נגעה. היא לקחה לה רק כדי צורכה. הרשלנות הסטודנטיאלית סיפקה לה זרם איטי אך מתמיד של פריטי לבוש, עטים וניירות, תכשירים קוסמטיים, מסטיקים וסוכריות, וכמובן מזומנים. לעתים, כחלק ממשחק הפיתוי, הציעה לקורבנה לשלם על הקפה. אבל הנער הזה התעקש לשלם בעצמו. היה לו עור חלק ושחום ומבע תועה, נפחד קצת, שגרם לה לחבב אותו מיד. הוא היה נבוך כשניסתה עליו כמה מהשורות הרגילות שהובילו בדרך כלל את הצאן לטבח.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.3 היא הכירה אותם היטב – חילקה אותם לזנים ותתי-זנים. עם איש מהם לא הייתה פעמיים. הם היו מזהים אותה יום, או יומיים לאחר מעשה, ניגשים אליה – כל אחד על פי דרכו – על מנת לחדש את ההיכרות שנקטעה באיבה לאחר המשגל החפוז מאחורי הקתדרה, שאחריו נהגה לטעון שהיא יוצאת לשירותים ונעלמת – אבל בפעם השנייה לא זיכתה אותם אף במבט של היכרות. נסיונות ההתקרבות המגושמים שלהם נדחו בתוקפנות זאבית, והם – המומים, מבויישים, אובדי עצות, נסוגו לאיטם, וגם העקשנים שבהם תהו, זמן קצר אחר כך, שמא לא הייתה זו אלא הזיה.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.4 מין הוא נושא פופולארי יותר ממות בקרב רוב שכבות האוכלוסייה, גם אלה שמעמידות פנים כאילו תאורי מוות איכותיים, המכילים סניטציה ואינסטלציה של בתי חולים, פנכות-אלומיניום עם דייסה דלילה, עמודי איפוזיה ושקיות לניקוז שתן עדיפות בעיניהן. המהפכה המינית של שנות השישים חילחלה באיטיות אך בעוצמה בלתי מתפשרת אל הזרם המרכזי של הטקסט הכתוב הישראלי. אברי מין היו בבחינת בל-ימצא בספרות לא-פורנוגרפית לפני שנות השבעים המוקדמות – (קשה לי לנקוט תאריך מדוייק, אבל אני זוכר היטב ספר מאת גדעון תלפז שבו התלבט המחבר, הנתקל בעולם החדש והאמיץ של המתירנות המינית, בעניין המילה הנכונה וההולמת לציון איבר המין הזכרי. בסופו של דבר הכריע לטובת הביטוי "אמ"ז" – ראשי-תיבות של "איבר מין זכרי". הוא החדיר את האמ"ז שלו בכל עמוד שלישי אל האיבר הנשי המקביל, ששמו נשמט ממני לחלוטין מזכרוני אבל לא כלל ראשי-תיבות. ההתלבטות הזאת נעלמה בהדרגה שעה שהמקומונים החדירו בעליצות קרנבלית את השימוש החופשי בזין וכוס – או שמא קוס – מנפנפים באמ"זים שלהם בעמודים הראשיים. הספרות הצעירה החרתה החזיקה, אבל הפתרון הנפוץ אצל סופרים צעירים הוא להפגין עליונות ולהמנע לחלוטין מתאורי מין גרפיים, בהנחה שהקוראים

שלהם יכולים לספק את צורכיהם בקלות במקורות זמינים אחרים והם קוראים ספרות מתוך מניעים נעלים יותר. זוהי טעות נפוצה. מין עובד, ועובד היטב, וככל שהתאור הוא גראפי ופרטני יותר, כן ייטב.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.5 כאן יבוא תיאור פרטני וגראפי של משגלים בפינות נסתרות של האוניברסיטה העברית.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.6 אגב, עמוס עוז כתב ספר עמוס ארוטיקה הנחשב לאחת מפסגות יצירתו – "מיכאל שלי" – בלי אברי מין: זה היה ב-1968, נדמה לי. אחר כך, בהדרגה, נעשו תיאורי המין שלו עזים ומפורטים יותר. עוז הוא כמובן רק דוגמה אקראית – לכל רוחב החזית הספרותית נשברו חוקי צנזורה בלתי כתובים, והמין הספרותי הפך לגיטימי, בפיגור קל מאד אחרי ספרוני כיס פורנוגרפיים בעברית, שהאבולוציה שלהם מתחילה עם "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ולהיטים דומים, שהותירו מקום רב לדמיון, והסתיימה עם "אורגיה בקמפוס" ואחיותיה, ספרוני מין ישירים ובוטים שתפקודם היחיד, כמעט, הוא כעזרי אוננות לנערים מתבגרים. עידן הוידאו והאינטרנט סימן את דעיכתה של המילה הכתובה לנוכח אמצעי גרוי חדשים ורבי-עוצמה.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

3.1.7 פורנוגרפיה עוררה בנירה גיחוך, כמו גם הניסיון הטפשי להציג אותה כציידת גברים חסרת אבחנה. מין עורר בה עניין וחשק, אבל מין אנונימי, מרוכסן וחסר אבחנה היה רחוק ממנה כמו חייה הקודמים, לפני שהחליטה לסגל לעצמה את אורח החיים היחודי שלה. מאהביה נבחרו בקפידה, וכולם עוררו בה רגש ענוג ותובעני של חיבה וקירבה. התאהבות הייתה תנאי מוקדם לכל מערכת יחסים, גם אם נמשכה רק שעה וחצי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מדריך לסופר הצעיר – חלק שני

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

2.1.1 הייתי פעם שופט בתחרות ספרותית. 70% מן הסיפורים הקצרים שנשלחו אליה, פתחו במילים: "הם צעדו בין המצבות הלבנות שבהקו בשמש העזה, והברושים הטילו צל אפל…"

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.2 לא שזה צריך להפליא מישהו, שהרי מדובר בתרבות הסוגדת לפגרים, בדומה לתרבות המצרית הקדומה. פעם כתב קישון שבארצנו ממהרים לפתוח כל כביש שזה עתה נסלל מכל מיני סיבות- כבלים, צינורות, סקרנות. זה תקף גם לגבי קברים. ארגזי עצמות מקרקשות, חלקי גופות, שרידי רקמות, די.אנ.איי משוחזר – אין דבר שגורם כאן לסערת רגשות עזה יותר. הביולוגיה החדשה פותחת אופקים חדשים, וקברים חדשים, בקצב מהיר. עכשיו אפשר לדעת בודאות של 99.99% מי באמת נטמן במחפורת הזאת, והאם אכן התרחש העוול הנורא מכל – האבן הלא נכונה הונחה על העצמות הלא נכונות.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.3 לאף אחד מהכותבים הללו לא היה סיכוי לקבל אצלי פרס, כי ההיבטים הטכניים של המוות והקבורה משעממים אותי עד מוות. מלחמות הפגרים המתנהלות בין חרדים לחילונים נאורים מותירות אותי אדיש לחלוטין. אני לא מבקר בבתי קברות אם אני לא ממש מוכרח, ופולחני המוות השונים – הלוויות, אזכרות, שבעה וכיוצא באלה – הם מטרד מעיק ביותר. אני נושא עמי, לצד צער השתיקה, כרטיס של תרומת-איברים, ואחת היא לי מה יעשו בגופי אחרי שתכבה בו להבת-התודעה: קבורת חמור, מאוזלאום, ארוחה לכלבים או ערכת אימון לרופאים. (אם כי כדאי, אולי, לנוכח התפתחות המדע, לדאוג שתשמר איזו דגימת DNA, על כל מקרה).

המוות – אני מתכוון לזה של הזולת – הוא אירוע שהשלכותיו ניכרות בעיקר בין כתלי הגולגולת הפרטית של הנותרים בחיים; האתרים המלאכותיים שמורמים כאן בכל צומת, מעין פירמידות לעניים, נראים לי מוזרים להפליא, כמו ענפי ספורט יפניים.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.4 מן האמור לעיל יש להקיש שסופר צעיר חייב, אם ברצונו לפנות לקהל רחב ומגוון, לעסוק בהרחבה ובפירוט במוות כמו גם בטקסים ובפולחנים הנלווים אליו. זהו ז'אנר הקרוב לכל אדם, עוסק באחת החידות היסודיות של החיים, ומסקרן כמעט כמו מין. מוות ספרותי פופולרי ומכיר הוא אלים, זוועתי ומשונה. מוות ספרותי לפלח השוק האליטיסטי של בעלי הכנסה גבוהה הקוראים מדורי ספרות הוא מוות ממחלה ומזקנה המתרחש בבית-חולים, מלווה ריחות של חומרי חיטוי ושתן.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.5 האשה תכולת העיניים שדיברה איתי בטקס הענקת הפרס – שמה נירה – כתבה פעם סיפור קצר שהתחיל כך: "היא צעדה בין המצבות הלבנות שבהקו בשמש העזה, והברושים הטילו צל אפל ומוארך על שביל העפר. פרפרים שבקעו זה עתה מן הגולם, שחורים-צהובים, הסתחררו שלוחי רסן באוויר האביבי, שיכורים מריחות הצוף. היא פסעה בבטחון, פונה בפתאומיות אל תוך אחד מטורי הקברים, והמשיכה עד שעמדה מול מצבה שחורה יחידה בין האבנים הלבנות, כמו שן חסרה בפה מחייך."

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.6 נירה חיבבה את השקט הנעים והמוצל של כמה בתי קברות נבחרים. היא באה לשם כדי לחשוב, וכדי לאסוף דגימות. כמו רופאים-חוקרים נועזים בעידן של בורות חשיכה, שנאלצו, לצורך מחקריהם, לשדוד באישון לילה גוויות טריות, היו לה בתי הקברות מעבדה טבעית שבה חידדה את חכמת הניתוח והניסוח שלה, העלתה אבחנות חדשות על טבע האדם וזכתה להצצה נדירה אל עולמות נסתרים.

המשך בשבוע הבא!

אולי תרצו לקרוא גם את:

מדריך לסופר הצעיר – חלק ראשון

Disclaimer :

זה לא באמת מדריך לסופר הצעיר, רק אוסף טקסטים שלא הושלם. מנועי חיפוש ומנהלי אתרים שוחרי לינקים שימושיים הפכו אותו ליעד מועדף.

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

1.1.1 מכיוון שאני סמכות בלתי מעורערת בנושא סופרים1 צעירים – אני נושא בתואר הזה כבר שנים ארוכות ונראה כי שיני הזמן אינן נוגסות בו כלל – החלטתי לכתוב עבורכם, צעירים השולחים ידם בכתיבה, שתילים רכים בגן הספרות העברית, מורה נבוכים שיוליך אתכם, צעד-צעד, אל תוך מבוכיו האפלוליים של הגן הזה, שאתם שואפים להיות אחד מעצי הסקוויה הנישאים שבתוכו. הדימוי אולי קצת דחוק – שתילים אינם צועדים, רק גננים – אבל אני בסך הכל סופר צעיר; רק אתמול הייתי שתיל רך כזה. מאז עברתי – לא בהצלחה מרובה – את משבר גיל הארבעים, צברתי ידע, משקל וניסיון, פירסמתי עשרות ספרים ומאמרים וזכיתי בפרסים ספרותיים חשובים. כעת בכוונתי לגייס את כל אלה על מנת לפקוח את עיניכם ולחשוף בפניכם את מפת המציאות על טרשיה, ביצותיה, גיאיותיה ופסגותיה.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.2 כמי ששואב השראה מעידן המחשבים המתדפק על כל דלת, אחלק את המדריך שלי לסעיפים ותתי-סעיפים, על פי הנוהג המקובל בתחום ההיי-טק ובעולם העסקים. אין לחלוקות הללו הרבה משמעות או קשר למציאות – או לתוכן של
הטקסט – אבל הפיסקאות ממוספרות וקל יותר לציין מראי מקום.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

1.1.3 בנוסף לכך, החלוקה למקטעים קצרצרים הולמת את הקורא האינטרנטי, המורגל בתעריפי תקשורת מופקעים ומוכן להקדיש, אולי, זמן חיבור יקר להורדת סרטון פורנו של 45 שניות במשך שעה וחצי, אבל אין לו על פי רוב סבלנות לקרוא שטיחי מלים ארוכים מעל מסך המחשב; היא הולמת, אם נרחיב מעט את היריעה, את האדם של המילניום השלישי (אני תקווה שגם אתם שונאים את המילה הזאת, "מילניום") המורגל לדחיסת מידע מקסימלית במינימום זמן, להבזקים קצרצרים של גרוי חושי ואינטלקטואלי, לסיפוק מיידי ולהעדר הקשרים היסטוריים והיררכיית איכות. המינוח המקצועי לתופעה הוא "זמן קשב קצר", ובראשי-תיבות לועזיים:SAS .(Short Attention Span)

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

1.1.3.1 לפני יותר משנה ראיתי תוכנית טלוויזיה על גידול כרוב. היא הופקה במאה אחרת, ושודרה בטלוויזיה בערבית, ולפתע הבנתי כמה רחוק לקח אותנו עידן הבליפים והקליפים הסאונד-בייטס והבייט-סייז, עידן הקצרצרים. בתוכנית דנו בנושא הכרוב מכל היבטיו: חקלאים הציגו את יבוליהם והסבירו באריכות את סודות המקצוע ואופן הפעולה של המכונות השונות; מומחה לבוטניקה דיבר על זני הכרוב השונים, המחלות והמזיקים המאיימים עליו; רופא ותזונאי הסבירו בפרטנות מקסימה את ערכו לגוף האדם. אף פעם לא ראיתי תוכנית כל כך מרתקת! בלי אפקטים, בלי מצלמות מקפצצות, בלי קטיעה של הדובר אחרי חצי משפט, בלי ה"תן לי לגמור" של פורנוגרפיית הטוק-שואוז.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd

1.1.4 אשר לספרים, יש להם עדיין קוראים רבים, ומספרם המוחלט עולה מן הסתם על כל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה כך מכיוון שיש יותר בני אדם – גם מספרם של חובבי רכבות חשמליות ונטיות מיניות חריגות עולה כל העת. אבל באחוזים מתוך כלל האוכלוסיה, זהו מיעוט זניח. (הנתונים מתבססים על תחושות בטן, אבל אין מי שיסתור אותן. מי כבר קורא את הטקסט הזה?)

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.5. את תחושת הבטן הזאת ביטאתי כאשר קיבלתי את הפרס ע"ש פטר שוויפרט לגאונים ספרותיים צעירים ומבטיחים עבור רב-המכר ההיסטרי שלי, "לשוט אל השקיעה" (זמורה ביתן,65 ש"ח), בפני קהל מוזמנים של כ-13 איש, שכלל את משפחתי הקרובה, זוג ידידים, הסופר אורי אורלב (אין לי מושג מה הוא עשה שם), דיקן הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, שניים-שלושה בעלי תפקידים אחרים, וכמה אנשים שתעו במשך שנים במחילותיה התת-קרקעיות של האוניברסיטה עד שהריחו קפה ועוגות ובאו לבדוק במה מדובר. צוות שופטי הפרס לא הגיע לאירוע החגיגי, כמו גם רוב מניינו של עולם הספרות המקומי – עורכים, מולי"ם ורואי-חשבון – שהוזמנו לקחת בו חלק. בנאומי טענתי, בין השאר, שכבר אין קוראים, למעשה: שה"אדם ברחוב" מכיר בממוצע את שמותיהם של שלושה סופרים, שאחד מהם הוא רם אורן, ותו לא; (לא שהאדם
הממוצע קרא את רם אורן, אבל הוא ראה את הערימות בסטימצקי). לעומת זאת, הוא יזכור בקלות את שמותיהם של עשרות זמרים, שחקנים ובדרנים.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.6 אשה אחת, התועה במנהרות האוניברסיטה כבר שתים-עשרה שנה, מתקיימת על שאריות מזון מהקפטריה וישנה בגומחה נסתרת בהיכלי הבטון האדירים, מרופדת כתבי-עת ישנים, מחתה באזני בנימוס בתום דברי. זה איננו המצב לאשורו, אמרה; יש עוד קוראים רבים. סופרים הם עדיין גורם רב-חשיבות והשפעה בחברה. היא חייכה אלי בנעימות ועיניה התכולות מצמצו באור הניאון האכזר. היה בה משהו מרתיע ומושך בה בעת, כמו בכל יצורי-האפלולית הנחשפים פתאום לאור. עוד נשוב אליה.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.6.1 כמובן שהיא צודקת ואני מדבר שטויות: יש עדיין קהל איכותי, בררן, גמיש, דעתני, הומני, ולדני, זהיר, חושב, טרוט-עיניים, יפה, כסוף, למדני, מסור, נוקדני, סוגסטיבי, עירני, פולט נפיחות, צרוב-שמש, קמור, רטנוני, שקוע בשינה, ובעיקר: תרבותי ותאב-דעת, הצובא על חנויות הספרים המובחרות וקורא בשקיקה את מדורי הספרות, והעובדה שאני לא מכיר אותו אישית מדברת בגנותי בלבד.

djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
1.1.6.1.1 חלק מהקהל הזה, גיליתי לא מכבר, משתתף ב"פורומים" "וירטואליים" או "צ'אטים" ב"אינטרנט". מדובר בשני משתתפים הלובשים  זהויות שונות, בדומה למשורר הפורטוגזי הנערץ פרננדו פסואה. כולם סוכנים של המוסד, הלוקחים חלק בפרוייקט גדול של לוחמה פסיכולוגית 1.1.7 מצד שני, קולנוע טלוויזיה ומוזיקה ממלאים תפקיד חשוב פי אלף בחייהם הרוחניים של מרבית בני האדם שגדלו במאה ה-20, יותר מכל ספר שהוא, ומכאן שראוי כי סופר שאינו מיזנתרופ גמור יתמקד בכתיבת תסריטים למחזות-זמר בעלי אופי בידורי-דידקטי.

———————————————————————————————–
1. על פי חוק הזדמנות שווה בתעסוקה התש"ן -1983 או משהו כזה יש לראות כל "סופר" גם כ"סופרת". עם זאת חובה לציין שעל פי מחקרים רבים תחומי עיסוק שבהם עולה שיעור הנשים באופן חד מאבדים במקביל מיוקרתם ומעמדם ורמת-ההכנסה בהם יורדת בהשוואה לממוצע במשק

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – תספורת

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת גוונים, 94 עמ'

הראבל כבר הוכתר  – לפחות על פי הכיתוב בגב הספר – ל"גדול הסופרים הצ'כים בעשורים האחרונים" – תואר חסר משמעות אמיתית, בדומה לדרוגי עשור ומילניום למיניהם. מכיוון שברור שיש תופעה ייחודית כזאת ששמה 'ספרות צ'כית', שמשהו ממנה זוכים קוראי עברית לטעום (בעיקר בזכותה של רות בונדי), אולי יש מקום גם לדרוגים. אבל מתרגומי הראבל שקראתי עד היום עולה קול ייחודי ומובהק מאד, שלא משתלב בהכרח באיזושהי ערכת אפיונים קולקטיבית, "צ'כית". כן, יש כאן הרבה בירה – מקום ההתרחשות הוא המבשלה, נוף ילדותו של הראבל; ובסיפוריו של הדוד פפין מהדהד קולו של החייל האמיץ שוויק ("….האידיוט הזה מהאנה שבשעת מפקד יצא מן השורה ואמר לאלוף-משנה פון-ווכרר: 'בעל הבית, קח את הכדורים והשוברים שלכם, אני הולך הביתה, אני חייל לא אהיה.' והאלוף משנה צרח על הנגדים: 'איזה כולירה יש לכם כאן?" … וגו'). ויחד עם זאת הוא כותב במין להט חסר נשימה, תוסס וחושני, שאינו עולה בקנה אחד עם איפוק ואירוניה דקה שאני נוטה לזהות אצל כותבים אחרים בני ארצו.

אלא שלאחר הקריאה ב"תספורת" לא היה לי שום חשק לכתוב על ספרות צ'כית, או אפילו על הנושא העיקרי של הספר, שהוא סיפורה של אשה צעירה אחת בעיירה קטנה בראשית המאה – אשה שהיא רוח-סערה, פראית ותאבת-חיים, עם נטיות מרדניות (מרוסנות למדי), בתקופה של שינויים; יכולתי להתמקד רק בכמה עמודים שכמו בערו מולי מתוך הספר, והם בעצם עניין צדדי למדי בתוכו. הדברים אמורים בעיקר בפרק השני, העוסק בנחירת חזירים. למה בדיוק כיוון הראבל בתיאורים שבפרק הזה? הוא סופר מעולה וחכם, ולכן אי אפשר לצפות ממנו לאיזה 'מסר' חד-ערכי, ברמה של סיסמאות. מצד שני, מכיוון שברור לחלוטין, גם מספריו האחרים, שהוא מחוייב לערכים הומניים בסיסיים, הוא מותיר את הקורא הנוכחי משתאה ומבולבל. כי המספרת, שלאורך רוב הספר אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש ממנה, להעריץ את המרץ והתעוזה שלה, את קריאות-התגר שלה כלפי החברה שבה היא חיה, וחדוות החיים והמשחק הבלתי פוסקת שלה – מתארת כאן בחדווה ובעונג את מעשה השחיטה ועיבוד הבשר שלאחריו.

זה מתחיל באמירה הפילוסופית משהו "המוות מחכה לכולנו והטבע רחום", בשעה שהיא נפרדת מהחזירונים, שאותם גידלה ופינקה באוכל וחלב, ושאותם היא מוסרת לשחיטה. היא מפגינה את חמלתה כשהיא מונעת מהחזיר סבל מיותר שעשוי להגרם לו מקשירת הלוע שלו: "לשם מה הכאב? אני הוצאתי את החזירון בתחבולה, גירדתי אותו בין קפלי הצואר…והאדון מיצליק היה בא מאחור עם הגרזן, מרים אותו ובמכה אדירה מחסל את החזיר, ליתר בטחון עוד נתן שתיים-שלוש מכות רטובות לגולגולת החזיר המרוסקת.." אחר בא איסוף הדם "המרהיב, המעלה עשן" הפורץ מן העורק, ושפיכת הקרביים "היפים" לדלי – "דבר לא הלהיב אותי כמו ריאות החזיר בצבע אדום בהיר", היא מתפייטת, או הכבד, "מקושט באיזמרגד צהוב של המרה, כמו עננים לפני סערה.." אחרי השחיטה בא התאור הצבעוני והמפורט לא פחות של הכנת הנקניקים והגולש, והשעשועים העליזים של העושים במלאכה המורחים זה את זה בדם, כמו ילדים פורקי-עול, או כבטקס שבטי עתיק. ואחריהם מגיע טיגון שניצלים השכם בבוקר – מישהו כתב שזה תאור מעורר תיאבון. עניין של טעם.

התאווה לבשר, צלוי או מבושל, אינה זרה לי; לפני שתהפוך הרשימה הצנועה הזאת למניפסט בזכות הצמחונות ממניעים של צער בעלי חיים, אני חייב להתוודות ולומר שאני לא צמחוני – אבל אני יודע מתי אהפוך לצמחוני: ביום שבו אצטרך לשחוט במו-ידי את התרנגולת לשניצל, או להניף גרזן על חזירון, או על עגל שחור עיניים, בעל זרבובית ורודה ולחה, המלקק את כף-ידך, כדי לזכות בסטייק לארוחת צהריים. יש בזה מידה רבה של צביעות, אני יודע, אבל נוח לי, ולרבים אחרים מן הסתם, בעיוורון המכוון ובגישה הסינית הגורסת כי "אסור לאורח לראות מה מתרחש במטבח." (אני מסתמך על ספר הבישול של אהרוני). אין לי ספק שביום שבו יאלצו אותי לישון בחדר שבו "מונחים חלקי החזיר המבותר לשם קרור…הצלעיות וצלי החזיר, הכתפיים, הברכיים, הרגליים…" אנהג כמו בעלה החיוור של המספרת, פרנצין, שלא היה מסוגל לבלוע משהו מן השחיטה והסתפק בלחם יבש וקפה.

הגיבורה של הראבל, לעומת זאת, ממששת ומלטפת את נתחי הבשר החי שעה שהיא נרדמת, ומוקדם בבוקר, כאמור, חותכת מן השוק שני שניצלים ומטגנת אותם בחמאה, והרוק נוזל מפיה כשהיא ממתינה לסיום הבישול. וכך, התיאור של טקס השחיטה ומה שלאחריו, שלובש לעיתים מימד מיתולוגי בזכות אופי כתיבתו של הראבל, כאילו ירד אל השרשים הקמאיים של המהות האנושית, אל הצייד הקדום, החי בזכות כוחו, עורמתו וזריזותו ומתמודד עם החיה בתנאים שווים – מתפוגג לגמרי. איש השבט הנועץ שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד. שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי. ובדרך אגב, יש תיאוריות המעלות את הטענה הלא-מרנינה שאבותינו הקדומים היו בכלל אוכלי-נבלות שגנבו חלקי-פגרים מן הציידים האמיתיים של הסוואנה, אבל זה כבר באמת לא קשור לנושא.

יש תרבויות רבות, וביניהן בלי ספק תרבות-המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה – של העוף הפולני המכובס – שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב; במקרה הרע הוא מעורר עויינות וזעם, עד כמה שזה תמוה. קל להבין תרבות של מחסור ומצוקה שבה הבשר מסמל רווחה ושפע; אנשים שהיו פליטי חרב וידעו חרפת רעב לא יכולים לראות בצלי הבשר שעל השולחן דבר לא-מוסרי, וצמחונות עבורם אינה אלא קפריזה של בורגנים שבעים. אבל יש כידוע גם מודלים אחרים, מן המזרח הלא-אירופי (הספר "חזירים משוקצים ופרות קדושות" הוא ניתוח מרתק ומשעשע של הנושא), והפילוסופיה המפותחת היטב של הצמחונות במערב.

והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג. מאוחר יותר – כחלק מאובססיית ה"קיצור" התוקפת אותה, שבמהלכה היא גוזזת את שערה הארוך שהפך לאגדה מקומית, במעשה של חילול-קודש, התרסה נגד המוסכמות – היא קוטעת בגרזן את זנבו של הכלבלב שלה. הראבל יוצר כאן בלי ספק משל קטן על העידן המודרני, שבו הטכנולוגיה החדשה "מקצרת" הכל – בראש ובראשונה זמן ומרחק, למשל באמצעות הרדיו, המביא את קולה של תזמורת כלי-נשיפה מפראג אל העיירה הקטנה והמרוחקת, והמצאות אחרות. האם הכלבלב הוא הקורבן התמים של הקידמה במשל הזה? הכלבלב, שלא הצליח ליישב את ההקשר בין הכאב בזנבו לעוגת הקצפת שקיבל כתגמול על סבלו, ו"כבר לא רצה להיות חתיך לפי האופנה האחרונה", השתגע, כך שנאלצו לירות בו. והיא פורצת בבכי ואוטמת אוזניה לקול הירי, בחרטה אמיתית על המעשה הנמהר. אלטרנטיבות אחרות למעשה החיסול לא עולות לדיון.

כל מיני עובדות וקטעי-דברים צצים במחשבה באי סדר למקרא הקטעים הללו ב"תספורת": צייד בימי הביניים נועד לחשל את האבירים ולהכשיר אותם לקראת הרג בני-אדם בשדה הקרב. גידי גוב מלטף עגל בתוכנית הטלוויזיה הקולינרית שלו. ילדים מתעללים בחתולים. תרנגולות, בפרסומת אורווליאנית, מבקשות שיהפכו אותן לצלי. ילדים האוכלים המבורגר ומניחים כי הפרה שסיפקה אותו ביצעה פשע כלשהו, שבעבורו נגזר עליה מוות. סרט המציג טבעונים נלעגים, הנזהרים שלא להתעלל בגזר. הריגת בעלי חיים היא הקדמה הכרחית להריגת אנשים. הראבל הוא סופר גדול: הוא מספק חזיונות טורדי-מנוחה, מצליח לטלטל ולהעסיק את המחשבה בדפים ספורים, גדושי תיאורים חיים ורבי עוצמה המעסיקים את המחשבה ואינם מרפים. אולי לא לכך בדיוק התכוון. אבל את כוח כתיבתו הוכיח, כך או אחרת. אגב, הראבל מת בנפילה מהחלון כשהאכיל יונים. אני תוהה מה מסמל המוות הזה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – בדידות רועשת מדי/העיירה שבה נעצר הזמן

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת עקד/גוונים, 190 עמ'.

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

ספריו המתורגמים של בוהומיל הראבאל זוכים אצלנו בדרך כלל לקבלת פנים חמה: הסוקרים את ספריו בעיתונות טורחים לרוב לומר משהו על הפלא הספרותי הצ'כי הכללי, ועל מקומו של הראבל בתופעה הזאת.
רציתי מאד להמנע מכך – זה הפך כבר לשיגרה – אבל איך אצליח לשכנע שאין זו רק מצוות אנשים מלומדה, קונספירציה של מבקרים הפורצים אוטומטית בשבחים אם רק מראים להם משהו צ'כי, ורצוי בתרגום רות בונדי ? אני משתדל להיות מאופק, לעצור לרגע ולבחון את הדברים בקרירות, מתוך מבט שקול ורחב יותר, ובכל זאת, היצירה הנוכחית של הראבל היא לדעתי חוויה ספרותית שאין רבות כמותה – צ'כית או לא צ'כית;
ומדובר גם בספרות עכשווית לחלוטין, אף שהיא עוסקת בימים שלפני מלחמת העולם השניה: אין זו מהדורה חדשה של האשק או צ'אפק, אף על פי שמורשתם ניכרת מאד. חלק מיצירותיו של הראבל יוצא לאור רק בשנים האחרונות במולדתו, לאחר שנים של איסור שבהן פורסמו כתביו רק במחתרת או מחוץ לארצו; ספריו החלו מיתרגמים לאנגלית רק בשנות התשעים. כך שמדובר ב"התרחשות" ספרותית אקטואלית מאד, לא באיזו נוסטאלגיה אל עולם, ואל ספרות, שהיו ואינם. במילון פונטנה מופיע הערך "ג'ויסי", והגדרתו פותחת ב"נטייה לחומר דוחה או בזוי". הדגשה תמוהה קצת, למען האמת, נכונה אולי לרושם הראשוני שעשתה יצירתו
של ג'ויס כשיצאה לאור. מאז עלה מאוד סף הרגישות, או שמא נאמר, סף הקהות, של רוב הקוראים. לא מכבר קבל מבקר אנגלי במאמר ב-TLS על כך שסופרים בריטיים צעירים רבים מרבים לעסוק בחומר מעורר סלידה, בעיקר בהקשר של גוף האדם; ההשראה לכתיבה הזאת, הוא אומר, באה מג'ויס – אבל הרי זה כאילו עסק סטפן דדלוס הצעיר בנזלת שלו בלבד, בלי שום מחשבה במוחו על תומס אקווינוס.

להנטקייה, גיבור "בדידות רועשת מדי", יש מחשבות נשגבות רבות במוחו. הוא הוגה בפילוסופיה ורואה בהזיותיו את ישו ולאו-טסה – בתוך מציאות מתועבת ומבחילה. הנובלה הזאת מביאה אולי לשיא חדש
וגרוטסקי את הערוב הבלתי אפשרי של הנשגב והבזוי: אהבת הנעורים כרוכה בצואה וגללים, כתביהם של הוגי דעות גדולים, בכריכות מהודרות, נמעכים עם זבובי-בשר מטורפים מדם לעיסה אחת, במכבש הנייר של
הנטקייה. הראבל הוא אחד מאותם סופרים נדירים שהקריאה בהם עלולה לעורר בקורא תגובות פיזיות של ממש. גיבורו עובד בחום, בלכלוך ובסרחון, (הקורא לא מפסיק לתהות מתי, לעזאזל, יתקלח כבר) ואינו חדל
מלשתות בירה, ובתוך כך למצוא, ביד רועדת מהתרגשות, ספרים נושנים שנשלחו להשמדה. הוא התליין הרחום שלהם, הרואה בחבילות הנייר הכבוש הנשלח למיחזור יצירות אמנות, שהוא מטביע בהן את חותמו האישי.

בתוך עולמו הצר והמבוצר הוא בונה לו מין מתחם דמיוני כדי להתמודד עם דכרונותיו, ביחוד זכרון נערה צועניה שאהב ואשר נשלחה למחנה השמדה; ולהתמודד עם מציאות מדכאת, שבה נשלחים ספרים יקרי
מציאות אל המכבש, מפני שאינם מקובלים עוד על השלטונות; שבו מביאים ילדים לסיור לימודי במפעל חדש למיחזור נייר, ונותנים להם לעזור בפירוק עותקים של ספר ילדים ישן ואהוב, שהפצתו נאסרה. קל – קל מדי – לראות את הרומן הזה כאלגוריה על מצב התרבות תחת שלטון דיכוי; אבל זוהי פרשנות צפויה ומשעממת שתעשה עוול לספר, שהוא מצד אחד קונקרטי וריאליסטי מאד – הראבאל עצמו עסק במקצועו של הנטייה משך שנים – ומצד שני עמוס משמעויות ושברי משמעויות שהם הרבה מעבר לאיזה משל חד מימדי.

פעמים רבות מתקשר העיסוק האמור בגוף ובהפרשותיו, בחומרים 'נמוכים' עם הצד הקומי של החיים, ואולי אפשר היה לצפות לכך, בעיקר אצל הראבאל, אבל "בדידות רועשת מדי" הוא סיפור קשה ופסימי, שגיבורו
אינו חדל לטעון כי "השמיים אינם הומניים", ורואה את עצמו כחלק מהמציאות הבלתי הומנית הזאת – כרוצח של ספרים ושל גורי עכברים…אבל אחר כך מגיע "העיירה שבה נעצר הזמן". ההבדל בין שתי הנובלות
חד, ומעיד, לא פחות מאשר על כוחו הסוחף, גם על רבגוניותו של הראבל.

"העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו "העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו של ילד, אבל בהדרגה נעלם הילד ובמרכז העלילה מתייצב הדוד פפין – דמות מופלאה ומטורפת, עם אלמנטים "שוויקיים" ותאוות חיים אדירה, וגם הדמות הזאת סרה קצת לשוליים כשהסיפור מתמקד בסופו של דבר בפרנצין, האב, מנהל מבשלת הבירה ואחיו של פפין, שמעין היפוך זהויות מתרחש בהם. זוהי עלילה שיש בה הכל, צחוק ודמע, כמו שאמרו פעם על הצגות באידיש, לעג סאטירי ונוסטאלגיה, אימה ותקווה, אובדן ויאוש ואמונה בחיים – ולמרות שהכל נשמע נדוש עד אימה, החומר שממנו עשויה כתיבתו של הראבל הוא חומצה שעשויה לאכל שריונות חסינים של ציניות, ואת האדישות של מי שראה ושמע כבר הכל. אין טעם להרבות במובאות מתוך הספר, אבל "העיירה שבה נעצר הזמן" הוא אחד מאותם ספרים שמרבים אחר כך לספר "קטעים" מתוכם לכל מי שמוכן לשמוע. יש בו כמה סצנות מצחיקות מאד, למשל, זו המתארת את האב המעביר שיעור אודות המכניקה המטאפיזית של ה"שקודה" לדוד פפין
המכה על חטאי הוללותו. "צריך..כמו פילוסוף, להכיר את סיבת שלמות המערכת, מפני שמנוע של שקודה 430 כזה שלם כמו הטבע, כמו היקום…לא יותר יפה לפרק מכונית כזאת מאשר ללכת אחרי בחורות לבר ?" שואל פרנצין בשעה שהדוד מוכיח בורות מייאשת במכונאות – ("זה גל הזיזים שדוחף את הדלק למפלג") ומפליג בסיפורי חוויות מוזרים ומצחיקים שאמורים להכיל איזה לקח בלתי מובן לחלוטין – סיפורים שהם
מחווה ברורה למשליו האידיוטיים, המצחיקים עד דמעות, של החייל האמיץ שוויק, בנוסח "היה בצבא יניצ'ק סאחר אחד, ששאל את הסמל מה זה בדיוק תותח..". זוהי סצנה שפשוט מזמינה המחזה; ומיד אחר
כך מגיע קטע מלא כישוף ורוך המתרחש בבית אשת הקצב המטורפת – דוגמה לאופן בו עובר הראבל בקצב מטורף מהלך רוח אחד אל משנהו, כדי ליצור שלמות אחת.

דמויותיה של העיירה הקטנה מתוארות בחיוניות גועשת, אבל השם מטעה מאד: הזמן לא נעצר, ופגעיו מגיעים אל העיירה במלוא עוצמתם – ראשית בעת הכיבוש הנאצי ואחר כך עם עליית הקומוניסטים, אז מתברר לפרנצין שהעובדה שהיה מנהל הגון וטוב עומדת לגנותו, מפני שבכך הקהה את חריפות המאבק המעמדי. אבל שוב, אין לטעות ולראות בסיפורי הראבאל אלגוריות פוליטיות, כי זו קיימת בסיפוריו רק במידה שהיא שזורה לבלי הפרד בחיי גיבוריו.

כתיבתו של הראבל משוחררת מסייגים וחוקים, היא סוחפת כמו שטפון במדבר ודוחה ניתוחים מלומדים כמו נוצות ברווז הדוחות מים. אפילו אחרית הדבר של הסופר, שבסיומה הוא מתאר באופן 'קצת' אינטלקטואלי את יצירתו ואת תוכניותיו לעתיד, נראית בעיני כאיזה אנטי- קליימקס לרומן שזה עתה הסתיים: הרושם – ואין זה חשוב שהוא ודאי מוטעה – הינו של כתיבה מכוחה של השראה טהורה, רומנטית, בניה שכולה תנופה ומרץ ואין בה שרטוטים ותכניות ופיגומים. את העובדה שניתן לחוש בכל זה בנוסח העברי יש לזקוף, כרגיל, לזכותה של רות בונדי; זאת למרות שהצ'כים טוענים שהראבאל כותב "הראבאלובסטינה", שפה יחודית ובלתי ניתנת לתרגום. הראבל הוא "בן שמונים, אך עדיין פרא אדם", אומרת עליו המתרגמת, והפראות הזאת מציצה מכל עמוד שלו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

ים ירושלים (חדרים 1301-1303)

"אתה לא מוכן לנסות לראות דברים מנקודת מבט אחרת", היא אמרה, "ונמאס לי כבר מהשחצנות הזאת שלך. " שניהם הביטו אל צבעי הנוף הלובשים גווני חמרה ושלכת זרה, שיש הקוראים להם צבעי זהב. אבל לא המראות פגעו בו אלא הריחות. ריחות זרים של אבן וטחב, של מחילות עפר, של חפירות, של אדמה לחה. זה הזכיר לו ריח של בית קברות.  "זה לא יעזור, אין פה ים." הוא אמר, והמאזין בחדר הסמוך דימה אותו מרים גבות בהבעת התנשאות, ואותה – מפנה את מבטה בתנועה חדה של רתיעה או כעס.

"הבנתי בפעם הראשונה" היא אמרה. "אתה לא מוכרח לחזור על התאוריות המטופשות שלך חמש פעמים. אין פה ים. ואתה מאבד את האוריינטציה שלך. אני יודעת. זאת עיר בלי כיוונים. הדבר הטוב היחיד כאן זה השלט לתל-אביב. אני יודעת. ואתה מוכן לבקר כאן, כמו במוזיאון, או לבוא לפגישות עבודה, אבל לא להשאר אם אתה לא מוכרח. אני יודעת. או שיש משהו חדש? ואני יודעת גם ששבע שנים אנחנו נוסעים לאן שאתה רוצה, אילת ואיטליה ופלורידה וסיישל, וכשפעם אחת נוסעים לאן שאני רוצה, אתה תעשה הכל כדי לקלקל את זה. "

המאזין הרהר בעגמומיות ובמועקה שמטילים השעה והמקום על אנשים מאושרים לכאורה לפני ארוחת הערב. הוא הביט בדלת העץ הישנה והממורקת בקפידה, ודימה לחוש את האהבה והיראה של אנשי השרות, העוסקים ללא הפוגה בשימור ותחזוקת הבית: המשטח הבריק בלכה דשנה, עמוקה.  מאחורי הדלת המתין הלובי, כולו עץ כהה ואבן, עם כורסאות נוחות להפליא, שעל המסעד הרחב והשטוח שלהן אפשר היה להניח ספל קפה או כוס יין; ובכל זאת לא ניכרה שם אפילו טבעת-משקעים אחת של ספל נוטף. לעומת זאת, ברז המים החמים נותר יתום ומנותק בידו כשהתקלח, והוא כמעט נכווה מסילון המים הלוהטים. אבל יתרונותיו וחסרונותיו של המלון לא הטרידו אותו. הוא חזר להשתרע על המיטה, חוטי האוזניות משתלשלים אל צוארו ומטה משם, אל הרצפה, לתוך המכשיר הקטן השחור. המקרופון המוסווה היה מופנה אל חספוס-הטיח הלבן של הקיר המפריד בין שני החדרים הסמוכים.

"אבל אתה לא תצליח, כי אני כבר החלטתי מזמן להתעלם מכל מה שיש לך להגיד, מכל התיאוריות המתוחכמות והאופנתיות שאתה קולט ואחר כך משדר בלי טיפת ביקורת".  הקול שלה נשמע חד להפליא, ברור, אולי רק שמץ של מעין-אנפוף העיד על התווך האלקטרוני שדרכו עבר קולה אל האוזניות שלו. גיא, התקציבאי שנסע אתו לניו-יורק, ידע מה הוא אומר: החברה הקטנה ההיא מוכרת רק פלאים אלקטרוניים. שווה כל אגורה. לפני כן האזין, רק לצורך בדיקה, לזוג הצעיר שמעבר לקיר האחר, הצפוני, של חדרו, בשעה שעסקו במשגל נמרץ, נחוש ושתקני; והקולות שהפיקו היו כה ברורים, כמו היה שותף שלישי במיטתם. אבל נשיפותיהם וגניחותיהם, והמילים הבודדות שפלטו, העלו על דעתו משימה של סידור ארונות או ניקוי מטבח. הוא ניסה לדמיין אותם בשעת מעשה – שניהם היו אתלטיים, מוצקים ושזופים – אבל יכול היה לחשוב רק עליה, מעבר לקיר הנגדי.  הוא חשב על הנסיעה שלהם לניו-יורק, שבה התחיל הכל, והתגעגע אליה שעה שהאזין לשתיקה המשתררת שם, לטריקות הנעלבות של דלת הארון ולרחש הבדים העצבני. היא התלבשה.

כשהתחילו הפעמונים לצלצל במרחק, לא היו דנדון עמוק ורך, צליל מסתורי ומכושף מן העבר בשלווה של ערב מוקדם. הם היו התרעה מפני אסון מתקרב. קול עמום של קריין חדשות הגיע מן החלון הפתוח, והוא דימה לשמוע דיווח דרמטי, הרה-עולם, כמו בפרוץ מלחמה, אבל לא היתה מלחמה, היתה זחילה איטית, ליחוך הדרגתי של החופים, סחף, עליה במפלס שנמדדה במילימטרים, אחר כך בסנטימטרים. אולי רק על הנכדים שלנו זה ישפיע, הוא חשב, ולא היה איכפת לו מהנכדים, ואחר כך כן היה אכפת לו, לרגע קל: הוא קם מן המיטה והביט מן החלון, וראה את הים, גואה באפלולית המתגברת ומכסה על הרחובות והבתים שלמטה.

אחר כך חזרו מחשבותיו לנסיעה לניו-יורק, שכבר הפכה למיתולוגיה פרטית. כשהיה שם, במלון, בשעת דמדומים, הרגיש, רק לרגע, את אותה הרגשה מבעיתה וחונקת שהציפה אותו כעת; אבל אז נכנסה היא לחדר, והכל נשכח. גיא אמר לו בהתחלה שלדעתו אין לו שום סיכוי, שהיא רצינית מדי, לא בנויה לכאלה דברים – שהואלא בנוי לכאלה דברים. גיא טעה.  הוא אמר גם שאי אפשר להבין את הרצינות הפתאומית והמוגזמת שהוא מייחס לכל העניין; בזה הוא צדק. אולי זה היה המקום, או הגיל. או איזה גורם נסתר אחר שגרם לו לדבוק בה, להתעקש בצורה נואשת כל כך. גיא צדק גם לגבי החנות ההיא, שאליה הלך כשהיא השתתפה באיזה פנל בועידה והיה לו יום חופשי, וקנה שם את המתקן הזעיר שלו, "סופראיר" קראו לו, בחנות אקסקלוסיבית שנקראה "ספיי-ספיי". קצת יותר ממאה דולר. נראה כמו ווקמן. אבל מה היה גיא אומר לו ידע למה באמת קנה אותו? ומה היה אומר על הטרוף הזה של נסיעה לירושלים, בעקבותיה? הוא לא ידע, אבל היה בטוח שזה היה משעשע, כמו מיטב המונולוגים של סיינפלד, שאותם הכיר גיא בעל-פה.

ביום הקודם, אחר הצהרים, זמן קצר לאחר שהגיע למלון, ישב בלובי, כוס על מסעד הכורסא, עונד אזניות מבטו תוהה, כמי שמאזין למוזיקה שמימית עלומה. הוא כיוון את מקרופון-העט הרגיש, קולט קטעי שיחות משמימות, קוטע אותן כמי שסורק באקראי את הסקלה של מכשיר הרדיו, מדלג מתחנה לתחנה: "היופי של העיר הזאת פשוט מדהים, לא חבל שהוא מתבזבז על כל ה… " – "אתה צריך לנסות זה פעם. תתגבר על" בטח שאנחנו שוכבים. מה העכבות שלך, זה שווה הכל " את חושבת, שהוא בא אלי לשתות קפה כשרפי בחו"ל?" – "נמאס לי מהכל." – "אני אגיד לך מה זאת גאונות. משפט כזה, בעמוד הראשון: בלילות גשומים, כשהאספלט מבהיק כגבו של כלב-ים…" – .

אבל כל הסיפורים האחרים לא עניינו אותו באמת; היה לו ספור משלו. הוא חיכה רק לה – להם – להנפת היד הידידותית שלה ("מי זה?", שואל הגבר שאיתה. "מהמשרד. כבר ראית אותו פעם, במסיבה ההיא.) ואחר כך, בהתקרבם, ה"שלום!" (נימת הפתעה – אמיתית, אבל אולי מסוגננת מעט) וה"איזה קטע, איך בכלל שמעת על המקום הזה? נכון שנהדר פה? נדמה לי שכבר פגשת את בועז, במסיבה של הפרקינסונים". אבל המבט שלה היה חם, מבליח ניצוץ משועשע, צל חיוך ידעני בזווית הפה. הוא רמז לה בעדינות שאולי יתראו מוקדם מהצפוי, אבל היא ודאי לא ציפתה לראות אותו יושב שם בשלווה, מאזין למוזיקה. הפתעה נעימה, מרגשת, הוא קיווה; הוא רצה לעורר בה צמאון להרפתקה, רצה שתעריץ את תחבלנותו, את עקשנות החיזור שלו. והחיוך שלה נתן לו תקווה שכך יהיה. חודש לפני כן, כשרק חזרו מניו-יורק, האזין לה מהחדר הסמוך, בשעה שהזמינה את החדר במלון, דרשה חלון עם נוף העיר העתיקה, ודקה אחר כך עשה זאת גם הוא, מהמר על כך שהחדרים יהיו סמוכים, וכך היה.

כעת, כששכב על המיטה המוצעת, חש אי רצון לצאת אל האנשים שבחוץ, להסב איתם לשולחנות: היה שם קהל לא גדול אבל מגוון, אפילו אקזוטי, כי השמועות על המקום עברו כנראה רק מפה לאוזן. חלקם היו אנשים נאים, דקי גזרה, לבושים בטעם, מרשים לעצמם מוזרות קטנה אחת או שתיים, מתבטאים בהיגוי צלול וקפדני, חסר מבטא, בדיוק כמוהו.  המכשיר השחור הקטן יצר הבדל: הפך אותו לטורף, לדמות מסרט בדיוני, אורב במחילתו האלקטרונית לאנשים הללו, לגלות את חולשותיהם, את בעיות המעיים שלהם, הטחורים, את הסודות הקטנים, השחורים. ובכל זאת רצה לצאת מהמאורה – כדי לראות אותה עכשיו, פגועה, כועסת, מסתירה הכל היטב בהבעה חתומה או בחיוכים מנומסים. ולראות אותו, איש מוצק ושחום, מקרין אדישות סטואית.

רוב האורחים בחרו לאכול את ארוחת הערב במסעדת המלון הקטנה ולא לצאת העירה. התאורה היתה עמומה במקצת, המפות לבנות, ומהחלון הגדול נשקפו דמדומים אחרונים והבלחי אורות. הצפיפות והיין הטוב הפכו את כולם לידידים; השולחנות היו מיועדים לארבעה או ששה סועדים, ומדרך הטבע, בזכות ההכרות, הוא ישב לידם, אבל נראה היה שיש עוד הרבה מכרים ותיקים בקרב האורחים. גם השתקנים והעצורים שבהם התרצו אט-אט, ועשרים שיחות שונות קלחו מסביב, בין השולחנות, על פוליטיקה ואיכות הסביבה, על כתבי עת ספרותיים ותיאוריות אקדמיות טריות, על אסטרטגיות שיווק והרגלי המין של העשירים והמפורסמים, ולקראת הקינוח כבר כמעט שכח את דבר המכשיר הקטן שבכיס הז'קט שלו, ופצח מדי פעם במונולוגים שנראו לו מבריקים במיוחד, והחיוכים וההנהונים מסביב רק אישרו את תחושתו. הוא רימז בתחכום מעודן לכמה מהמסובים שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, מסתמך על קטעי השיחות שקלט במכשיר, גורם להם ודאי תדהמה שאותה הסתירו הסתר היטב. אחר כך המשיכו חלקם את השיחה בלובי, והמשיכו לשתות אלכוהול צבעוני מתוק, וקבוצה אחת יצאה לאיזה אתר בילוי מומלץ, אבל הרוב סברו שהם כבר לא בגיל המתאים, ופרשו לחדריהם. והוא דיבר איתה, על כל מיני שטויות של הווי משרדי, ואתו, השחום המוצק, שלא הפגין שום חשדנות, רק את אותו שמץ של התנשאות אדישה, אותו ריחוק, כאילו הוא רוצה להיות כבר במקום אחר, מקום עם ים, ורק מחכה שהזמן הקצוב יחלוף ושכללי הנימוס יאפשרו לו לחזור לחדרו.

ואחר כך שכב שוב לבדו במיטה, אויר קריר ויבש מן החלון הפתוח מצנן את גופו, חוטי האזניות משתלשלים מטה, והקשיב לחילופי דברים של מה-בכך, לרחש הבגדים והסדינים ולמים הזורמים בחדר הרחצה, ואחר כך לשיחתם המנומנמת, כשהחליפו חוויות על הערב שחלף, שוכבים קרובים זה לזו, קולותיהם ניחרים קצת, ואחר כך דיברו גם עליו, וההוא אמר:

"אז מה עם האורי הזה מהמשרד שלך. אף פעם לא דיברת עליו." והיא אמרה: "חשבתי שהוא נחמד, אבל מתברר שהוא אדיוט." ואחר נצמדה אליו בחיבוק, לחיה על כתפו, ולחשה, וקולה באזניות היה קרוב כל כך, חם וסדוק קצת, מעורב ברחש-הים התמידי שנוצר אולי מזרימת הדם בנימים שבאפרכסת האוזן, הקול הכבוש, המתפנק קצת, של ליבובי אהבה: "רק אותך אני רוצה. רק אותך".  כמו קולה של חיית ענק קדמונית חלחלה מן החלון געייתו העמומה, הנוגה והמתגעגעת, של צופר אניה היוצאת להפלגה.

(פורסם ב"הארץ", מדור תרבות וספרות, ב-20 בספטמבר 1998, מוסף ערב ראש השנה תשנ"ט, במסגרת "יום אחד, בקומה 13, במלון 'כתף הינום' בירושלים" . שורת סופרים הוזמנו לכתוב על יום וירטואלי בבית המלון, במטרה שכלל הסיפורים יצטרפו בסופו של דבר למעין יצירה קולקטיבית של כמה "קולות")

אולי תרצו לקרוא גם את:

לו אף יפתחו אותם שערים..

לו אף יפתחו אותם שערים..
מספרדית: יורם ברונובסקי

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
הכבשה השחורה – סידרה בעריכת חנן חבר ומשה רון.

בורחס, מן הסתם, היה רווה נחת מהשתלשלות המקרים הזאת: "גן השבילים המתפצלים" תורגם לעברית ב-1975, היה לכמה קוראי עברית בגדר התוודעות ראשונה ומהממת לבורחס, הפך, לכמה מאותם קוראים, לחלק מן הנוף הנפשי, לנכס צאן ברזל בזעיר-אנפין; והנה כעת הוא מתורגם מחדש, על ידי אותו מתרגם; כדי להגביר בלבול, "גן השבילים המתפצלים" בתרגומו דאז, היה מבחר גדול למדי של סיפורי בורחס, שנלקט מכמה ספרים.  הוא אינו תרגום של הקובץ המקורי בשם זה, שהופיע בספרדית ב-1941. אותו קובץ מקורי נכלל בתוך קובץ מאוחר יותר, "בדיונות", מ -1944, והוא שתורגם כעת במלואו לעברית. בקצרה: מין מבנה-על ספרותי, מורכב, מסובך ועמוס, כמו פסקת-מבוא לאחד מסיפוריו המופלאים של בורחס עצמו.

אני מתכוון לעצמי כשאני כותב 'כמה קוראי עברית', כי בורחס נפל לידי במה שנהוג לכנות "תקופה מעצבת"; תקופה שאופיינה, מבחינתי, בין השאר, באומניבוריות ספרותית; בשנות השבעים התרחש בארץ גם "תור זהב" קטן של מדע בדיוני ופנטסיה, זן ספרותי שמשמשים בו בערבוביה זיבורית מטופשת לצד המראות פיוטיות ורעיוניות. הקריאה בבורחס (באותה עת בערך תורגם גם ספרו "הדו"ח של ד"ר ברודי") העניקה פרספקטיבה פתאומית ומפתיעה לז'אנר שלם; לפתע התברר שמה שנתפס כזרם שולי ומזולזל, כמעט מחתרתי, זוכה לגושפנקה מכובדת במחוזות אחרים. וזוהי כמובן רק אחת ההפתעות שסיפק בורחס. ההפתעה  העיקרית, בלי ספק, היתה התחושה המסחררת של הרפתקה אינטלקטואלית שאין מושלה; הכישוף שמטיל בורחס על קוראים שקדניים, האופן שבו הוא מוליך אותם באפם ומטיל אותם אל ים של רמיזות, אזכורים והקשרים – "בדיונות אנציקלופדיים", כפי שקולע לתאר פתח-הדבר לתרגום החדש – ומותיר אותם נלהבים ונרגשים, אבל גם בלתי מסופקים בעליל, שכן תמיד נותרת התחושה המחלחלת של תעלומה שלא נפתרה עד תום.

מה עושה התרגום החדש, או המחודש, לקסם של בורחס? לא הרבה, למרבה ההקלה. הקושי הוא כמובן כפול: כיוון שהתרגום הישן קנה לו מעמד של מעין קאנון מקומי, ערעורו מעורר איזה חשש; לכך צריך להוסיף את ההיבט הסובייקטיבי לחלוטין של גיל וסביבה תרבותית שבה נקרא לראשונה התרגום הישן. פער זמנים של שני עשורים ויותר עשוי לגרום אכזבות קשות, כמובן, והעבר נצבע בצבעים לא ריאליים. והנה, למרות הכל, הקסם נותר בעינו; הוא רק צובר שכבות משמעות נוספות שמקורן, כנראה, בקורא ולא בטקסט. )ובהערת אגב צריך לומר שהרעיון על תפקידו של הקורא, שהפך מרכזי כל כך בכמה תיאוריות אקדמיות, מיוחס לבורחס, אם כי הוא עצמו טוען ששאב אותו מאחרים. (גם כאשר ההבדלים בין התרגומים, הישן והחדש, ניכרים למדי, ברמה המילולית ולעתים התחבירית, העצמה והיופי הבסיסיים נותרים בעינם. נדמה, על פי התרשמות ראשונית ולא מעמיקה, שתרגום ברונובסקי, מודל שנות התשעים, הוא קומפקטי יותר, ישיר יותר, מקושט פחות; ה'אספקלריה' הארכאית והמהדהדת הופכת בתרגום החדש לראי פשוט. כמעט כל משפט עבר שינוי שהפך אותו מפותל פחות, 'נקי' יותר. לעומס הישן היה חן משלו, אבל הפשטות החדשה מקלה באיזה אופן על העברת התכנים שמורכבותם ממילא כמעט אינסופית. לצדם יש הבדלים – למעשה, תיקונים – של מילים, משפטים ושמות תואר. (החתול בבית הקפה, המרשה לבריות ללטפו, דומה ל"אלוהות אדישה" בתרגום הישן, ול"אלוהות זלזלנית" בחדש. החדש ודאי מדוייק יותר; גם הישן מופלא. ) מומחים וקנאים יוכלו להרבות בדיונים דקדקניים על קוצו יו"ד; רוחו של בורחס תשקיף עליהם, בסקרנות מהולה בלגלוג.

אינני יודע ספרדית (מכאן החשיבות הרבה שאני מייחס לתרגומים והישענותי המוחלטת עליהם) ולכן אני יכול רק לשער שהעובדה שברונובסקי לקח על עצמו לתרגם מחדש את הסיפורים, מעידה על כך שהתרגום הנוכחי קרוב יותר לרוח המקור. זה מסתבר למדי. הצמצום והחדות, האקדמיים לכאורה, הולמים מאד את הרוח הבורחסית. אשר לתרגום הישן, טרם חלף די זמן שיהפוך אותו לארכאי, וכך או כך עדיין יזדקקו לו קוראי בורחס בגלל הסיפורים והטקסטים שאינם חלק מ"בדיונות" ומצויים בעברית רק בו. מצד שני, אפשר לקוות שהתרגום החדש הוא נדבך בבנייתו של תרגום שלם ומעודכן של כל יצירות בורחס.

ו"בדיונות" עצמו – קצת מיותר לדון בו על רגל אחת; הקורפוס המחקרי והביקורתי המתפרנס מבורחס הולך ותופח. אולי בזכות ההקשר הבדיוני והפנטסטי ממשיך בורחס לעורר עניין רחב, גם מחוץ למעגלים הקטנים של האקדמיה והספרות. אבל כיוון שאני סבור שפופולאריות אינה מעידה על איכות, כפי שאינה מעידה על איכות ירודה, לא נראה לי שיש חשיבות לפופולאריות (היחסית) של בורחס. יתכן שהיא נובעת מאותה גאות עכורה של מיסטיקה ואזוטריקה המגיעה לכל מקום, כי בורחס נוגע כמובן בכל, ועוסק בהנאה בתורות- הנסתר, מהקבלה ועד הסופיות באסלאם; אלא שתמיד מונחת ביסוד הדברים ספקנות איתנה ובריאה. העניין הבלתי נלאה שמגלים בבורחס הן חוקרים, הן קוראים מן השורה והן גולשים באינטרנט, עשוי להראות מגונה בעיני אליטיסטים, ואולי היה נראה כך גם בעיני בורחס עצמו, המצטייר לא אחת – או מצייר את עצמו – כאריסטוקרט מורם מעם, בדלני ומסתגר. בו בזמן, ההתקפות על כתיבתו מוסיפות להראות, בסיכומו של דבר, ליליפוטיות: חצים זעירים הנושאים רטינות על דבר אדישותו החברתית, על הריאקציונריות שלו, על השקפותיו הפוליטיות, על כתיבתו השכלתנית והקרה וכן הלאה. ההתקפות הללו לא רק שנויות במחלוקת, הן על פי רוב לא רלוונטיות; הן מנסות לשפוט את האיש יותר מאשר את כתיבתו, ומתעלמות מן האפקט הישיר והפשוט שיצירותיו מפעילות על הקורא.

"בדיונות" פותח ב"טלן, אכבר, אורביס טרטיוס", שהסתתר בצניעות בעמ' 86 בקובץ הישן . הסיפור המדהים הזה – כן, שמות התואר הופכים שדופים כל כך – הוא במידה מסוימת הדגמה מרוכזת של כל היצירה הבורחסית; (במחשבה שניה, כל סיפור של בורחס מהווה הדגמה כזאת.) אני מתכוון לכך שהסיפור הזה מפתיע, מדהים ומסחרר באופן שהוא, כאמור, ישיר ופשוט: כשקראתי אותו לראשונה לא היה לי מושג ירוק על הזרמים האידיאליסטיים בפילוסופיה, על יום וברקלי; אני לא יכול לטעון לידע מפליג בתחום עד עצם היום הזה. הדבר אינו גורע כהוא זה מההנאה הגדולה וההתרגשות שבקריאה בסיפור הזה. העובדה שבורחס עורך תרגילי מחשבה המתבססים על ידע עצום והכרות אינטימית עם יצירות קלאסיות, כמו גם עם האזוטריקה הנשכחת ביותר, אינה מחייבת את הקורא לאותה מידה של בקיאות. להפך, כמות ההטעיות, המקורות הבדויים או המסולפים, עשויה לבלבל גם חוקרים נוקדניים במיוחד. כמו עוד רבות מיצירותיו, הסיפור כולל הערות והארות רבות על עצמו. לא פלא שהוא כולל גם תאור של התחושה שעשוי לחוש קורא של בורחס: "התחלתי לעלעל בו וחשתי סחרחורת קלה ונדהמת שלא אתארה, שהרי אין זו היסטוריה של רגשותי אלא של אכבר וטלן ואורביס טרטיוס", כותב בורחס, וממשיך מיד, באורח אופייני, לתאור לקוני ונפלא של רגשותיו: "בלילה המכונה באסלאם ליל-הלילות נפתחים  לרווחה שערי הרקיע הסודיים, והמים בכדים מתוקים יותר; לו אף יפתחו אותם שערים לא אחווה מה שחוויתי בשעת-הדמדומים ההיא".

אולי תרצו לקרוא גם את:

שטלנד

>> על הרקע למאמר ב"רשימות"

published in "Shetland life" April 2004

Sailing towards Shetland / Avner Shats

In 1985, fresh out of University, I was spending some time in London, as many young people from this troubled part of the Middle East tend to do. I was planning a trip to Scotland with my girlfriend, and was looking around a tourist information center near Victoria for bus and train schedules, youth hostels in Edinburgh and the like, when I saw a colorful brochure suggesting a visit to Shetland. Something clicked, I still don't know why. I only had very dim notions of Shetland at the time; bits of obscure memories, and eclectic facts gathered at random, rushed through my mind: ponies, North Sea oil, knitwear. The brochure offered more: Viking heritage, puffins, and white nights. I knew I had to get there. Luckily, my girlfriend – now the mother of my two daughters – went along with the idea, despite her suffering from seasickness. As for me, I have a soft spot for the sea: I graduated from the Israeli Maritime College, sailed as a cadet in the merchant marine and served in the Israeli navy (in rather unlikely locations, such as the Dead Sea.) We couldn't afford flying to Shetland and even the ferry from Edinburgh was a bit expensive. Instead, we chose to travel up to John O'groats by land, on to Orkney by boat, and then board the "Akerberg" sailing to Scalloway. Our actual visit to Shetland was brief but unforgettable. We took pictures, we had nice rides to famous attractions, we stayed at the Lerwick youth hostel and waited for the sunset, followed shortly by sunrise – it was late June. Our schedule was tight, we had plane tickets back home, and a few days later, on the Akerberg's next run, we left Shetland. But Shetland never left me. I had enough memories to last me many years.
To refresh my memory, I looked up these few details in my novel, "Sailing Towards the Sunset", published in 1998. The novel has many true-to-life details depicting my brief Shetland experience; generally, though, it is pure fiction, and the concept of the book is so complex as to render it unfit for mass consumption. And yet a small, select readership did like it – enough to win it a respectable prize (the Hebrew University Schweipert literary award) and to help inspire a unique, unpublished novel named "Sailing Towards The Sunset by Avner Shats", by Nell Zink. But this is a long, separate story. So the book, I'll be the first to admit, is ambitious – it has a basic plot, but its written in an array of different styles and has an annoyingly large number of digressions; I was aiming high, and trying to deal with many different issues. But one leitmotiv, which remains evident throughout, is the yearning to sail away, to travel afar. This is where Shetland comes in: Shetland is, in a way, the farthest place you can go to from Israel; a complete negative; an antipode, if not geographically then at least mentally. Israel, you probably know, is hot, hectic and always at the headlines. Shetland is anything but.

The book is also – perhaps mainly – a love story, between a young Israeli and a local girl, named Mary. I was well aware of the fact that what I find exotic, fresh and exciting is often mundane and boring for local people in far-off places, and vice versa; the sunny south, I'm sure, is fascinating and tempting for people of the north. And so, in some parts of the book, I tried to see Israel through the eyes of Mary – a bright, shrewd independent girl who shares with the protagonist the passion of traveling afar. She writes him letters, sometimes makes cynical remarks and acute observations, and being, generally, a major influence on the life of the hero – who is in some respects, though not all, a typical Israeli. He comes to Shetland, by the way, on an assignment – he is a secret agent, to be blunt, disguised as a bird-watcher – but the thriller facet of the book was never very prominent; don't look for it if the book ever gets translated. One thing is definitely common to the protagonist and me: we both love Shetland. Here is a short paragraph: the style, characteristic of my hero, is somewhat overdramatic, and yet the central feeling behind it surely represents my own emotions too:

The ride, crossing the island's width, was not long. We passed sheep, isolated farm houses and green fields. In places I could see square, dark, bald patches in the grassy slopes, looking a bit like fresh graves – places were peat was dug for fuel…I felt comfortable, at ease, a feeling of familiarity, closeness; as if I was riding down an old road, anticipating the view beyond the next hill … was I here before? In a period of time unrecorded by that part of my consciousness measuring time with the indifferent precision of a digital watch or a calendar? Was I – in some small gap cracked in the unchanging sequence of time – while my mind was absent, wandering off for a minute – in some fleeting blink-of-an-eye – hurled to another dimension, spending a lifetime in here, which lasted only a second in my sensed reality? Did I live here, in a parallel, hidden reality? Was I ever incarnated in the bodies of these people – I do not look all that different, after all? do I carry in my cells a cryptic message, transferred to me through meandering lanes of kinship and concealed dynasties? The air – the salt, the grass, the soil, the fish, the wool, the smoke – incorporated the smell of my own body; recycled air which I have breathed before in the past. Or the future"

Err, yes. He was a bit of a drama queen. But I can sympathize. I still miss Shetland. I hope to come visit again someday.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מיכאל וויווג – רושמי אהבת אב

מצ'כית: רות בונדי הוצאת גוונים, 142 עמ'.

שמו המוזר – אולי אפילו מסורבל משהו – של הרומן השלישי של ויווג המופיע בעברית, אינו מעיד על תפנית כלשהו בסגנונו של כוכב-הספרות הצ'כי הצעיר. זהו סיפורם של איש צבא, בנו ובתו, והוא מסופר לסרוגין מנקודת המבט של כל אחד מהם, ללא סדר זמנים כרונולוגי. לא בדיוק תבנית קלאסית של רומן, אבל גם לא חידוש סגנוני מהפכני: ויווג עצמו מתייחס כנראה בחיוך סלחני לעובדה הבלתי נמנעת שמישהו, בזמן כלשהו, ינתח ויתייג את יצירתו. נראה שהוא משתדל – ובמידה ידועה, מצליח – להשאיר מאחור, כמו נשל מיותר, את השאלות המטא-ספרותיות, או הארס-פואטיות, כדי להתרכז בסיפור.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ברגע מסוים מגיע אל דירתו של האח הצעיר מבקר ספרות יהיר ועויין. הלה טוען באזני האח שהוא כותב בסגנון ריאליזם קפיטליסטי, מפחית מערכן של המילים, "ושאת תביעותיי לספרות, מה שאמורים להיות הרהורי מחבר פוסט-מודרניים, אני מנסח לפי מילון ז'דנוביסטי". בתגובה, רוצח האח את המבקר במכות את בראשו, וקובר אותו בערימת הפחם שבמרתף. הסטייה הפתאומית ממה שהיה עד אותו רגע סיפור משפחתי קצת אקצנטרי אבל חביב אינה מהפך אמיתי באופיו של הספר. ה"רצח" אינו אלא רצח מטאפורי, או כך אפשר לשער: בתוך זמן קצר נעלם הריח הרע העולה מן המרתף, ואיש אינו מחפש את מבקר הספרות שהעז למתוח ביקורת על הסופר העולה – שכבר הספיק להופיע אפילו בשעשועון טלוויזיה! מדובר בתוכנית בהנחיית אחותו הגדולה, שעניינה סוטים למיניהם. נטייתו הכפייתית של האח לכתיבה – הוא "רושם" מאז ילדותו את חיי היומיום במשפחתו, ומתמקם מתחת לשולחן לשם כך – מזכה אותו בתואר "סוטה", לצד אורחים בעלי טעם מיני אזוטרי.

אפיזודת הרצח החולפת הזאת – מין בדיחה מקברית – היא רק הערת שוליים. כך גם ביקורם של אנשי המכון לספרות צ'כית, ששכנעו מלכתחילה את האח הצעיר להוציא את רשימותיו לאור, לטובת הספרות הצ'כית. "מצבה של הספרות הצ'כית גרוע עד כדי כך?" הוא שואל, ואנשי המכון מגלים לו את התפוצה הממוצעת של פרוזה צ'כית באותה עת. "הבנתי, שזה באמת חרבון", הוא מסכם. אין לי מושג מה מצבה האמיתי של הספרות הצ'כית, אבל אין ספק שהיא מתקבלת באהדה מסוימת במקומותינו (לפחות אצל מבקרי ספרות.) ויווג, על כל השעשועים הסגנוניים והקריצות הספרותיות, הוא ממשיך נאמן למדי של סופרים צ'כיים ותיקים ומוכרים, שיצרו קו-אופי משותף המעניק מעין חותם מאפיין לספרות הצ'כית, עם כל ההבדלים העמוקים שבין קונדרה להראבל, למשל. זה לא מפליא, אגב, כי ויווג גדל בבית ספרותי והכיר כבר בילדותו כמה מסופרי העידן הקומוניסטי, דוגמת פאוול קוהוט – אותו עידן שהפיק הרבה פנינים ספרותיות, שלרוב פורסמו רק במחתרת. ספרו הראשון, "השנים הנפלאות בזבל", עוסק בתקופה ההיא, ושמו מבטא אותה היטב. הרומן הנוכחי של ויווג מאזכר גם הוא את העידן הקומוניסטי, ומספק כמה תובנות מעניינות על הלך הרוח ואורח החשיבה של האנשים שצמחו בו. אבל כל זה בעצם אינו אלא רקע למוקד האמיתי של הספר: יחסי אב ובתו.

"אהבת האב" הנרשמת ומתועדת בספר היא אהבת האב קארל לבתו רנטה, ובניגוד לתוכנית הטלוויזיה של הבת, העוסקת בסטיות-מין מוזרות, אין בה שום דבר פרברטי: זוהי אהבת-אב במובנה הטהור ביותר, המסורתי ביותר – אהבה שאותה משווה אחת הדמויות, בהסתמך על מחקרים מדעיים, לאהבת אם. " 'הוכח שגם אבות מסוגלים להתנהגות אימהית אופיינית' אומר מ' בדכדוך. 'אף על פי כן מוסרים את הילד בגירושים לטיפול של האם בתשעים וחמישה אחוז של המקרים.'" יש כאן גם גירושין, אם כן, המסבכים את המצב עד מאד, אבל לא במידה קיצונית כמו גיל ההתבגרות, המעמיד את האב האוהב והמודאג בסדרת מבחנים סיזיפיים, כמעט בלתי אפשריים. הדאגה לילדונת ההופכת לנערה ולאשה, בדור שהוא מדרך הטבע מתירני ומופקר יותר מהדור שקדם לו, גורם לאב יסורי נפש עצומים. אבל הוא כמובן גם מקור להרבה אפיזודות קומיות. כאשר בסופו של דבר מוצאת רנטה, הבת, את מי שמצטייר כאהוב לבה האמיתי, איש מקסים, שנון ומשכיל, מתברר שהוא גם גרוש, אב לילדה בת שלוש עשרה. הסימטרייה האקראית הזאת מביאה לכך שאביה של רנטה ובן זוגה המיועד הופכים לידידים בלב ונפש: וכי יש מי שיכול להבין ללבו של אב גרוש לילדונת מתבגרת, יותר ממי שחווה על בשרו את אותה חוויה עצמה? האב הופך למעין מדריך רוחני של האב הצעיר יותר, מבין ללבו, מזדהה עם מצוקתו ומעניק לו עצות חינם. "כלל מספר אחת: לפני שאתה מצלצל, בדוק את תכניות כל הערוצים", הוא אומר בצחוק סלחני, לאחר שבן דמותו הצעיר שוטח לפניו את מצוקתו: הוא ממתין ימים שלמים לשיחת הטלפון המובטחת מבתו, ולבסוף אינו עומד בכך עוד, ומתקשר אל הילדה המעונה, מוכת טראומת הגירושין, רק כדי שתאמר לו להתקשר אחר כך – "בדיוק יש בוורלי-הילס בכבלים".

ובכל זאת, יש משהו טראגי בשנתיים בהן ניתקה רנטה כל קשר עם אביה בלחץ האהוב שלה, צלם אוונגרדיסטי צעיר המוקיע כל קשר עם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית. רק כעבור שנתיים היא מאבחנת מיהו החבר שלה: "אקדוחן רוחני, המשליט את החוק המוחלט…הומניסט אכול שנאה. האדיוט הכי משכיל שאי פעם הכרתי." מכאן מתברר, כרגיל, שאי אפשר באמת להפריד את האישי מן הכללי, את הפוליטי מן האינטימי, בעיקר במדינות שחוו שלטון טוטליטרי – אבל לא רק בהן. מכיוון שאין כאן מחוייבות לתבנית ספרותית מסורתית, אי אפשר להתלונן על עלילה המותירה עניינים לא פתורים, או על כך שדמותה של האם, למשל – אצלה גדלה רנטה – נותרת עלומה לחלוטין. ויווג מצייר פסיפס לא מושלם, בכוונת מכוון. הוא סופר עכשווי לחלוטין, ערני ומודע לעצמו מאד. הוא מודע מן הסתם במיוחד למסורת הסטירית של הספרות הצ'כית, אבל הסאטירה של ויווג אינה נשכנית מאד. בעיקרו של דבר יש בה הומור סלחני וראיית עולם מתונה ומפוייסת. הנבל היחיד ברומן הזה הוא המהפכן האנטי-קומוניסטי – יש לשער שאם היו הדברים תלויים בו, היו רבים נתלים בכיכר העיר או מוגלים לגולאגים; אבל הצ'כים מעדיפים לרפד את מהפכותיהם בקטיפה, וכך גם ויווג: יש בכתיבתו, לצד ההומור, מין פכחון שעשוי להביא ליאוש קודר – או להשלמה עם המציאות; כפי שמבהירים הבהר היטה משפטי הסיום של רנטה, הוא מעדיף, גם אם מתוך אנחה מלנכולית, את ההשלמה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

לשוט אל השקיעה – ביקורות

להקליק על טקסט להגדלה

יורם מלצר, מעריב

שי צור

על "לשוט אל השקיעה" של אבנר שץ

שי צור

"יש פחד מפני הפשוט. עושים פיתולים והולכים במעגלים כדי לא לעמוד מול הפשטות. המשותף ביננו היא ההבנה שהדרך אל הפשוט היא מורכבת מאוד. המורכב הוא טכניקה להגיע אל אהבה אחת, סגנון אחד, אל הדבר…"
(דניאל שבתאי מילוא בתוך "הטיפקס והקישטא" – שיחה עם קובי אוז)

"…פעם סיפרה לו על אביר לבן, ועל נסיכה שלא היתה זקוקה להצלה. האם אני הנסיך? שאל אותה. לא, היא ענתה. אתה הוא זה שאני מספרת לו את הסיפור…."

(מתוך "99 סודות", קרל סטדמן)

לאורך 234 עמודים מספר אלעד, איש מוסד צעיר ומבריק, ביולוג, סופר מתחיל למרי – בחורה נורדית צעירה ונאה מן האי שטלנד , אהובתו האבודה , הדעתנית והמתעתעת, סיפורים. סיפורים דמויי סיפורי מתח, מסע, רומני משרתות, יומנים, מאמרים, סיפורי מדע בדיוני וסיפורי אהבה – בעיקר אהבה, תוך כדי שיט אמיתי או מטפורי, אליה. הסיפורים הללו מחקים באופן מפחיד כמעט כמה ז'אנרים של כתיבה, מסתבכים אלו באלו, מתערבים בחומרי המציאות וסיפורי המסגרת ובסיפורו של שץ הכותב עצמו, מערערים זה על זה ועל עצמם, מציבים אינסוף אלטרנטיבות למה שקרה, שיכל לקרות, שצריך היה לקרות ולבסוף מתפוצצים וקורסים.

הניסיון האובססיבי הזה לספר לאהובתך סיפור, ניסיון שנכשל ומנופץ כל פעם מחדש, הוא הוא הניסיון הנואש לאהוב, לגעת , להתחבר. נדמה שמתחת למעטה הפסטישים הפוסטמודרניים והשעשוע המבודח, זהו הנושא הבוער של הספר הזה. לא מדובר כאן בהשראה האורפאית של האני המגובש והנפרד שלגביו הכתיבה היא מעשה סובלימציה, של עיבוד חומרי האבל והחיים ובמידה מסוימת הרצון להישאר במקום של האובדן והכמיהה. כאן הכתיבה היא עצם מעשה האהבה, היא הדרך היחידה של האני המטושטש לספר, לסמל ולגעת באחר כאני בעל נרטיב משלו – גם אם שאול, רק שזוהי כמיהה המסכלת את עצמה מראש.

אנחנו חייבים להודות, יש באהבה מן היוהרה – היכולת להרגיש ייחודי כל כך בעיני אדם אחר, לראות את אותו אחר, אנושי, יומיומי בחד פעמיותו המיוחדת במינה. היכולת בעצם להביט באחר כאני מוגדר, מגובש ולגלות אותו, להמציא ולחוות מחדש את המעשים הבנאליים ביותר כאילו אף אחד לא עשה אותם לפנינו, כאילו הם אותנטיים ומלאי משמעות, להיות במקום בו אין צורך ובו גם לא נוכל להסתייע בשום מסך של תיאוריה. זהו המקום שבו אנו ממציאים דבר שלם בעל התחלה אמצע וסוף, שכדי לאמר אותו אנחנו יכולים לגייס את כל ניסיוננו, את כל פרטי הפרטים שבזיכרוננו. אבל האהבה בזמנים אלו, היא גם ההצלה היחידה שלנו, הדרך היחידה מחוץ לסבך ההתפתלויות התאורטיות והספקות, אל הבנאלי והסתמי והפשוט, אל החיבור בין שתי נשמות. בעצם, כמו כתיבת סיפור.

הדברים הבאים היא דרכי המפותלת שלי, להגיד את מעשה אהבתי אל הספר המופלא הזה.

אלעד ומרי, שני אנשים אינטיליגנטים להפליא, מודעים, ציניים, משתי תרבויות רחוקות להפליא, מפציעים פתאום זה לחייו של זה, כמו גיבורי סיפור קסום, מתחברים לרגע בגוף, בחלומות, בסיפורים כאשר אין גישור בין המעטה הדעתני של התיאוריות וההגנות שהן דבקים בהם לתום והרומנטיקה הבסיסיים שלהם. בהיעדר כלים הם מנסים לגייס לעזרתם שלל סצינות יסוד מן הספרות – בה הם בקיאים ובטוחים. מתוך הבושה להשתמש במילים ומחוות נבובים ושחוקים. הם משחזרים שלל חוויות ספרותיות ה'מושתלות' בהם ומנסים לשווא להיטמע בחיק החמים של ההיטשטשות לתוכן, בלי יכולת ליצור חוויה אותנטית, הדורשת זניחה של כל מאגרי הידע, הסטטיסטיקות והתאוריות שלא ניתן לגייס אותם כדי לאהוב, כדי באמת לספר סיפור. כשאתה מנסה לשחזר חוויה מתוך המפה הספרותית של עולמך , נקודת ההתייחסות הדינמית והרגשית היחידה שלך אולי, אתה נידון להתאכזב, להיבהל מכל חריגה, לא להצליח לשייך אותה אליך ולהפוך אותה לסיפור שלך. כך אנחנו נקלעים לפרדוקס – לספר סיפור היא הדרך היחידה לאהוב, אבל בהעדר מילים משלנו ובשל הפחד מן החשיפה והחולשה, מפני הסתמי והחוזר ומפני חוסר היכולת לנטוע משמעות ולהשתמש בסמל, אנו נדונים להשתמש שוב ושוב בסיפורים של אחרים, סיפורים שאיננו יכולים לנכס, איתם אנחנו מחמיצים, הולכים לאיבוד והם לא מצליחים לשרת אפילו את הצורך הראשוני ביותר שלנו לחמוק מתוך האני המבולבל שלנו אל אני אחר מובנה יותר, בטוח יותר, שמסוגל לעשות את הפעולות ההרואיות, הצפויות כל כך של אנשים בעולם אחר – עולם הסיפור, כמו לסכל לבדו מתקפה אווירית על ספינה או להגיד לאהובתו שהוא אוהב אותה.

"לכן אני כותב לך כפי שאני כותב: לא מכתבי אהבה; לא מכתמי אהבה. הם ריקים בעיני, מיופייפים ומזויפים, עמוסי קלישאות חסרות חן ומסורבלות. הרי הכול כבר נכתב ממילא: אם כן, די לצטט. אבל אם אני רוצה לומר לך יותר, ואם אני רוצה להיחשף בפנייך עד שורשי הנפש, ביטוי שאיני יודע כלל אם יש לו משמעות, אספר לך סיפורים; כאלה שכאשר שמעתי או קראתי אותם, הצרתי על כך שאינם פרי דמיוני, שלא אני כתבתי אותם…הכול תמיד קרה במקום אחר, או בזמן אחר. תמיד רציתי להיות במקום אחר, בזמן אחר, בגוף אחר: האמת היא שאני שונא גוף ראשון. לכן אני מספר לך את הכול, אבל בדרכי העקלקלה והמרוחקת. ואם נדמה לך שהכול מלא סתירות ואי דיוקים או הפלגות דמיון וסתם כזבים – את טועה. כל מילה, כל משפט ופיסקה, הם עלי, הם עלינו: איני יכול לכתוב שום דבר שאינו עלינו, אף כל פי שאני מנסה לעשות זאת בעקשנות הראויה, אני חושב, לשבחים." (מתוך לשוט אל השקיעה, עמ'182 ).

לסיפור הסיפורים האובססיבי הזה יש עוד תפקיד במערך האהבה – ההתמודדות עם האובדן, או נכון יותר חוסר ההתמודדות אתו. כך נטוות עשרות עלילות אלטרנטיביות ל"אירועים שאולי קרו, שיכולים היו לקרות, שצריכים היו לקרות, שטוב או חבל שלא קרו…" (שם, עמ' 228). על מנת לטעת משמעות בהחמצה – במקרה הזה שני סיפורי החמצה – של אמו של אלעד, שאהובה דיויד כהן נעלם במלחמת העולם השניה ומכתבי האהבה שלו אליה נמצאו דרך פלא באי שטלנד, אצל אביה של מרי, שהיה, כך מסתבר, חברו בימי השירות בצי באותה מלחמה, ואובדנה של מרי. חוסר היכולת להכיל את אובדנו הסתמי, המקומם , חסר המשמעות של האחר, האחר שרצינו להימזג בו ותמיד נותר לא ידוע , לא פתור, רחוק מאיתנו, גורר טויית עשרות אופציות, עלילות אלטרנטיביות, סיפורי גבורה ומוות, רק על מנת שלא להיחשף לאובדן ולחוסר הודאות במערומיהם הסתמיים, הטיפשיים, המיותרים. הפחד הזה מאובדנו של האחר ומן התעלומה שלו, למרבה הצער , הוא זה שמוביל כאן במידה רבה להיעדרו מחיינו. בהיעדר איזושהי הפנמה שלה מעבר לשברי זיכרונות, רגעים מהולים בפנטזיות, כמיהות וסיפורים שמספר אלעד לעצמו, מרי מתקיימת כל עוד הוא ממשיך לכתוב לה, לנהל איתה דיאלוג קשה, משעשע, מתנצח, כך היא עדיין שם , חייה, קיימת, מסופרת. ובמידה רבה כך הוא מסוגל להרגיש בקלות רבה יותר, כשכל חוויה, כל רגע אהבה, כל מפגש מועצמים ומשופצים לממדים דרמטיים ופומפוזיים של רומן ריגול או סיפור מדע בדיוני.

אבל כאמור, כל הסיפורים הללו מתפוצצים. יש בספר הזה יותר פיצוצים מבבית זיקוק ממוצע. הפיצוץ הזה מתרחש בכל הרמות האפשריות של הסיפור – ברמה הטכנית – עלילתית , כך עולה ספינתה של החמישייה הסודית בפיצוץ השמיימה וכך מתפוצץ המטוס הגרמני הענק אל מול דיויד כהן, המלח הגוסס וקטוע הרגל על סיפון אוניית המלחמה האנגלית, אבל גם במישור הלשוני – שפתי: כאשר מרי מגלה סוף סוף התפעלות כנה בהביטה בשירי הבוסר שמצאה במחברת ישנה של אלעד, הוא מגחך ואומר שלא יכלה להבין אותם מאחר והיא איננה קוראת עברית. הפיצוץ קורה גם במישור הפואטי – סמלי ממש. אף מעגל סיפורי ששץ פותח לא נסגר. הוא יוצר חיקוי מושלם של סיפור הרפתקאות או גבורה חלוצית לבני הנעורים ואז משתיל בתוכה הערה פורנוגרפית או מחליף את כיבוש האדמה או האישה ע"י הגיבור בכיבוש של דמות פטיש – בובה מתנפחת. המעגלים המודפסים של שץ אינם נסגרים – כך נמהלות עלילות צדדיות העולות מסיפור המסגרת של מרי ואלעד, שהוא בעצם המסגרת היחידה המתקבלת עלינו כאמינה ושקופה, בשלל הסיפורים הפנימיים שאלעד מספר, ממציא או קורא למרי. כך גם הפרק האמצעי, המציג את שץ כסופר בתהליך הכתיבה שלו ואמור להוות גרעין של משמעות לספר והסבר לדרך הכתיבה הכורכת סיפור בסיפור, רק יוצר טשטוש ומפרק יכולת לבנות אנלוגיה, משמעות ומדרג בין הסיפורים בעזרת כל טכניקות הפירוק שבהן השתמש שץ עד כה – טשטוש הזהות שלו עצמו בעזרת ערבוב פרטים אמינים ומופרכים, שתילה של שעשוע והומור השוברים את מסגרת הנרטיב ובעיקר – שילוב של איזה סיפור ריגול צדדי, שנכתב כאתגר מתחכם ע"י שץ וחברו למשרד, בעלילת סיפור המסגרת המרכזי – כך הופכות הדמויות הראשיות בסיפור שכבר דבקנו בו – למריונטות בידי סופר משתעשע, נתונות לקונספירציות פוליטיות במקום לעלילות אהבה ומתח, מוטלות למעגל רחב ומערער הרבה יותר, בו לא ברורים במהלך הספר כולו היחסים בין סופר, מספר, דמויות הנמהלים שוב ושוב זה בזה. את ההסבר לתופעה הזו נתן שץ כבר בסיפרו הקודם "מעגלים מודפסים: "בעולמו של ההומו סימבוליקום האמיתי (לא זה של קליפורד גירץ) הכול מסמל את הכול, והדברים מאבדים את משמעותם האמיתית בתוך הסחרחרה האינסופית של מסמל ומסומל. בעולם הזה הציור הפשטני של לולאות המקיפות כדור פינג פונג מסמל את האטום, אבל באותה מידה מסמל כל אטום את הציורים הפשטניים של ספרי הלימוד…הבעיה היא בעיה של מדרג: לאנשים שם נדמה שרצף של סימנים שחורים על נייר יכול להוות דבר בעל משמעות ונגיעה של ממש בעולם האמיתי. זוהי כמובן אשליה שתתפוגג מיד לכשיהפכו את הדף, או כשיעצור רגע לגרד באוזן, לחטט באף או בשיניים." (מעגלים מודפסים, עמ'80 ).

הטשטוש והפיצוץ הזה קיים גם בעוד מישור, אולי החשוב ביותר בספר, מישור הדיאלוג הבלתי פוסק של המספר עם מרי, אהובתו. כפי שהוא מכריז, הוא שט אליה, אבל השייט הזה אינו המובן הקלאסי של השיט אל האהובה הפסיבית והמצפה. מרי, דמות מושחזת ואסרטיבית היא המנווטת בעצם, מעשית ומטאפורית את המסע כולו. מאז ומעולם כפי שמודגש הייתה בעלת כושר ניווט והתמצאות יוצא דופן, היא זו המנחה את הספינות הצפוניות בערפל ובמידה רבה הסיפורים נכתבים ונעים אליה, בעקבותיה ומתוך דיון בלתי פוסק איתה. באחד מסיפורי המדע הבדיוני הם אפילו מניעים יחד ספינה בכוח מחשבותיהם, תנועה שמסתיימת כמובן – בפיצוץ, כמו גם הפנטזיה הבלתי פוסקת של אלעד חסר הביטחון בהתמזגות טוטאלית של שניהם, כאשר לא ניתן להיפרד לרגע ולהתחבר כשנים, פנטזיה שמרי מסכלת שוב ושוב . אבל מעבר לעובדה שההערות הבלתי פוסקות שלה לא מניחות לנו לשקוע עד הסוף במנגנון הסיפור וחושפות אותנו שוב ושוב לתפאורה ולמסגרת (בדיוק כפי שמתייחס אלעד לסצינות האהבה שלהם) יש לדיאלוג הזה תפקיד נוסף. מרי היא דמות שמטילה וטו, מתקוממת כנגד המספר שלה השולט בה ומקפיא אותה לתוך תשבץ הסיפור, לתוך התבנית הנוחה לו. כאשר היא מערערת על העובדה שהחליף את עזיבתה במיתה טראגית, ועל הניסיון שלו לשלוט על הנסיבות והסיפור, למשל, הוא משתיק אותה ע"י כך שהוא מכניס את הקול שלה לתוך הראש שלו, משעבד אותו לדמיונו וטוען שמשם הוא נשמע . אבל במידה מסוימת הדיאלוג הזה הוא המפתח לסיכוי היחיד, הפרדוכסלי משהו בכל זאת להצליח לאהוב.

זהו גם תפקידן הנוסף של כל ההתפוצצויות – רק כאשר 'נרצח' הסיפור האלטרנטיבי, הזיכרון החיצוני – המושאל, ניתן לרגע לגעת באיזו הזדהרות קצרה של אמת, באדם אחר, באהבה או בסיפור שלך. רק לאחר שמתפוצצת המסגרת הסיפורית המושאלת והנוחה שנוטעת משמעות רגעית באובדן ובסתמיות ניתן להישאר לרגע עם הבנאליה של החרדה והאהבה. כי : "אני מתגעגע אליה עד מוות ונגמרו לי הסיפורים שאני יכול לספר לה, ונגמרו השירים, ואני כבר לא בטוח שהיא אוהבת אותי, שהיא לא הולכת לחפש לה איזה גבר חלומות אחר, מישהו רגיש וחכם ויפה שייקח אותה בספינה שלו לאיים דרומיים …והיא תמיד תדע לאיזה כיוון להפליג.." (לשוט אל השקיעה, עמ'230 ). רק במקום הזה, של הויתור המוחלט, מרי מסוגלת פתאום לומר שהיא באמת אהבה את אלעד, למרות כל התיאוריות שלה על כך שאין באמת אהבה, רק משיכה והוא יכול להודות בדרכו המפותלת שאולי היא חיה לה היכן שהוא בעולם הגדול ולא באמת מתה. רק אז פתאום, עם הויתור על ההטמעות הטוטאלית והשליטה יכולים להתאחד פתאום הקולות המסוכסכים שלהם לקול אחד ובמקום הזה "המסע רק מתחיל" (עמ'234 ).

אולי תרצו לקרוא גם את: