קאפּרי: אקסל מונתה ומאלאפרטה

על "מגילת סַן-מיקֶלֶה" המליץ לי בילדותי אדם מבוגר, בהתרגשות שקשה היה שלא להידבק ממנה; ואכן, נדבקתי. ההתרגשות של הממליץ הייתה מן הסוג השמור לספרים מעצבים, אלה שלעתים הם גם ספרים מעצבנים – הייתי נותן דוגמאות, אבל הן עלולות לפגוע ברגשותיהם של מעריצים רכי-לבב, ולכן אסתפק בקיצונית שבהן, ה"אלכימאי." לא, אין שום דמיון בין "האלכימאי" ל"מגילת סן מיקלה" – פרט לעובדה ששני הספרים היו אהובים מאוד והותירו כנראה רושם עצום על דור של קוראים. במקרה של סן-מיקלה, מדובר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. קראתי את הספר בתרגום אמציה פורת, שהתנצל כבר אז על שנאלץ לחדש תרגום ישן יותר, של א. ברוך, שעליו גדלו דורות קוראים קדומים יותר. כעת יצא הספר בהוצאה מחודשת – וכשעלעלתי בו בחנות, כדרכן של אסוציאציות ספרותיות פרועות, נזכרתי בספר אחר: "קאפּוּט" של קוּרְצִיוֹ מַאלַאפַּרְטֶה.   
 

מונתה וידיד

למי שאין לו מושג ירוק על מה מדובר: "מגילת סן-מיקלה" הוא רומן אוטוביוגרפי של אַקְסֶל מוּנְתֶּה, רופא שוודי שחי שנים רבות באיטליה, ובנה בית באי קאפרי. מי יודע כמה תיירים הגיעו לאי קאפּרִי, למערה הכחולה ולווילה בכפר אַנָקַאפּרִי, רק בזכות תיאוריו המופלאים של הדוקטור הטוב; אהבתו העמוקה, הגועשת, לים התיכון היא כנראה נחלתם הבלעדית של ילידי הצפון. אבל הספר אינו רק שיר תהילה מפוייט לאיטליה החמה והיפה; מוּנְתֶּה מספר על לימודיו אצל שרקו, מאבות הפסיכולוגיה והשימוש בהיפנוזה; על נסיונו כרופא-של-אריסטוקרטים וגם על אימי מגפת הכולרה בנאפולי; הוא הרבה לספר על קוצר ידה של הרפואה של זמנו, וסִפרו עמוס אבחנות עמוקות ומשעשעות על טבע האדם; הייתה לו מוּדעות חברתית חריפה למרות שבילה את רוב חייו עם בני המעמד השליט, הטובלים בשמנת; מונתֶה היה גם, אפשר לומר, מראשוני הלוחמים לזכויות בעלי החיים, שנא ציידים ואהב, במיוחד, כלבים וציפורים. נדמה לי גם שבקריאה מאוחרת יותר התגלו לי כל מיני פגמים, כמו אמירות סקסיסטיות – למרות הכל, הוא היה בן הזמן והמקום; אבל מגילת סן-מיקלה הוא בסופו של דבר ספר בהיר ואופטימי כמו בוקר אביב בקאפרי. למרות תפיסת העולם הרציונלית והמפוכחת מאד של מחברו – אפשר לומר שהוא היה סקפטי – עוד באירופה – מונתֶה הוא מייצג מובהק של תופעה תרבותית-היסטורית קצת נשכחת – משהו שקראו לו "הומניזם." 
 

קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה

קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה, לעומת זאת, היה פאשיסט. טוב, לא ממש: הוא היה איטלקי (אמנם ממוצא גרמני) והפאשיזם המוקדם באיטליה היה הרי רק מין קומדיה דל'ארטה עם מוסוליני בתפקיד הקָפּיטַאנוֹ; וב-1931 גם הסתבך עם המשטר, סילקו אותו מעריכת העיתון לה-סטמפה ועצרו אותו ללא משפט. כשהתחילה המלחמה, יצא לדווח עליה כעתונאי, ובמהלכה כתב את "קאפּוּט," גם הוא רומן אוטוביוגראפי, ומן הסתם הספר הקודר והאכזרי ביותר שקראתי. לא קראתי ספר נוסף שלו שתורגם, "העור." את כל הפרטים אודותיו ליקטתי מפה ומשם ברשת, כי פרט למה שנכתב על העטיפה האחורית של ספרו לא ידעתי עליו דבר; "קאפוט" יצא בעברית לפני כעשר שנים בתרגום מירון רפפורט, ושקע בתהום הנשייה של הכותרים הנידחים. הוא עמוס אפיזודות מבעיתות, שעשויות להצמית גם צרכן מדיה בן ימינו, כזה שסף הגרוי שלו גבוה להדהים. מאלאפרטה היה בין השאר עד לטבח היהודים ביאסי, והֵסב לשולחן עם המושל הנאצי של וארשה – הצצה אל לשכתו של השטן – אחרי שסייר בגטו, בליווי איש אס.אס. עלילת הספר מתרחשת במהלך המלחמה, ומסתיימת בלי שסופה נראה באופק. כתיבת הספר הסתיימה ב-1943 – כך שהגיהנום המטורף של אירופה במלחמה מצטייר כמצב סטטי, אולי נצחי. 
  
אבל בשוּטי ברשת גיליתי שגם מאלאפּרטה בנה בית בקאפרי, ממש בזמן המלחמה. הבית של מונתֶה בנוי על הריסות וילה רומית עתיקה, בסגנון (אני מנחש) ניאו-קלסי, שיש בו קשתות ופרגולות ופסלים עתיקים בכל מקום; הוילה של מאלאפארטה היא מבנה מודרניסטי מסוגף וקשוח, שהמקומיים קראו לו "מגהץ", והוא עצמו תיאר אותו כ"מלנכולי" ו"הבית שהוא אני." סרט של גודאר, "Le Mepris" (הבוז) עם בריזיט בארדו ומישל פיקולי, צולם בו ב-1963.  

 

  ווילה מאלאפרטה, או המגהץ, מימין; ווילה סן-מיקלה, משמאל.

 

את ווילה סן-מיקלה של מונתה מתפעלת קרן שוודית ואלפי תיירים מבקרים שם כל שנה. לא מכבר יצא ספר על הבית של מאלאפרטה; בסוף ימיו היה לו איזה רומן מאואיסטי והוא הוריש את ביתו לעם הסיני (אתר אחד מספר שעל סף מותו הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובו בזמן ביקש משיחה אחרונה מן הכומר) אבל הייתה מחלוקת משפטית בעניין. הבית נותר נטוש ומוזנח; רק לאחרונה שופץ. 

השניים, מאלאפרטה ומונתה, היו מיודדים; מאלאפרטה בא לקאפרי והתאהב בה בעידודו של מונתה. ובעצם, כשעלעלתי בעותק המחודש של מגילת סן-מיקלה, נזכרתי ב"קאפּוּט" בעיקר מפני שבעמודים הראשונים של הספר משוחח מאלאפרטה, השוהה בשטוקהולם, עם איזה נסיך שוודי, על אַקְסֶל מוּנְתֶּה. מאלאפרטה נזכר בפגישה שלהם בקאפרי:

"הוא ניצב שם זקוף, מאובן, זועף…עיניו העירניות והערמומיות חבויות מאחורי משקפיים כהים, ששיוו לו נופך של מיסתורין ושל איום…" אבל אחר כך "החל לשוחח עמי על ציפורי קאפרי. מדי ערב הוא יוצא ממגדלו…מגיע לקרחת יער…והוא עומד ומחכה; הציפורים עפות אליו בלהקות, מצייצות בחיבה, ונוחתות על כתפיו, על זרועותיו, על כובעו, מנקרות באפו…ומונתה נשאר על עמדו זקוף, ומפטפט עם ידידיו הקטנים בניב הרך של בני קפרי…"
"Ah! Cette canaille de Munthe,”(אה! מוּנְתֶה הממזר הזה,) אמר הנסיך אז'ן, וקולו המלא חיבה רעד מעט." 

ובשנית מוזכר מונתֶה בשיחה ליד שולחן אחר, עם חבורה של בני-אצולה ודיפלומטים איטלקיים וגרמניים. מדברים על אחד, אדי ביסמארק, שהמסובים מכירים היטב – נער חביב וביישן, הם אומרים עליו. ביסמארק גוייס לצבא הגרמני, להפתעתו ומבוכתו הרבה:

"אקסל מונתֶה סיפר לי על מעלליו הצבאיים של אדי ביסמארק, צחק וחשף את שיניו החדות…לעגנותו המתגרה של מונתה זהרה תחת הרקיע הכחול בקאפרי כמו עץ גלמוד…שלף מכיסו מכתב מאדי ביסמארק והחל לקראו בקול רם, לעלע במתכוון בעת דברו, השתהה בסוף כל משפט כדי לחייך ברשעות לתוך זקנו האפור שעינו כעין עץ מרקיב…'אדי ביסמארק חייל!' קרא לפתע, מנופף במכתב כמו בדגל….האדון הרוזן יצא למלחמה! קדימה צעד! Fur Got und Vaterland! 

ראו איך הופך מאלאפרטה, מקלקל מסיבות מוכשר, את ידידו – הרופא הטוב, אוהב האדם ובעלי-החיים – למין אשמאי מרושע, חצי מטורף! ואולי זאת האמת? ואולי כתב כך מפני שחיפש תמיד את הצד האפל בכל אדם. אולי ככה אהב את חבריו. מה אמר מונתה על מאלאפרטה לא מצאתי בשום מקום.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שמש העמים

רגע לפני חגו של האיש עם הזקן הלבן, היו שציינו חג קטן לכבוד השפם השחור: איי.פי. הודיעה לפני כמה ימים על אזרחים רוסיים המתגעגעים לסטלין, ומציינים את יום הולדתו ה-125. כך-וכך אחוזים, אומר איזה סקר, סבורים שהוא היה מנהיג דגול וחזק, וכן הלאה.

במקרה נתקלתי לאחרונה בכמה אנקדוטות סטליניסטיות, בלי קשר לכלום, ואני מרכז אותן כאן להנאתכם, עפ"י קטגוריות: 

  
משפחה:
"ואת מי את אוהבת יותר: את אבא או את אמא?"

"את סטלין," אמרה הילדה…"

[הרפתקות החייל איבן צ'ונקין מאת ולדימיר ווינוביץ'. תרגום צבי ארד.]

זמן והסטוריה: 
"הוי, הגרוזינים חיים הרבה זמן."
 

[משפט נפוץ של אסירי הגולאגים בתקופת סטלין. מתוך ספרה של אן אפלבאום, "גולאג."]

שלושה ימים לא הפסקנו לבכות כשהוא מת, ימח שמו."

[אמא של חבר שלי, נולדה ברוסיה והייתה נערת קומסומול כשהודיעו על מותו.]  

 

אמנות וספרות:

"אין אמנות לשם אמנות. אין, ולא יתכן שיהיו, אמנים, סופרים, משוררים, מחזאים, במאים או עתונאים "חופשיים", הניצבים מעל החברה. איש לא זקוק להם."

[סטלין על אמנות ותרבות ]
 

"הפקודות ניתנו מבית הכפר של סטלין בקונצייבו. הוא מסר אותן לסוכן הממונה ללא הבעת רגש גדולה יותר מאשר פקודות להרוג קולאקים או כמרים או נשים גלויות-לב של ידידים יקרים. …לא היה כאן עניין של שנאה, רק של נאמנות. סטאלין ידע שתיתכן נאמנות רק לאומה אחת. מה שלא ידע היטב היו שמות הסופרים ברשימה שלו. כשהוצגה לפניו הרשימה בבוקר שלמחרת, חתם על הצו, למרות שכעת היו בה עשרים ושבעה, שעה שאמש היו בה רק עשרים וששה.
לא משנה. מלבד אולי למספר עשרים ושבע. 

[נתן אנגלנדר, גלגול בפארק אווניו ]

 

אנימציה:

"המושבה של הדרדסים מתארת בצורה מושלמת חברה סוציאליסטית…דרדסבא מאז ומתמיד היה מנהיג מושבת הדרדסים ומעולם לא התקיימו בחירות לבחירתו, ולכן דרדסבא מעוצב על פי המודל של סטלין."

פורום דרדסים ]

 

"אחת הבעיות שלנו כאמני אנימציה מצריים היא שכל אחד מאתנו מעדיף לעבוד לבד. זאת בעייה, כי שום הפקה גדולה לא תעשה באמצעות אמן אחד או שניים, אלא רק בעבודת צוות."

[סטלין אל-רמלי, פרופסור לאנימציה באוניברסיטת מיניה. אל-אהראם, אוגוסט 2003. ]

 

בלשנות: 
"אם החבר סטלין כתב ניב קוּרְסְק-אוֹרֶל, הרי שמהיום ואילך ממנו תיווצר השפה הרוסית."

[המזכירוּת של סטלין לבלשן ויקטור וינוגראדוב, שביקש להעיר על פליטת-קולמוס של סטלין, שהכניס טעות עובדתית חמורה למאמר בלשני שהכין עבורו וינוגראדוב. בתוך סטלין, על המטריאליזם והלשון. מרוסית רומן וטר. ]

מדעי הטבע:
"ליד המשפט "כל מדע הוא מטבעו בעל נטייה מעמדית" הופיעה ההערה הבאה: "הא הא הא!!! ומה בקשר למתמטיקה? ומה בעניין דארוויניזם?" 

[סטלין עורך את הרצאתו של ליסנקו. מתוך:

 Kirill Rossiyanov: STALIN AS LYSENKO'S EDITOR
 Reshaping Political Discourse in Soviet Science
 http://eserver.org/cyber/stalin.txt]

"סטלין לא הסתפק בטרנספר של אוכלוסיות אנושיות. בתקווה לייצר מקור מזון חדש, הגה תוכנית שהוגשמה בפועל רק בשנות ה-60: אלפי סרטני קמצ'טקה ענקיים (מידתם כשהם בוגרים כמטר) הועברו מצפון האוקיינוס השקט אל ים ברנטס, ליד מורמנסק.
בניגוד לגולים האנושיים, הם הסתגלו היטב והתרבו, התפשטו בהדרגה למימי נורווגיה. לסרטן אין מתחרים טבעיים על מזון (הם אוכלים ביצי דגים) ואקולוגים חוששים משינויים שישפיעו על המאזן הביולוגי באזור ." 

[Copyright (c) 2002,  Reprinted with the permission of Radio Free Europe/Radio Liberty, 1201 Connecticut Ave NW, Washington DC 20036

 

תעופה וחלל:

"והנה צנח לאטו מהשמיים החבר סטלין. לבוש היה שמלה, בעל שפם, ומקטרת בין שיניו. בידיו החזיק רובה."

[הרפתקות החייל איבן צ'ונקין, מאת ולדימיר ווינוביץ'. תרגום צבי ארד.]

"ב-1948, בפקודת סטלין, הובאה למוסקווה הדגימה הראשונה של עב"מ. סוחובייב, אמן, עתונאי  וארכיאולוג סובייטי נודע, תאר את האירועים שקדמו לכך…"

[פראבדה, נובמבר 2002

 

מציאות ומטריקס:

"האם לא חי לנין עצמו, בשתי שנות חייו האחרונות, בסביבה נשלטת דומה לזו, שבה, אנו יודעים היום, הדפיס סטלין במיוחד עבורו עותק יחיד של פראבדה, בו צונזרו כל הידיעות שיספרו ללנין על המאבקים הפוליטיים המתרחשים, בטענה שהחבר לנין זקוק למנוחה".

[סלבוי ז'יז'ק על הסרט מטריקס ]

"ז'יז'ק צריך להתעסק בצדן הפנימי של וגינות, ולא במהפכה הסוציאליסטית…זה לפחות נושא שבו, יש לשער, יש לו ניסיון מכלי ראשון."

[הערות על זיז'ק מאת Louis Proyect]

 

מתוך "הקומיסר נעלם", על פיברוק תמונות בתקופת סטלין.

 

סטלין עם יזוב, ראש הנ.ק.ו.ד.   –      ובלעדיו (לאחר שחוסל)

 

הולך ופוחת הדור: סטלין וחברים לדרך בסיביר, 1915; שלוש גירסאות של אותה תמונה. סטלין בקסקט ושפם, מימין.

 

 עוד על סטלין: שני מצעדים

אולי תרצו לקרוא גם את:

שוב צדים את הסְנַרְק

פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל:
צלילי טרומבון
אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית)
עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר
מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס
כרטיסים: 40-60 ש"ח

לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.

[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]

קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.

ציידי הסְנַרְק

על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.

חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.

הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."

הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!

זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.

וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il

ציד מוצלח.

אולי תרצו לקרוא גם את:

הסרט הכחול של האטלנטי (ב')

מאת חיים בר-תקוה

לחלקו הראשון של מאמר זה

הקבוצה השחורה

כאן המקום לכתוב מספר שורות על "הקבוצה השחורה" (Black gang) שתרמה לא מעט להשגת המהירויות המרביות של אניות הנוסעים בימים ההם. "הקבוצה השחורה" – כך קראו לעצמם צוותי המסיקים ועוזריהם, כאשר דוודי האניות הוסקו עדיין בפחם. תנאי העבודה של המסיקים היו רצחניים ובלתי אנושיים, כי בעלי האניות ואילי-הון משוגעים לדבר לחצו בלי הרף להשיג שיאים חדשים של מהירות. לכן נבנו עם הזמן אניות בעלות מכונות חזקות יותר, כיוון שלמהירות גבוהה יותר כוח משיכה גדול יותר לנוסעים רעבי הסנסציות.

מסיקים בעבודה  [מקור]

על מנת שתשיג האנייה “קייזר וילהלם דר-גרוסה” שנזכרה לעיל את מהירותה הסנסציונית בשנת 1897, עבדו בחדר הדוודים שלה מאה מסיקים ומאה ועשרים עוזריהם, תחת השגחה של שנים-עשר מסיקים ראשיים, והכניסו כל יום 760 טון פחם לתוך 124 פתחי תנורים, שחיממו 31 דוודים. הקשר האחרון, שהעלה אז מהירות האניה מ-21 קשר ל-22, הצריך אותה כמות פחם כמו 11 הקשר הראשונים של מהירותה. המאוריטניה – האנייה המהירה ביותר בין השנים 1929-1907- "אכלה" כשמונה מאות וחמישים טון פחם ליום בהפלגותיה מערבה, וכתשע מאות ועשרים טון מזרחה.
אנייה אחרת של חברת האפאג העסיקה עד 900 איש בבטנה, לחימום 46 דוודים, אשר לכל אחד מהם היו 3 דלתות. צוות המסיקים היה מורכב מגברים שריריים וזריזים, שהיו מסוגלים להתמיד במשך שתי משמרות של 4 שעות כל אחת בעבודתם הקשה, שאורגנה לפי קצב צלצול פעמונים. במהלך משמרת של ארבע שעות עבדו המסיקים פרקי-זמן של 21 דקות, אשר חולקו לשלוש פעמים 7 דקות. בשבע דקות הראשונות זרקו פחם לתוך תנור, בשבע דקות הבאות הפרידו את גושי הפחם בעזרת מחתכות, ובמשך שבע הדקות הנותרות גרפו את הפחם לפתחי התנורים. אחרי 21 דקות נשמע צלצול פעמון, ומחזור חדש התחיל. כל מסיק הרים כחמישה טון פחם לתוך לועי התנורים. כשהים סער, היה על המסיקים לזרוק את הפחם ללוע התנורים בשעה שחרטום האנייה יורד, ולסגור במהירות את הפתחים כדי שבתנודה הנגדית לא ישפכו הגחלים החוצה עליהם.

המכונאים בחדר הדוודים היו שנואים על המסיקים, בגלל שתפקידם היה להאיץ בהם ללא הפוגה לעבוד מהר. מספרים על מקרים בהם נעלמו מכונאים מבלי להשאיר עקבות, ומנחשים ולוחשים שנזרקו לתנורים בזעם המסיקים.

על הדויטשלנד היו צריכים להתיז מים קרים על המסיקים בשעת עבודתם, כדי לקררם מן החום העצום של התנורים. לעיתים עבדה ה"קבוצה השחורה" עד להתמוטטות גופנית. ולא שעבודת המסיקים לא הייתה מקצועית: כאשר מרדו יום אחד אנשי ה"קבוצה השחורה" על אנייה בריטית, וצוותי הסיפון התנדבו למלא את תפקידם – לא השיגו, למרות כל המאמץ, את המהירות הממוצעת של האנייה.

במקרים אחדים התחרו המשמרות של אותה אנייה ביניהן על השגת מהירות השיא של המשמרת, וכך התפתח "מרוץ ההסקה". מי שהמריץ תחרויות מסוג זה היו המיליונרים מבין הנוסעים, אשר קבעו פרסים של משקאות למשמרת המסיקים המהירה ביותר.

"הקבוצות השחורות" פעלו עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. עם המעבר להסקת דודי האניות בדלק, לבשו המסיקים סרבלים לבנים – לאות השחרור מימי הפחם.

התקופה המפוארת הנשכחת

ואלה בעלות "הסרט הכחול" לאחר שה"מאוריטניה” איבדה אותו, אחרי שהחזיקה בתואר במשך 22 שנה:

כפי שנראה מהרשימה לעיל, במשך תקופה של שבע שנים בלבד (1936-1929) השיגו חמש אוניות מארבעה לאומים את ה"סרט הכחול", ולכל אחת מהן היסטוריה משלה. להן מוקדש הפרק הזה.

 שתי האחיות: ברמן ואירופה

בחודש דצמבר 1926 הודיעה חברת נורדויטשר לויד שהזמינה שתי אניות פאר בנות 50000 טון כל אחת, אשר עתידות להתחרות על ה"סרט הכחול", שהוחזק משך עשרים שנה בידי המאוריטניה האנגלית. שמות האוניות היו ברמן (על שם האוניה הראשונה שנבנתה על-ידי החברה בשנת 1858) ואירופה. ההחלטה על בניית שתי האוניות האלה סימלה את שיבתם של הגרמנים אל התחרות בים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הופעת שתי האוניות הביאה להתחרות בינלאומית על פני האוקיאנוס בממדים שלא נודעו עד אז בדברי ימי הספנות.

א.ק. ברמן [מקןר]

שתי האוניות האחיות נבנו בשתי מספנות שונות, והיו מוכנות להשקה באותו יום, אך כדי לאפשר לנשיא גרמניה דאז להשתתף בשני המאורעות, נדחתה ההשקה של הברמן ביום אחד. לפי התכנון היו האוניות אמורות להתחיל את שירותן בקיץ 1929, אך גמר הבנייה של ברמן נדחה בחודש בגלל שביתת עובדי המספנה, ועל ה"אירופה” פרצה שריפה בשעת התקנת הציוד הפנימי בעוגנה על-ידי הרציף, והתיקונים אחרי השריפה ארכו כשמונה חודשים.

האוניות הגרמניות הצטיינו בשני חידושים מהפכניים שלא היו ידועים עד אז: בפעם הראשונה הייתה אניית נוסעים מצוידת בסירות הצלה שהופעלו על-ידי מנועים ולא על-ידי משוטים וכוח ידני, והחידוש האחר היה מתקן לשילוח מטוס קל (catapult) בין שתי הארובות של האניות. באמצעות המטוסים האלה, ששוגרו מסיפוני האניות, נשלח הדואר ליעדו כאשר האניות התקרבו למרחק 500 מייל מהחופים בשני צידי האוקיאנוס, וכך הקדימו דברי הדואר להגיע ליעדם ביום אחד לפני הגעת האניות לנמל מבטחים. זה היה כעין אות מבשר לדואר האוויר של היום. הטיסה לחוף ארכה בערך ארבע שעות.

א.ק. ברמן בניו-יורק [מקור]

נחזור לאנייתנו ברמן. היא חצתה בהפלגת הבכורה שלה את האוקיאנוס האטלנטי משרבורג בצרפת עד לספינת האור אמברוז בנמל ניו-יורק בזמן שיא של ארבעה ימים, 17 שעות ו-42 דקות במהירות ממוצעת 27.83 קשר. ההפלגה המהירה ביותר של המאוריטניה ארכה ארבעה ימים ו-18 שעות ו-38 דקות. הברמן הקדימה לכן את המאוריטניה בחמישים ושש דקות בלבד, וכך זכתה ב"סרט הכחול". אין לתאר את הטירוף שאחז את אוכלוסיית גרמניה וארצות הברית אחרי ההישג הזה. כל צוות האנייה, ובראשם רב חובל ליאופולד ציגנביין, הובלו ב"מסע ניצחון" דרך הברודווי וול סטריט בניו-יורק. העיתונות העולמית הייתה מלאת שבחים לאנייה הגרמנית שחטפה, אחרי עשרים ושתיים שנה, את "הסרט הכחול" מידי בריטניה. כותב שורות אלו עדיין זוכר היטב כיצד הוקסם כל העולם מאוניית הפאר אשר יתרונותיה ומותרותיה היו בפי כל במשך תקופה ארוכה.

יסופרו כאן מספר קוריוזים שלא ידועים גם לוותיקים שזוכרים את הימים ההם:

בין המשתתפים בהפלגת הבכורה היה המנהל הכללי של חברת נורדויטשר, וגם בונה מטוס-הדואר, שהיה צריך להפגין את יכולתו לפני חופי ארצות הברית. המנהל הכללי התנגד בחריפות לשיגור המטוס מסיפון האוניה, שמא תתרחש תקלה, והפלגת הברמן תופסק כדי לבוא לעזרת המטוס במצוקה; הוא לא האמין במתקן ההטסה, ומטרתו הייתה אחת ויחידה: להשיג את "הסרט הכחול". הוא נתן בחשאי הוראה להפסיק את זרם הקיטור שהיה צריך להפעיל את המתקן; רק כ-180 מייל לפני החוף של ניו-יורק, כאשר היה ברור כבר שהברמן תזכה במרוץ, הסכים להפרחת המטוס.

שני מטבחים היו על הברמן – מטבח כללי ומטבח כשר (אולי זה מזכיר למישהו את האונייה הישראלית "שלום"). באחת ההפלגות יצאה משלחת של נוסעי האנייה לרב-החובל, בטענה שלפי השמועות שהגיעו לאוזניהם, היה האוכל שהוגש על-ידי המטבח הכשר טוב יותר מאשר האוכל שהוכן על-ידי המטבח הכללי. תשובת רב-החובל הייתה: לא נמנע מאף אחד מנוסעי האנייה להצטרף לאוכלים ממעדני המטבח הכשר. וכך קרה שחלק מהנוסעים הלא יהודיים עברו לחדר אוכל של מטבח כשר. הסיפור נמסר לכותב שורות אלה על ידי דודו, שהיה טבח ראשי במטבח הכשר של האנייה ברמן.

 

אירופה בשמה החדש, ליבֶּרטֶה.

אך שמחת הברמן לא ארכה ולא ניתנה לה האפשרות לנוח על זרי הדפנה. האירופה יצאה להפלגת הבכורה שלה ב- 25.3.1930 ועברה אותו קטע בין שרבורג ואמברוז בארבעה ימים שבע עשרה שעות ושש דקות, כלומר בשלושים ושש דקות יותר מהר מאשר האחות.

במשך שלוש השנים הבאות התחרו שתי האניות-האחיות על "הסרט הכחול", ולרוב גברה הברמן. מעתה השתמשו כל הסלבריטיס של החברה הבינלאומית רק בשתי אניות אלה, והתעלמו מן האניות בדגל ארצות הברית או בריטניה. אישים כמו הנרי פורד, רוקפלר, השחקן אמיל ג'אנינגס, זמר הטנור בנינו ג'יגלי, ראשי ערים, אילי הון וכו' – היו להוטים אחרי לגימת קוקטיל עם קברניטי אוניות הענק. העולם היה מוקסם מן הפאר הצף עלי האטלנטי בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.

הסקירה הזאת לא תהיה שלמה אם לא נזכיר את גורל בעלות "הסרט הכחול", עד סוף חייהן על פני המים:

בהפלגתה האחרונה בתור אניית נוסעים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבה הברמן את נמל ניו-יורק ב-30.8.1939 (יומיים לפני התחלת מעשי האיבה) בלי נוסעים, ומאחר שמפקדת הצי הגרמני השאירה לרב-החובל את הבחירה כיצד לתכנן את הפלגתו, הופצו על ידי אמצעי התקשורת העולמיים שמועות משמועות שונות על מקום המצאות האנייה. ידיעה אחת אמרה שלפי הסכם בין גרמניה ואיטליה החליפה ה"ברמן” את דגלה לאיטלקי, כדי להמשיך את הפלגתה כאוניה של ארץ נייטרלית; שמועות אחרות אמרו ש"ראו" את האנייה במקסיקו, או באיסלנד, או בספרד. עיתון הולנדי כתב שהאנייה "נלקחה בשבי" האנגלי.

אך למעשה בחרה הברמן במסלול צפונה מאיסלנד לנמל הרוסי מורמנסק. לעזרתה באו מזג אויר גרוע, ראות לקויה וערפל. האנייה חצתה את האוקיאנוס באורות כבויים ונצבעה בצבע שונה, וכך נעלמה מעיני העולם. בנמל מורמנסק הניפה האנייה, כנהוג בקודקס הבינלאומי, את נס הנמל המקומי – דגל סובייטי – בתורנה הקדמי.

ברמן בסוף דרכה

בחודש דצמבר של אותה שנה נמלטה הברמן מנמל מורמנסק והפליגה לנמל ברמן, בו נתקבלה על-ידי משמר כבוד של הצי הגרמני וע"י שר התחבורה. התעמולה הנאצית קראה להפלגה הזאת: "מסע הניצחון של הברמן”.
היא הייתה מיועדת להשתתף בפלישה לאגליה, אך הגורל רצה אחרת: באביב 1941 פרצה על האנייה דליקה שהרסה אותה כליל. בדיקת משטרה העלתה שהשריפה התחילה במחסן מזרנים, ונער סיפון בן חמש עשרה הודה באשמת ההצתה – כנקמה על סטירת לחי שקבל מאחד הקצינים. הנער שילם על מעשהו בחייו הצעירים, בידי תליינים גרמניים.

לפי מקור אחר, ניזוקה הברמן קשות בשעת הפצצה בשנת 1941 בעוגנה בנמל ברמן, ואחר כך הועברה לגרוטאות. האירופה, שעגנה על יד הברמן, נמסרה בשנת 1946 כשלל מלחמה לצרפת, וה-French Line הפעיל אותה עד לשנת 1961 תחת השם ליבֶּרטֶה.

 ה"רֶקְס" ומתחרתה ה"קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה."

משפחת מוסולוני על סיפון הרקס

למתחרים המסורתיים על הסרט הכחול, גרמניה ובריטניה, הצטרפו בתחילת שנות השלושים איטליה וצרפת. על מנת להרים את היוקרה של השליט האיטלקי דאז, מוסוליני, החליטה ממשלת איטליה להשתתף בבניית אוניות פאר גדולות ובהפעלתן על פני האוקיאנוס האטלנטי. שתי אוניות – "רקס" ו"דוקס" – נבנו על ידי שני בעלים בשתי מספנות שונות, והיו האניות הגדולות שנבנו אי פעם במספנות איטלקיות, ובכוונה ברורה להשיג את "הסרט הכחול". האניות, שנבנו בעזרת סובסידיות לא מבוטלות של ממשלת איטליה, התחרו לא רק על ה"סרט הכחול" אלא גם על התואר האנייה המפוארת ביותר. לפי הוראות מוסוליני, שונה שמה של ה"דוקס" לפני השקתה לקוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה, ושתי החברות היו צריכות להתמזג בתחילת שנת 1932 ל-Italia Line. קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה הייתה אוניית הנוסעים הראשונה בה הוכנסו מייצבים (stabilizers) במשקל כולל של 750 טון, כדי להקטין את האפשרות שנוסעים יחלו במחלת הים. אך מאחר שההקונטה די סאבויה לא פגעה אף פעם בסערה הגונה, לא הוכחה אז היעילות של המיצבים.

 

מכונות שתי האניות התקלקלו בהפלגות הבכורה שלהן, למרות שעברו את הפלגת הניסיון שלהן בהצלחה גדולה ובמהירות שהבטיחה רבות. הרקס השיגה את הסרט הכחול רק שנה אחרי הפלגת הבכורה שלה, בחודש אוגוסט 1933, כשחצתה את המרחק מגיברלטר לאמברוז בארבעה ימים, שלוש עשרה שעות ושלושים ושמונה דקות, במהירות ממוצעת של 28.92 קשר. זאת הייתה הפעם היחידה שאנייה איטלקית החזיקה ב"סרט כחול".

הרקס הייתה בעלת "הסרט הכחול" מחודש אוגוסט 1933 עד לחודש יוני 1935, כאשר הנורמנדי נכנסה למרוץ וזכתה בו. רקס טובעה בחודש ספטמבר 1944 בשעת הפצצה בסביבת נמל טרייסט, שם עגנה. היא נמשתה ממצולות ים ונמכרה לגרוטאות אחרי מלחמת העולם השנייה. הקונטה די סאבויה" – שכונתה "האנייה החמודה ביותר של צי הסוחר האיטלקי"- לא זכתה אף פעם באות המיוחל.

[X=nextPage=X]

הנורמנדי והקווין מרי

השקת נורמנדי

הקטע המרתק ביותר בסיפור תחרות "הסרט הכחול" הוא המרוץ בין הענקים, הנורמנדי הצרפתית והקווין מרי הבריטית, אשר נקראה בפי יודעי דבר "הבניה מספר 534 של קונארד" על המבדוק של מספנת John Brown and Company על גדת הנהר קלייד – כי השם המיועד לאנייה הבריטית נשמר בסוד עד להשקתה. הבניה של הנורמנדי, אניית הנוסעים הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, החלה ביום 26 בינואר 1931, ולשם בנייתה במספנת בסנט. ניזאר, על החוף האטלנטי של צרפת, הוכן במשך שנתיים מבדוק מיוחד באורך של האנייה, 313 מטר.2000 ניסיונות נעשו בעזרת מודל באורך של עשרה מטר באגם ניסיוני, כדי לבדוק מהי צורת הגוף המתאימה ביותר בשביל האנייה החדשה. האנייה הושקה ביום 29.10.1932 בנוכחות נשיא הרפובליקה הצרפתית, ורעייתו נתנה לאנייה את שמה. אך גמר הבנייה התאחר בשנתיים כתוצאה מסכסוכי עבודה ובעיות מימון.

בשעת הפלגת הניסיון באפריל 1935 השיגה האנייה מהירות של 32 קשר, וכל העולם היה מוקסם מצורת האנייה, החיצונית והפנימית. נוצרה ציפייה גדולה לתוצאות המרוץ מעבר לאטלנטי. לא היה גבול להתפעלות לנוכח המותרות והפזרנות שהשקיעו בוניה באדריכלות הפנימית. חידוש מהפכני בהפעלת האנייה הייתה העברת הקיטור, שנוצר ב-29 דוודים שהוסקו על ידי דלק נוזלי, לגנרטורים אשר יצרו חשמל למנועים שהפעילו את המדחפים.

נורמנדי – ובחלקה האחורי מתנוסס, כנראה, הסרט הכחול.

בסוף חודש מאי 1935 יצאה הנורמנדי להפלגת הבכורה שלה וסיימה את החצייה של האוקיאנוס במשך ארבעה ימים, שלוש שעות וארבע עשרה דקות, במהירות ממוצעת של קרוב לשלושים קשר, וכמובן השיגה את "הסרט הכחול". הבריטים לא יכלו להשלים עם הישג זה.

עבודות הבנייה של הקווין מרי התחילו כששה שבועות לפני אלה של הנורמנדי אך חברת קונארד, בעלת האנייה, לא יכלה להתמיד בבנייתה בגלל קשיים כספיים, והעבודות הופסקו בדצמבר 1931 לשנתיים. העבודה על "בנייה מספר 534" המשיכה ב-3 באפריל 1934, אחרי שחברת קונארד התמזגה עם ה- Ocean Steam Navigation Company, והאוצר הבריטי הסכים לתת לחברה החדשה הלוואה שתאפשר לה להתגבר על הקשיים הכספיים. בסוף ספטמבר של אותה שנה זרמו כמאתיים אלף איש בגשם שוטף למספנת קלייד, כדי לקבל את פני מלכם והמלכה מרי, שהייתה אמורה לתת לאנייה את שמה בשעת השקתה.

[מקור]

קווין מרי [מקור]

הסופר פי.ג'י.וודהאוז ורעייתו אתל על סיפון נורמנדי, 1936.

על בחירת שם האנייה מספרים את המעשייה הבאה: כאשר יצאו יום אחד מלך אנגליה ג'ורג' החמישי והמנהל הכללי של חברת קונארד לצייד, שאל האחרון את המלך אם בית המלוכה היה מסכים אם האנייה החדשה של החברה, שכעת בתהליך בנייה, תקבל את שמה של "מלכה אנגליה בולטת". המנהל הכללי של חברת קונארד חשב על המלכה ויקטוריה, אשר שמה, התאים גם למנהג החברה לכנות את כל אוניותיה בשמות אשר הברתם האחרונה היא :ia . המלך ג'ורג' הבין את השאלה אחרת וענה באופן ספונטני: "המלכה וודאי תתלהב מהרעיון ואין צורך לשאול אותה". לא הייתה לאנשי קונארד הברירה אלא לתת לאנייה החדשה את שם אשת מלך בריטניה, קווין מרי. בזמן השקת האנייה נשמעה השאלה ההססנית מפי מלכת בריטניה: "האם עלי ללחוץ כעת על הכפתור?" – טכנאי הרדיו האחראי פתח בטעות את המיקרופון הלא-נכון. בניית האנייה ארכה עשרה חודשים, ובתקופה זו מת המלך שבחר בלי יודעין את של האנייה- הגאווה של בריטניה דאז.

הפלגת הבכורה של הקווין מרי התחילה ביום 27.5.1936, ובריטניה קיוותה שהיא תחזיר לממלכה המאוחדת את ה"סרט הכחול". האנייה חצתה את האוקיאנוס מערבה בהפלגת הבכורה שלה בארבעה ימים, שתיים עשרה שעות עשרים וארבע דקות, וזכתה לקבלת הפנים המסורתית בנמל ניו-יורק. את ה"סרט הכחול" השיגה רק כחודשיים לאחר מכן בחצותה את "האגם הגדול" בארבעה ימים, עשרים ושבע דקות, ובדרכה בחזרה בשלושה ימים עשרים ושלוש שעות ועשרים ושבע דקות. מהירותה הייתה מעל לשלושים קשר.

מעכשיו התחרו הקווין מרי והנורמנדי על ה"סרט הכחול" וזכו בו לסירוגין, אך בסופו של דבר הוא נשאר בידי האנייה הבריטית אשר כונתה, החל מאוגוסט 1938, "אניית הסוחר הדגולה בעולם". השנה הזאת ראתה צי של שש אניות הנוסעים המפוארות והגדולות ביותר, אשר חמש מהן זכו בזו אחר זו, ב"סרט בכחול".

הקווין מרי נשארה בשרות בלי הפסקה עד שנת 1967. בזמן מלחמת העולם השנייה הפליגה כמובילת גייסות לאירופה וצפון אפריקה, או שבויי מלחמה גרמניים לאמריקה – והיא חצתה את האוקיאנוס בדיוק אלף פעם. בהפלגותיה בזמן המלחמה נסעה לבדה, בלי ליווי ובלי להצטרף לשיירות, בסומכה על מהירותה בלבד, ורק בהתקרבה לחופי אירלנד באו שייטות אנגליות לקראתה לשם אבטחה. קווין מרי צוותה להפליג במסלול עקלתוני ובאחד התמרונים האלה, בשנת 1942, פגעה באחת הספינות ובקעה אותה, בגורמה לאבדן של 329 איש. המקרה הזה נשמר בסוד עד לאחר המלחמה, וועדת החקירה שהוקמה לבדיקת המקרה המצער הזה לא הגיע למסקנה ברורה של קביעת האשמה. אך בצי הבריטי מספרים עד היום שקצין אחד של ספינת המלחמה, אשר שמה היה "Curacao”, רצה לצלם את קווין מרי מכיוון החרטום – ואנייתו לא הספיקה לפנות את דרכה.

נורמנדי – הסוף.

הקווין מרי הוצאה מהשירות בחודש אוקטובר 1967, נמכרה לעיר לונג ביץ' בקליפורניה תמורת 3 מיליון דולר, ומשמשת כעת כמוזיאון ימי ואתר לתצוגות בעיר זו. פרוץ מלחמת העולם השנייה הפתיע את הנורמנדי בניו יורק, ורצה הגורל שהיא לא תעזוב עוד את נמל זה.  אחרי ההתקפה היפנית על פרל-הרבור החליטה ממשלת ארצות הברית להפוך את האנייה למובילת גייסות, ושמה הוסב ללאפאייט. העבודות המתוכננות התקדמו יפה עד שב- 9.2.1942 פרצה דליקה על האנייה, שנגרמה בגלל חוסר זהירות בשעת עבודות הריתןך. כבאי האש שאבו כשמונים אלף טון מים לבטן האנייה לכיבוי השריפה, וכתוצאה ממשקל יתר התהפכה האנייה על יד הרציף בו עגנה וטבעה. ועדת החקירה שמונתה לבדיקת האסון קבעה בין השאר שאחת הטעויות של הרשות המוסמכת בניו יורק הייתה שלא שיחררו את כבאי האנייה מהמחנה בו היו כלואים עם שאר הצוות של הנורמנדי מאז תחילת מעשי האיבה על הפיליפינים, כדי שאלה, כ"בני בית" יוכלו לעזור בכיבוי דליקה. האנייה נשארת כאניית מתים מחלידה על יד הרציף בנמל ניו יורק עד לחודש ספטמבר 1946. אז נמכר הענק הגאה, שעלה לממשלה הצרפתית כמאה מיליון דולר, תמורת 161,680 דולר, לגרוטאות.

 

על האבסורדיות של המרוץ

כל קווי אניות הנוסעים הגדולים, מרוב הלאומים הימיים, השתתפו במהלך השנים בתחרות על ה"סרט כחול", והמרוץ הניע כל העת לבניית אוניות גדולות ומהירות יותר. ה"סרט הכחול" הפך לעניין של יוקרה לאומית שלא הייתה מוצדקת ברוב המקרים מבחינה כספית. לכן היו החברות זקוקות לסובסידיות של המדינות שתחת דגליהן הפליגו אוניותיה.

מקור: www.oldadvertco.com/ transport.html

התחרות בין חברות הספנות השונות – כנראה תחת השפעת הלאומיות שלהן – קיבלה לפעמים ממדים אבסורדיים, כפי שמסתבר מהעובדות הבאות:

הנורמנדי הייתה כידוע האנייה הראשונה שעברה את הטונג' של 80,000 GRT והייתה גם הראשונה שאורכה היה גדול מאלף רגל. כאשר נודע לבריטים על הישג זה, הם חדשו את בניית הקווין מרי. (הבנייה הופסקה בזמנו בגלל קשיים כספיים של חברת קונארד). גם לאונייה זו היה אורך של למעלה מאלף רגל, והיא הייתה קצת יותר גדולה מאשר הנורמנדי : 80774 GRT . בעלי הנורמנדי לא השלימו עם העליונות האנגלית, והם הוציאו את אנייתם לתקופת מה מהשרות כדי לבצע בה שינויים במבנה. כאשר שבה הנורמנדי לשירות הייתה הקיבולת שלה 82799 טון – כאלפיים טון יותר מאשר מתחרתה, הקווין מרי .

ה"דו-קרב" האנגלי-צרפתי לא הסתיים כך. האנגלים הזמינו אנייה חדשה בת 83,000 GRT, הקווין אליזבט, אשר בנייתה אמנם לא נגמרה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חבר בית הנבחרים הבריטי, הארולד היילס, תרם בשנת 1935 פסל כסף, וקבע שתזכה בו האנייה המהירה ביותר על האוקיאנוס האטלנטי. הפסל נקרא "גביע היילס" והוענק מעתה ביחד עם ה"סרט הכחול". הזוכה הראשונה הייתה האנייה האיטלקית רקס אך המזכרת לא הוענקה לה באופן רשמי, כי בטרם הספיקו לבצע את טכס ההענקה, "חטפה" הנורמנדי את הסרט מידיה, וכך הייתה נורמנדי האנייה הראשונה שנשאה פרס זה על סיפונה. אגב, אנשי חברת קונארד סרבו להכיר במדליית ניצחון זו בטענה שאות ציון זה אינו מעניין אותם (גם כאשר קווין מרי זכתה בו) והם טענו ששיאי המהירות של אניותיהם מקריים בהחלט, והם לא השקיעו שום מאמץ מיוחד או תכנית מכוונת להשגת ה"סרט הכחול" .

ה"סרט הכחול" עובר לארצות הברית

בעקבות הניסיון בהעברת חיילים במספר גדול ובמהירות על ידי חברות ספנות בעלות אניות נוסעים ענקיות, החליטה ממשלת ארצות הברית בשנת 1949 לבנות אנייה שתוכל לשמש שתי מטרות: בעת שלום כאניית פאר לתיירות, ובשעת חירום להובלות ציוד צבאי ואנשי צבא. לצורך בניית אנייה זו נבנה מבדוק מיוחד בממדים הדרושים, והתחלת בניית האנייה הייתה מלווה ברוב פאר וגינוני טכס, לפי מיטב המסורת האמריקנית. אמדן עלות הבניה היה שבעים ושיבעה מיליון דולר.

יונייטד סטייטס – [מקור]

בגלל התפקיד הכפול שהיה מיועד לאנייה לא פורסמו פרטי האנייה, וגם אחרי טקס ההשקה שהתקיים ב23.6.1951 בנוכחות נשיא ארצות-הברית ורעייתו, לא פורסם המידע, כמקובל בהזדמנויות כאלה. ה-GRT שלה נמסר לסירוגין כ-50,924 ולפעמים כ-53,329 ומהירותה המתוכננת צויינה בין 30 ל-33 קשר. האנייה נקראה בשם "United States” ובהפלגת הבכורה שלה השתתפה בתו של נשיא ארצות הברית. היא עברה את המרחק בין ספינת האור "אמברוז" לבין בישופ-רוק בדרום-מערב אנגליה בזמן שיא של שלושה ימים, עשר שעות וארבעים דקות, במהירות ממוצעת של 35.59 קשר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה זכתה אנייה בדגל ארצות הברית ב"סרט הכחול" (מידי הנורמנדי – כי מנהלי חברת קונארד סרבו לקבלו מטעמים שהוסברו לעיל.)

האנייה לא השתדלה לשפר את מהירותה, וחצתה במשך 17 שנה את האוקיאנוס האטלנטי, עד שהפסיקה ביום 15.11.1969 את שרותה בגלל חוסר רווחיות, ומאז הייתה מרותקת לנמל Newport news בוירג'יניה ללא תעסוקה. היא נמכרה בשנת 1973 לממשלת ארצות הברית תמורת 4.6 מיליון דולר. ה-United States הייתה האנייה האחרונה בתולדות ה"סרט הכחול".

אם השיגה ה-United States בהפלגת הבכורה שלה, בשנת 1952, את שיא-השיאים של המהירות, כשחצתה את האוקיאנוס בפחות משלשה ימים וחצי, ידוע היום שהיא הפליגה אז "בנחת", כדי להסוות את יכולתה האמיתית.
בבטנה היו טמונות מכונות בעלות 240,000 כוח-סוס, שאפשרו לאנייה להשיג מהירות של 42 קשר בשעת חירום, להובלת אנשי צבא.

מאז שמטוסי הסילון חוצים את האוקיאנוס האטלנטי במשך שעות ספורות בלבד, איבדו אניות הנוסעים את מטרתן ואת יוקרתן, ואין לבעלי האניות עוד עניין להתחרות על ה"סרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי". מיתוס בן מאה שנה ויותר הלך לעולמו תוך זמן קצר מאוד. הרדיפה אחרי ה"סרט הכחול" היא נחלת העבר.

"כך חולפת תהילת עולם."

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמשיר

חבורה די ביזארית החליטה:
מילון – זה לא רק לאליטה
בניגוד לתקשי"ר
הם כותבים כחמשיר
את כל מילון אוקספורד. הביטו!

ולפעמים יותר מחמשיר אחד לכל מילה – למילה הנודעת aardvark יש שבע גירסאות.
ומה עם אבן-שושן? מי ירים את הכפפה?

[קרדיט: לינק לכתבה על היוזמה המופרכת נשלח היום ברשימת התפוצה של ASMI ע"י ד"ר גבי דותן, ראש המגמה ללימודי מידע במכללת בית ברל ]

אולי תרצו לקרוא גם את:

אל הים הדרומי

קסטנר וידיד, מכאן.

אם היינו סופרים כמו שצריך, התאריך היום היה 35 במאי.

אני שומר חיבה מיוחדת ל"35 במאי" – לתרגום העתיק של א. קפלן, צריך לומר, מפני שמפגש ראשון עם טקסט, או עם שיר, נצרב, אם תסלחו על הביטוי, בתודעה. אני בטוח שהתרגום החדש של מיכאל דק טוב לא פחות, ואולי יותר, ובלי ספק נאמן יותר למקור; אבל העניין די אבוד מבחינתי. אני נעול על דני והדוד סבוני, לא קונרד ורינגלהוט; ואין ספק שמזעזע להווכח בבורותו של הדוד, הסבור שאת "אהבת ציון" כתב ביאליק, גם אם במקור התבלבל (אני מנחש) בין גיתה לשילר, או היינה והלדרליין. ומעניין אין קראו במקור לחנניה ברווזי או עתליה פִּסְתָקי, ואם היה זה באמת יהודה הלוי ששיחק טניס-זוגות עם שקספיר, והיה חלש בבֵּקְהֵנִד. רק נֶגְרוֹ קַבַּלּוֹ נשאר נֶגְרוֹ קַבַּלּוֹ.

 

 

 

יוצאי גרמניה בארץ, אני מניח, אחראים לפופלריות של קסטנר בעברית; בעולם דובר האנגלית הוא אלמוני למדי, למרות שוולט דיסני הפיק גירסה של "אורה הכפולה". הארץ מלאה אוהבי קסטנר ומומחים לקסטנר; אני יודע עליו מעט מאוד, ולכן חפשתי קצת ברשת. היו בה כמה תגליות, הראשונה בהן היא שהחיפוש בעברית, כך נדמה, מעלה שלל עשיר יותר מהאנגלית. גרמנית, כמובן, עדיפה.

זה לא ממש חשוב כשמדובר באהבת ילדות, אבל 35 במאי עומד היטב במבחן הזמן והוא אפילו די תקין פוליטית, באופן יחסי. וקסטנר עצמו? לפני המלחמה נעצר כמה פעמים ע"י הגסטפו; הוא היה כנראה הסופר היחיד שראה במו עיניו את ספריו נזרקים לאש ב-1933, בכיכר ליד האופרה בברלין, בניצוחו של גבלס. ובכל זאת, למרות הכל, נשאר בגרמניה. החיפוש ברשת העברית מעלה כותרת מטרידה של מאמר: "אריך הקטן ועצתה של הסבתא: שתיקתו של אריך קסטנר בתקופת הנאציזם."

אחרי שריפת הרייכסטאג החלו רבים ממכריו להמלט; קסטנר דיבר על לבם וניסה לשכנע אותם להישאר. "כשאני חושב על כך, נעשה לי חם וקר לסירוגין," הוא מצוטט, אחרי המלחמה. הוא יודע שאם היה מצליח לשכנע מישהו להשאר, היה גוזר עליו מוות.

קסטנר שהה בגרמניה כל שנות המלחמה, ואפילו המשיך ליצור: הוא כתב, בשם בדוי, תסריט להפקת-ענק גרמנית בשם "מינכהאוזן", סרט שהופץ בגרמניה בעיצומה של המלחמה. אתר אחר טוען שהיטלר באופן אישי אחראי לכך ששמו של קסטנר הוסר מרשימת הקרדיטים.

האם שרפו שם, בכיכר, גם את "35 במאי"? מכיוון שקסטנר לעג לגנרלים ומצביאים, והתייחס בחיוב ליחסים בין-גזעיים (הילדה פטרוזיליה, וגם בת-זוגו הלבנה של נגרו קבלו) אי אפשר להוציא זאת מכלל אפשרות. כך או אחרת הוא עדיין כאן, ובכל שנה – אם שמים לב – מגיע התאריך הזה, שבו לא מתפלאים על שום דבר – יום מועד לנסים ונפלאות.  

חֲמִשִים פִּי ֹשִשָה הֵם מֵאַה פִּי שִלֹשָה
וְלא-כְלוּם פִּי מֵאַה הוּא לא-כְלוּם
פְּלָאִים יַעֲשֶה רַק יְלוּד-הָאִשָה
אֲשֶר לא יִתְפַּלֵא עַל מְאוּם.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

בְּלֶקְוֶול

כנראה שיש אנשים שאף פעם לא הייתה להם בעיה להשיג את כל הספרים שהם רוצים.

 

התמונה נמחקה בטעות

 
 
אשאיר את המסקנות ההיסטוריוסופיות, או הפיננסיות, לאחרים, אבל כשראיתי את המסמך השכוח הזה הזדקר לעיני  מיד השם "בְּלֶקְוֶול" – הסניף האוקספורדי המופלא שחזותו לא מרמזת כלל על העושר שבפנים. גם בית-הקפה שבתוך החנות נהדר, אבל אני משער שהוא תוספת מאוחרת – אולי על מנת להתחרות ברשת בּוֹרְדֵרְס המופלאה לא פחות, ואולי יותר.
 
 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

אכזריות בלתי-נסבלת

מרטין איימיס, סופר-בן-סופר, פירסם סיפור קצר בגארדיאן, בשם In the Palace of the End. סיפור-סיוט על עולם אכזרי וגרוטסקי; מבעית וקצת מצחיק. זהו מונולוג של כפיל מקצועי, בן-דמותו של אחד, נאדיר, בנו המפלצתי של רודן מפלצתי – שניהם מעלים מיד על הדעת את סדאם חוסיין ובניו.

הכפיל של איימיס הוא רק אחד מרבים: לבנו של הרודן יש מחויבויות רבות, לאומיות ואחרות, ולא די לו בכפיל יחיד. אחר-הצוהריים מתקבצת אם כן חבורת הכפילים לשתות קפה בצוותא, לפני שהיא מתפזרת לה – מי לקומפלקס-העינויים המתועש שבארמון, מי לבילוי עם נערה חטופה. ככל שנמשך המונולוג מתגלים עוד פרטים מרהיבים, ומי שמוכרח לקרוא יכול למצוא את הסיפור כאן (בקֶש של גוגל). איימיס הוא סופר וירטואוזי ויש לו תובנות מעמיקות, אבל הסיפור שלו הביא אותי להרהר, שוב, בשאלה שאולי נטחנה כבר עד דק בכל מיני דיונים מלומדים שלא יצא לי לקרוא. ואולי לא. והשאלה היא: למה אני צריך את זה? ואם לדייק: בקטע מסוים, במשפט מסוים אחד, מעלה בפני דמיונו הקדחתני של איימיס סיוט-בלהות שמעתה והלאה נגזר עלי לחיות אתו, גם אם ייטמן אי-שם במעמקי האגף הסגור של מוחי שלא על מנת לראות אור.

כך, בערך, הרגשתי לא מכבר בשעה שהגעתי לקטע מסוים אחד ב"חלקיקים אלמנטריים" של וולבק. בעקבותיו חשתי תיעוב כלפי הספר כולו, ועמו שבה  התהייה הזאת: למה זה מגיע לי? בגילי? החסר אני סרטי תעודה ודוחו"ת של אמנסטי? או סתם כתבות-עומק במוספים? והעור אינו מתעבה באמת עם השנים. לפעמים ההפך הוא הנכון. כן, אני יודע שזאת ספרות, והיא אמורה לערער ולהרעיד את שורשי הנפש. אבל האמנם דווקא באמצעים כאלה, קיצוניים-מעודנים כל כך? העולם מלא בלהות, אימה חשיכה ויגון. צריך לכתוב על זה, אבל האם צריך לכתוב את זה? שלא לדבר על לקרוא את זה?
בסיפור השחור של איימיס יש מין הבהוב של אופטימיות. הכפיל סבור, על פי השינויים בדרישות ובהנחיות הזורמות מן הממונים (ואובדן הדרגתי של איברים שונים בגופו) שבנו הפסיכופת של הרודן, שנפצע שוב ושוב בניסיונות התנקשות, סובל – ועם הסבל, מַפְציעות אצלו הבְלחות קלושות של אמפתיה לקורבנותיו. אבל המסר של פיסקאות הסיום אבד לי הרבה לפני כן, כשאיימיס הסביר לי בפרטנות מה בדיוק היה בשק ההוא. משם והלאה קראתי ברפרוף ובזהירות, מסרב, כביכול, להישיר מבט בכתוב. המציאות, די והותר בה. תחי האייסקפיזם.  

אולי תרצו לקרוא גם את:

תעצמי את העיניים ותחשבי על אנגליה

גם אני קראתי את טולקין, וזה היה, צריך לומר, די מזמן; אהבתי בכל לבי את ההוביט, ופחות מזה את "שר-הטבעות," שיצא לראשונה בעברית אי-אז בשנות השבעים, בטרם תפח המוניטין שלו לממדי צונמי. קראתי אפילו, תאמינו או לא, את "הסילמריליון," ובאנגלית. אוקיי, לפחות חלק ממנו; לא קראתי את המחקר "אוצר-מלים של האנגלית התיכונה" בתוך "שירה ופרוזה מן המאה ה-14" שפורסם ה-1922. עדיין אני סבור שטולקין הוא במיטבו לא כשהוא מפליג אל הארץ-התיכונה שלו, אלא כשהוא מתאר את מה שהוא מכיר באמת – את הפלך, שאינו אלא פלך אוקספורד, אוקספורדשייר בלע"ז; ואת ההובּיטים, האוהבים יותר מכל עישון מקטרת ותה מנחה ליד האח, ארוחה דשנה וסיפורי הרפתקאות; כלומר ג'נטלמנים אנגליים מנומסים, נעדרי דחף מיני ואקצנטריים-במידה.

כך או אחרת, הארץ התיכונה כבר מזמן הופקעה מידיו של הפרופסור לבלשנות, חובב הסאגות הנורדיות (מחר, אגב, יום ההולדת שלו.) כמו כל יצירה המצליחה לפרוט על המיתרים הנכונים אצל המונים שלא יספרו מרוב, היא פתוחה לפרשנויות שונות; הפרשנות המתבקשת ביותר בעיני היא תולדה של הזמן בו נכתבה הטרילוגיה, שנות הארבעים: רבים רואים בה אלגוריה גדולת ממדים על מלחמת העולם השניה, ואולי רמז למלחמה הקרה. ברור שחוויות המלחמה של טולקין, שהשתתף בקרב הסוֹם ב-1916, (60,000 הרוגים בריטיים ביום הראשון) שולבו בכתיבתו. אבל גם ההיפּים אהבו אותו מאוד, ואילו היום האורקים והסרומנים עשויים להיות בן-לאדנים וטאליבאנים, וקצת קודם הם היו זיהום הסביבה והאיום האקולוגי, או הטכנולוגיה והחומרנות – דור דור ודורשיו.  

שומר החותם הנוכחי של טולקין הוא כמובן הבמאי פיטר ג'קסון, העומד בראש צבא מעריצים אדיר, כמו איזה גנדלף שחור-זקן. אתמול ראיתי את הסרט השלישי בטרילוגיה, ואי אפשר להגיד שנסחפתי. זה גדול, מרשים, מרתק, ולנופי ניו-זילנד באמת אין תחרות (מלבד אולי מזבלת חיריה לפני הפינוי.) הכל נכון. ובכל זאת התאפקתי שלא לפלוט בדיחות ירודות לחלל האולם, ברגעים שבהם הסרט לוקח את עצמו ברצינות מופרזת לגמרי. הייתי מעדיף, למשל, שבאחד משבעה-עשר קטעי הסיום הגרנדיוזיים ינשק אראגורן, בפרץ של תשוקה לוהטת, דווקא את לגולס. אבל זה רק אני. ובאותו הקשר,אני חש חובה לצטט את מבקר הגארדיאן, שכתב (זה יהיה מובן, מן הסתם, רק למגזרי אוכלוסיה מסויימים) "זה היה פרק סיום ארוך, ארוך, ואף פעם לא משעמם – למרות שלפעמים חשת כפי שודאי הרגישו חובבי רוק-מתקדם שהאזינו לצד השני של "יֶססוֹנְגס," פוזלים לעבר מחט הפטפון העושה דרכה על התקליט ומבינים שלא, זה עוד לא נגמר – רחוק מזה."

במקרה, באמת במקרה, שבוע לפני כן הייתי באותו אולם (בכך, אגב, עברתי את ממוצע הביקורים השנתי שלי בקולנוע) ועם עוד ארבעה צופים ראיתי את "אדון ומפקד." גם הוא סרט עתיר השקעה ומרשים מאוד. וגם שם לא נסחפתי. ב"אדון ומפקד" – המפליא לברוא שחזור הסטורי מדוקדק של אניית מלחמה אנגלית במאה ה-18 – נואם ראסל קרואו נאום פטריוטי נלהב ואומר למלחיו האומללים ש"האנייה הזאת היא אנגליה," ולכן, במקום לחזור הביתה, ימשיכו במרדף חסר סיכוי אחרי אנית רפאים צרפתית (בספר היא אמריקאית, אבל משיקולים שיווקיים של רוח-הזמן  שינו את הפרט הזה) כי אחרת יזכו לראות גיליוטינות בכיכר טרפלגר, או משהו ברוח זאת. אין ספק שדרך ארוכה עבר הבמאי, פיטר וויר, מאז "גליפולי," סרט שממנו אני זוכר במיוחד סצנה מבריקה אחת: שני נערים אוסטרליים, בדרכם להתגייס לצבא, מנסים להסביר לאיזה איכר אוסטרלי זקן בחווה נידחת משהו על הפוליטיקה הגלובלית שבעטיה הם יוצאים למלחמה. "תחשוב," אומר אחד מהם לזקן, "אם לא נעצור אותם [את התורכים] הם עלולים להגיע עד לכאן." הזקן מביט בו, ואחר כך מביט בשממה האוסטרלית השחונה והאינסופית שמסביב, ומהנהן, ספק בהשתאות, ספק בפקפוק.

אצל הקפטן קרואו מאבד ילד צעיר את זרועו בקרב, אבל לא מזיל אפילו דמעה אחת – הוא רק רוצה להיות נלסון כשיהיה גדול; ב"שר הטבעות" מתים לוחמים כמו זבובים, אבל לא מישהו שאנחנו מכירים באמת. המתים כולם חסרי פנים, חוץ מהמלך ההוא, שכבר היה די זקן גם ככה. (על המלוכנות הבלתי מתפשרת של תעשיית הקולנוע, מאז מלך האריות ועד שובו של המלך, צריך לכתוב משהו בנפרד.) בקיצור, מלחמה זה דבר נורא, אבל ממש כף לראות אותה.  
שני הסרטים הללו כאחד – ולא כל כך חשוב איזו פרשנות תעמיס עליהם, וכמה מרהיבים האפקטים המיוחדים – מדיפים ריח עבש של סרטי מלחמה הוליוודיים ישנים. אלה סרטי-בּנים קלסייםׁ(ג'קסון ניפח כידוע באופן משמעותי את תפקידי הנשים בעיבוד לקולנוע, כי אצל טולקין הן כמעט ולא קיימות) והם עסוקים בלהט בהאדרת המלחמה, שהיא ספקטקל נהדר, מין בלט אקסטרווגנטי עם אפקטים פיצוציים. דם וטסטוסטרון ניגרים כמים. אני הולך לראות "נשים קטנות" עכשיו. או לשמוע משהו בלי תופים.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שבחי מנזר

ג'רמיין גריר, ("הסריס הנשי," "האשה השלמה") אחת ההוגות הבולטות, הזועמות, ובעיקר השנויות במחלוקת של הפמיניזם, פרסמה ספר בשם "נערות המנזר," שקטע ערוך מתוכו פורסם בגארדיאן. לדעת מבקריה, גריר של היום מציגה תפיסות הפוכות לאלה שבהן דגלה בשנות השבעים, אבל לא אכנס כאן לפולמוס פנים-פמינסטי. מפתיע לקרוא את דבריה על המנזר. גריר, מפויסת ומבודחת, ואפילו מלאת הכרת תודה, מספרת על חינוכה בידי נזירות, במנזר "כוכב הים" באוסטרליה. היא כותבת עליהן בחיבה רבה. "אחת הסיבות לכך שמעולם לא בייתו אותי כראוי היא העובדה שחונכתי על ידי כנופיה של נשים מטורפות בגלימות שחורות ומתנופפות. אני דומה להן יותר מאשר לאמי. אני חייבת להן יותר במידה מסוימת, מכיוון שהן אהבו אותי יותר ממנה והן השקיעו בי מאמץ גדול בהרבה ממנה. הן באמת אהבו אותנו. אני מבינה את זה עכשיו, למרות שלא הבנתי את זה אז."

המנזר שגריר מתארת רחוק למדי מחלק מן הדימויים הרגילים שאנו ניזונים מהם. ודאי יש סגנונות רבים בענייני נזירות, ומנזרי המאה העשרים שונים מאוד, מן הסתם, מאלה של ימי הביניים, אולם אני זוכר עד כמה הפתיעה אותי בזמנו הטענה – ההגיונית לגמרי, בהרהור שני – שהמנזרים באירופה, לאורך מאות רבות, היו המקום היחיד בו נהנו נשים ממידה כלשהי של חירות. זה נשמע כמו אוקסימורון – מנזר וחירות – אבל בעולם שבו עברו נשים מבעלוּת אחת לאחרת – מן האב אל הבעל – ועל פי רוב רק בקושי נחשבו לאנושיות, שחרר אותן דווקא המנזר מן הכלא של חיי השגרה הנשיים. רק נדר הנזירות וה'נישואין' לישו, פטרו אותן מן החובות הנצחיים של הנשיות: האמהוּת ומתן שירותי-חינם לגברים. בחלק מן המנזרים נהנו הנזירות מחיי תענוגות של ממש, ויצרו מוזיקה ואמנות.

נשים בקבוצה, ללא גברים, אומרת גריר, מתנהגות אחרת. "בין כתלי המנזר פורצת היצירתיות המוּלֶדת של נשים. היינו קולניות, וגם הנזירות היו קולניות. כולן היו משעשעות ומטורפות בדרכן שלהן. הן לא התאימו לשום סטראוטיפ. כולן היו שונות זו מזו."

אפילו בעניין היחס למין, יש לה כמה מלים חיוביות לומר על החינוך במנזר. הנזירות רצו שנבין שסקס הוא עניין רב-עוצמה, ולא משתעשעים בו כלאחר יד – לא הופכים אותו למעין ספורט, היא כותבת. ועם זאת הן סברו שמדי בית-הספר היו מעין שריון מגן של צניעות; הן היו תמימות מכדי להבין שיש גברים רבים שמחשבות לא-צנועות עולות בראשם דווקא כאשר הם רואים מדי בית-ספר. גם ההפרדה המוחלטת בין המינים נושאת עמה יתרונות (כפי שהעלו לאחרונה גם מחקרים אחדים בענייני השגים בלימודים.)

"יכולתי להתחתן עם ברוקר ולהתרגל לחיים עם שלוש מכוניות. הן הפכו זאת לבלתי אפשרי מפני שהייתי רעבה למשהו אחר – לערכים רוחניים. אמנם לא הערכים שלהן." כותבת גריר, ומבחינה בין המנזר לקתוליות. "אני עדיין קתולית," היא כותבת, "אני רק לא מאמינה באלוהים. אני אתאיסטית קתולית – יש רבים כאלה." (לא מזמן קראתי בספרו של דן צלקה על שיחה עם כומר קתולי. "אנחנו משוחחים, אבל איננו מדברים על אותו דבר," כותב צלקה, ומגדיר את עצמו כ"אתאיסט יהודי.") "אני בטוחה שהנזירות היו מעדיפות שאהפוך את לבי ואהיה וכחנית קולנית לטובת העניין הקתולי. אין הרבה סיכוי, אבל הן ממשיכות להתפלל…אפשר לדבר בזכותם של מנזרים. הבעיה היא שאין מה לומר בזכותה של הקתוליות." 

הנזירות חיו בצניעות – מהקצבה של 15 שילינג לשבוע. מערכת החינוך האוסטרלית הייתה מתמוטטת אלמלא ניצלה אותן. אבל הן גרו בבתים נאים עם גינה, ונהנו מסגנון-חיים בריא ונעים: בנות-שיח נבונות, ספרים טובים, די זמן פנוי למחשבה. "אני חושבת שאלה חיים טובים, והלוואי שלא היו מאבדים את ההצדקה הפנימית שלהם" כותבת גריר; "שואלים אותי לפעמים איך הייתי רוצה שיראה הבית שלי; לרוב אני אומרת שהייתי רוצה שיהיה דומה למנזר החילוני "תֶלֵם" של רבְּלֶה, שבו נהנות הדיירות ממגוון של תענוגות משוכללים."

 

תֶלֵם

עד כאן גריר, ומכאן רבְּלֶה. מכיוון שהזכירה את מנזר תֶלֵם, המתואר ב"גרגנטואה ופנטגרואל" של רבְּלֶה, שמחתי על כך שרכשתי לא מכבר את תרגומו של עידו בסוק, כדי שאוכל לעיין ולמצוא במה מדובר. תרגום רבְּלֶה הוא משימה גרגנטואית, כלומר אתגר ענק שנראה למעלה מכוחות אנוש; ברומן של אהרון מגד, "הגמל המעופף ודבשת הזהב," עוסק הגיבור בתרגום רבְּלֶה, והמשימה מוצגת כחסרת סיכוי. פעם קניתי את התרגום האנגלי, ומעולם לא הצלחתי לקרוא בו יותר מכמה עמודים. והנה, שני הכרכים עבי-הכרס של רבְּלֶה בעברית, למרות ממדי הענק שלהם, הם מאירי עיניים, נגישים, משעשעים, ובעיקר מעוררים השתאות לנוכח היקף המשימה שנטל על עצמו עידו בסוק, והשלים בהצלחה. ולענין מנזר תֶלֵם: רבְּלֶה היה, כללית, בן זמנו, וכפי שאומרת בהקדמה לספר ד"ר נדין קונפרטי-צור, הוא מעדיף לא לעסוק כלל בנשים, או להציג אותן על שלל התכונות השליליות המוכרות מן המסורת הדתית והאנטי-נשית של ימי הביניים. רק במקום אחד חורג רבְּלֶה (ה'הומניסט הפרוע', שעל פי רוב חרג מכל מוסכמות התקופה) מהדפוס הזה: בתאור של מנזר תֶלֵם. את תֶלֵם בנה גרגנטואה לבקשתו של נזיר, שביקש ממנו להקים עבורו מנזר המכונן על יסודות הפוכים מאלה של שאר המנזרים. ראשית חוכמה, לא תיבנה סביבו חומה; ובמקום נדרי הפרישות, הציות וההסתפקות במועט, לא יהיו לנזירי תֶלֵם כל סייגים, והם יחיו כרצונם. מכאן ממשיך רבלה לתאר את תֶלֵם כאוטופיה יפהפיה (במימונו של המלך הנדיב גרגנטואה) שאליו נמנעת הכניסה מרשימה ארוכה של טיפוסים – "טווסים אבוסים, שחצנים, חלכאים..עורכי דין מרוששים, פקידונים, לבלרי בית-משפט האוכלים את העם…קרציות בחסות השלטון…שופטים מימי מתושלח, מצדיקי הרשעים.." ו"..כלבי שמירה על נשים, לתמיד חתומה בפניכם זו הדלת, רטננים, קנאנים.." רבלה מתאר בפירוט רב את הבניינים והגנים, את בגדי הנשים – שהוא מקפיד לומר שהתלבשו על פי רצונן החופשי — ואת קרבת הנפש ששררה בין הגברים והנשים. "כל חייהם נוהלו לא באמצעות חוקים, תקנות או סדרים, אלא על-פי רצונם ובחירתם החופשית. קמים היו מעל יצועם כאשר מצאו לנכון, שותים היו, אוכלים, עובדים וישנים כאשר תקפם החשק לכך. איש לא העירם, איש לא חייבם לשתות או לאכול או לעשות כל דבר מעשה. כך חרץ גרגנטואה. וכלל יחיד היה נר לרגליהם: עשה מה שברצונך." האוטופיה הנפלאה הזאת מותנית כמובן בכך שכל נתיניה זכו לחינוך מושלם ולחיים בקרב חברה משובחת, ונטוע בהם יצר כבוד המדרבן אותם תמיד לנהוג במידת הטוב ולהתרחק מדרך הרע. אמנם גם בתוך האוטופיה לא נמלט רבלה מן המוסכמות, והתכונות שהוא מייחד לנזירות הן בעיקר טוּב-מראה, טוּב-מזג ומיומנות בעבודות-מחט…תֶלֵם של גריר, מן הסתם, יהיה אוטופיה קצת יותר מעודכנת.

אולי תרצו לקרוא גם את: