דיוויד סֶדַאריס

דיוויד סדאריס, מתברר, הוא דמות די מוכרת בניו-יורק והסביבה – את רשימותיו וסיפוריו הגיש בתוכנית רדיו שהפכה פופולרית מאוד –  אבל לא שמעתי עליו מעולם עד שקיבלתי במתנה ספר שלו, "עירום." הוא סיפר שם בין השאר על אמו האקסצנטרית, על עבודתו בחנות הכלבו מייסיס בתחפושת של גמד בחג-המולד, ועל חוויותיו במחנה נודיסטים: אם תהיתם בעניין תפקידה של המגבת המפורסמת במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, הסיפור של סדאריס מעניק למגבת משמעות קוסמית חדשה לגמרי.   להמשיך לקרוא דיוויד סֶדַאריס

אולי תרצו לקרוא גם את:

פיניגן ברמינן

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

קומיקס

[להקליק על התמונה כדי להגדיל]

ציורים: יגאל באום

אולי תרצו לקרוא גם את:

ג'ון פוֹקס השלישי, או מבעד לצואר הבקבוק.

זיכרון ילדות, שנשמר אצלי צלול וחי, הוא מקור החיבה המוזרה שלי לאניות-בבקבוק: ספר ישן עם ציורים צבעוניים, ובאחד מהם מלח זקן, חייכן וסמוק-לחיים, מחזיק אנייה-בבקבוק, וילד מביט בו. לצדו מונח סליל חוטים, סכין וכלי מלאכה נוספים. את שם הספר ומה סופָּר בו שכחתי, אבל לא את הציור הזה, ואת תחושת הפליאה הראשונית שעלתה בי: איך מכניסים אניית מפרשים גבוהת-תרנים דרך צואר-הבקבוק הצר? כשגדלתי, לא נעלמה ההשתאות, גם לאחר שהבנתי איך עושים את זה, ונוספה ההנאה מהיופי השברירי והמורכב של דגם האנייה עצמו, ומהניגוד המוזר הזה: תחושת מרחבים ואופק אינסופי בתוך כלא זכוכית צר. חשבתי שזהו דימוי לא-רע לאמנות בכלל.

הרחבתי על כך קצת בספר שכתבתי, ואז גם החלטתי שאני צריך לפחות אנייה אחת בבקבוק אצלי בבית. רציתי שתופיע על עטיפת הספר שלי (באחד הפרקים מסופר על אומן מופלא שבונה אניות – ועוד דברים – בבקבוקים.) חיפשתי באינטרנט המתפתח של 1995, ומצאתי מעט מאוד – אבל בכל זאת הגעתי לאתר של ג'ון פוקס השלישי, שהציג צילומים יפים של דגמים שבנה. שלחתי לו מייל, והתחילה התכתבות די משעשעת. ג'ון פוקס אינו מלח ולא בן-מלח,  ואפילו בעיר-נמל אינו גר. הוא חי לו עם בת-זוגו באיווה, במין טריילר החונה בלב יער; אל תשאלו אותי איך עובד החיבור שלו לרשת. היא נוסעת כל יום לעבודה בעיירה הקרובה, מרחק שעה נסיעה. הוא עובד בבית. ג'ון בונה  דגמי אניות, גדולים וקטנים, ואת חלקם הוא מכניס לתוך בקבוקים, או נורות חשמל, או מכסי-שעונים. להבדיל מן האומנות העממית, הפשוטה והגסה יחסית של ימאים, וכמובן להבדיל גם מכל מיני מזכרות לתיירים בייצור המוני, הדגמים שלו הם מעשה-חושב: מדוייקים, מבוססים על תוכניות מקוריות, ומפורטים להחריד, במימדים מיניאטוריים המצריכים זכוכית מגדלת. בדומה לפלאי-עולם כמו הקוראן הכתוב על גרגר-אורז, בניית הדגמים היא מלאכה עדינה ומורכבת הדורשת כשרון, מיומנות, סבלנות אין קץ, ידי זהב ועיניים טובות – כל זאת עוד לפני שמתרחש הפלא של הכנסתן לבקבוק. ג'ון, המסיים כל מכתב שלו בברכה "עוגן הרם!" [ !Take care! Anchor's A Weigh ] אמר שישמח למכור לי את אחד הדגמים שלו (המחירים לא זולים.)

בחרתי ב"ניוּזְבּוֹי," אבל התלבטנו בקשר לאופן התשלום. בסופו של תהליך מייגע שבו היו מעורבות חברת "וֶוסְטֵרְן יוּנְיוֹן" וגיסתי, הגיעה אלי חבילה קטנה – קופסת נעליים מלאה בריפוד וניילון סופג-זעזועים, ובתוכה הבקבוק עם "ניוּזְבּוֹי." זמן קצר אחר כך נסעה ה"ניוּזְבּוֹי" בקופסת הנעליים שלה לתל-אביב, ושם צילם אותה תמיר להב-רדלמסר, מעצב הכריכה של הספר (וצילם בשנית, כי הלך לו המקינטוש.) ג'ון פוקס שמח מאוד כששמע שהאנייה-בבקבוק שלו מעטרת עטיפה של ספר, ולו גם ספר עברי… אחר כך היו לו עוד נגיעות רבות בתהילה: המפיקים של אחד מסרטי קווין קוסטנר – נדמה לי שזה היה "הדוור" – העניקו לקוסטנר דגם של ג'ון כמתנה לכבוד סיום ההפקה; בסרט אחר, בשם "The deep end", מופיעה דמות הבונה אניות בקבוק, וג'ון פוקס סיפק את כל צרכי ההפקה. חוץ מזה הוא זוכה כרוני בכל מיני מדליות על דגמיו.

לפני כמה חודשים החל פרק חדש ונוצץ בסאגה של ה"ניוּזְבּוֹי": המוזיאון הימי הלאומי בחיפה – מי שלא ידע שיש דבר כזה, שיתבייש – החל להכין תערוכה ששמה <"אומנות הסיפון," על חפצי אוּמנות וחפצים שימושיים שיצרו ימאים בעת ההפלגה. אניות-בבקבוק הן כמובן הפריט הקלאסי ביותר בז'אנר הזה.


אנייה בבקבוק עם דגל ישראל - עבודה של ימאי ישראלי אלמוני. מתוך קטלוג התערוכה.

התערוכה חביבה ומעניינת, הדגמים מוארים לתפארה בארגזי תצוגה נאים, וג'ון פוקס מאושר מאוד מכל זה ויעדכן את האתר שלו ברגע שיקבל את הקטלוג. אגב, הרבה לפני שהכרתי אותו, קראתי לבונה דגמים אחד שבדיתי "ג'ון." גם הוא חי לו באזור מרוחק ומבודד, ומוצא הרבה שמחה ואושר במלאכת-המחשבת שלו.ומי שהחזיק מעמד עד הנה, הנה הזדמנות למובאות שרק לעתים נדירות יש הצדקה לעשות בהן שימוש; ראייה ניצחת לכך שאין נושא, משמים ככל שיהיה, שלא יוכל להפוך, עם מעט שאר-רוח, דימיון, והסתכלות קצת אירונית על העולם, לחגיגה מוזרה ושמא ביזארית: מתוך "לשוט אל השקיעה", ומתוך יצירה ספרותית אלמונית כמעט באותה מידה, "לשוט אל השקיעה מאת אבנר שץ", מאת נל זינק. מובאה אחת למען היופי הטהור, הפיוטי, ולמען התרוממות-הרוח הכרוכה באניות-בבקבוק; השנייה למען הפרופורציות.

"הוא פתח את הדלת אל מערת אלאדין ענקית, עמוסה אוצרות בְּדָלְחִיים, מלוטשים…היו שם ה"אֶרְגוֹ" וה"הִיסְפַּנְיוֹלָה", "סָנְטַה מַרִיָה", "פִּינְטַה" ו"נִינְיָה" – שלושתן בבקבוק אחד – ה"גוֹלְדֶן הַיינְד", ה"וָאסַה", "גְרֵייט אִיסְטֵרְן", ה"קָאטִי סַארְק", כמובן, ויריבתה ה"תֶרְמוֹפִילַאי" – השנייה מקדימה את רעותה כדי אינץ' אחד, בסיומו של מרוץ התה הנודע; היו ה"קונסטיטיושן" וה"ויקטורי", וגם אוניתו של סינדבד המלח ושל הקיסר הסיני…וכיוון שהאמן כבר ידע את כל מה שיש לדעת על אודות אוניות בבקבוק, פנה לשדות חדשים: ראשית הכניס אל בקבוקיו אוניות מודרניות, אוניות של עידן הברזל, שאף כי נעדר מהן הקסם הפרפרי של האוניות הגבוהות, זקופות התרנים, הפליאו בכל זאת במידת הדיוק של הדגם, וגם בכך שהוכנסו לבקבוק שצוארו צר בברור מלהכיל אפילו את גוף האוניה בלבד. לא היו כאן כל תרנים שניתן לקפל. היו שם אוניות-קיטור ואוניות-משוטה עם גלגלי ענק, אוניות נוסעים גנדרניות עם אלפי אשקפים עגולים, אוניות משא זקנות ומרופטות…זאת הייתה רק ההתחלה. אחרי האוניות באו המטוסים: ישנים, תלת-כנפיים ודו-כנפיים, צבעוניים ומצועצעים, בד מתוח על צלעות כנפיהם – והם צפו בחלל הבקבוק ללא תמיכה, עפים מעוף נצחי, משוחרר מכבידה, מן האין אל האין, טיסה אינסופית ללא כל נקודת משען, בודדים ויפים – מטוסיהם של חלוצי התעופה, האחים רייט ואוטו ליליינטאל, לואי בֶּלַרְיוֹ והברון האדום, צבועים בסמלי טיסות וחילות- אוויר שחדלו כבר להתקיים, אבל ממשיכים לעוף בדממה זגוגיתית צלולה, קפואים כשפּיריות בענבר. אחריהם היו מדפים ועליהם אוניות ומטוסים שלא היו ולא נבראו, אוניות שנראו כציור סיני, כדרקונים מקושֹקשֹים שמפרשיהן ככנפי עטלף, ואוניות חלום שקופות, שכוחן בחולשתן, כאלה שעומדות בפני זעף הגלים בזכות גמישותן ולא בזכות קשיחותן, וצורתן נוזלית ולא קבועה, ומטוסים שהטכנולוגיה שבה יוצרו העלימה את הצורך בקווים נחרצים ובזוויות חדות והם היו מעוגלים וכרסתניים וקמורים, מעלים תפיחות על גופם כמין עפצים על גזע עץ, ורק איזו צורת יסוד קלושה מציינת את היותם כלי-טיס…ומדפים ועליהם בקבוקים שבהם חלליות זעירות מופלאות ששטו בחלל שחור…כאילו הוטבל הבקבוק הזה בחלל החיצון והתמלא בשחור-השקוף הצלול שלו, ואז נפקק והוחזר אל המדף…והיו בקבוקים ובהם גופים הנדסיים מורכבים, רבי מישורים וצלעות, חלות דבש תלת-ממדיות וכסופות, גופים פרדוקסליים…התרקמויות אורגניות משונות אבל הגיוניות למראה, לא מפלצתיות, שמקורן אולי בפלנטות זרות של שמשות רחוקות.
הבקבוק האחרון הכיל נוזל כהה והייתה עליו תוית. לא ראיתי דבר בתוכו.

מתוך "לשוט אל השקיעה"


ועידות של אניות-בבקבוק, כמו ועידות של מדע בדיוני, יש להן רק קשר רופף לאניות-בבקבוק עצמן. במלונות גדולים, ליד כבישים-עוקפים פרבריים, מחליפות נשים, לבושות כפסלוני-חרטום של אניות, מילות-נימוסין עם גברים בתחפושות של קברניטים ותיקים מן הימים ההם, בסבב אינסופי של מסיבות וקבלות פנים. למטה מוצגות תערוכות, נערכים דיונים ותחרויות, שעה שבמעלה המדרגות נוהרים חובבים של אניות-בבקבוק מבַּאר פתוח אחד למשנהו, ועוסקים בדיונים – רשמיים ויומרניים עוד יותר מאלה המתנהלים למטה. ככלל, הרשמיות, ברגע שננקטה, גוברת עם השכרות, המגדילה את פער-הזמנים שבין פרצי-הדיבור ומאפשרת זינוק אקספוננציאלי ברמת ההרהורים המעמיקים וכובד-הראש. גברים במעילי-פראק מהוהים, עם זקני-תיש שחורים משוחים בג'ל, מתווכחים על אודות יתרונותיהן היחסיים של מספנות שונות, ומחליפים בחגיגיות כרטיסי ביקור שעליהם מודפס:הרמן גוץ' ובניו – בניין אניות ומבדוק יבש

כיכר נורמה 17
אינדיאנפוליס.
ו –
ג'ים "רוב" פרנק
וַנְטוֹת – זְקֵפִים  – פִּינִים מַפְצִילִים
445 מערב רח' 22 P12
ניו יורק.

בשבת בערב כולם יורדים למטה לנשף המסכות, שבו באים לידי ביטוי האלמנטים הראוותניים יותר של קהל החוגגים. רקדן-שורת-המקהלה לשעבר, בן 45, בבגד גוף בצבע עור, משחזר, כשהוא מנופף בנִסים לבנים, את מרוץ היאכטות הראשון של 'גביע אמריקה'. שורת ילדים, שערכו הרבה חזרות, יוצרים ברכת-חג באמצעות דגלי-קוד של הצי, לקול תשואות רמות. איש בעל זקן ניצב דומם לחלוטין שעה שחברו מניף מערך-מפרשים שלם על גופו. הקהל הנרעש מוחא כף בנימוס. בחצות החדרים שלמעלה כבר דחוסים בבאי הועידה שכבר מזמן חדלו לבחוש את המשקאות שלהם. הם לוגמים את הוודקה מתחתית הקוקטייל שלהם דרך קשיות-בחישה אדומות קטנות, ומרכלים על מה שהתרחש בועידה הקודמת. בפינת אחד מן החדרים הללו, לא מפריע לאיש ועוסק בעניניו, יושב זוהר, מקשיב בדריכות, דרך אזניות, לתוכנית רדיו של מאזינים המטלפנים לאולפן. מדי פעם מתקרב מישהו, כנוע וחמקני, כמי שמבקש פגישה עם צאר רודני.

"שֵם?" שואל זוהר.

"אני גרי בְּלֵיין, סמנכ"ל תפעול של בנק ___, ומר שמידט אמר לי שיתכן שיש לך משהו שיעניין אותנו."

תוך שהוא מניד בראשו מוציא זוהר את עבודתו האחרונה מהכיס, מסיר את עטיפת הנייר המגוננת. "אוניית הצי האמריקאי אֶסֵקְס CV-9, הוא אומר בצניעות, מניח בכף ידו ספינה זעירה, בנויה כולה מגפרורי-קרטון בתוך בקבוקון קראק. מטוסי 47-P זעירים, כנפיהם מקופלות כלפי מעלה, חונים על הסיפון, ולצדם לגיון של נערי-סיפון יגעים שהמטאטאים שלהם באמת זזים, במעגלים קטנים מיכולת האבחנה של עין בלתי-מזוינת. פקיד הבנק, מזיע, מבקש זכוכית מגדלת של שען ומסתכל בשתיקה כיצד קצינים זוטרים זעירים מפקחים על עבודות התחזוקה השגרתיות במתקני הנחיתה. "מליון דולר. כן או לא." בעצבנות, מבקש נציג הבנק זמן נוסף. "יש לי עוד דבר מיוחד באמת, עבור הלקוח המתאים," מוסיף זוהר, פותח צרור של ניירות שעווה ובעזרת מצבטיים חושף את אוניית-ההגנה אקסודוס, דוודיה מוסקים, עוגנת בנמל פוֹס, חרוטה על גרגר של אורז.

"יותר מדי בשבילי," אומר הטמבל, נסוג לאיטו. תמיד אמרתי לזוהר שאם יוריד מחירים קצת , אולי יצליח למכור משהו מדי פעם, אבל יש לו דעות מוצקות מאד על אמנות.

מתוך:

Sailing Towards the Sunset by Avner Shats by Nell Zink

אולי תרצו לקרוא גם את:

אמן אורח: חתולים ישֵנִים של איילת

רישומים מאת איילת

(שהיום יש לה יום הולדת)

 

 

 
 
 
 
 
 
 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

קופרודוקציה

יגאל באום הוא מאייר, מעצב, ועוד כל מיני דברים. כשחיפשתי מאייר לספר ילדים, הגעתי אליו כמעט במקרה – דרך האינטרנט. הוא גר בגליל, וכשפגשתי אותו התברר ש: בת-דודה שלי היא שכנה שלו, (והילדים באותו גן); שהוא אוהד של הפועל חיפה; ושפרט לכל פעילויותיו ברשת ומחוצה לה, הוא מאוד אוהב קומיקס.

הוא ביקש ממני סיפור קצר שאפשר להפוך לקומיקס, והצעתי לו שני טקסטים קצרים, שטרם פורסמו, ושנכתבו בלי שום מחשבה מראש על קומיקס; זאת התוצאה.

 

 

קישור

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

הדברים מאת ז'ורז' פרק

מצרפתית: דן דאור. הוצאת בבל, 124 עמ'.

הוקסמתי מז'ורז' פרק עוד טרם קראתי מילה אחת שלו: זה התחיל מהתמונה המפורסמת עם החתול השחור, עם רעמת התלתלים והזקן, ועם המבט המשועשע; והמשיך בתאור, שנשמע בדוי מתחילתו ועד סופו, על אודות הספרים שכתב, ובהם "ההעלמות", ספר בן 300 עמודים שבו נעדרת לחלוטין האות E , הנפוצה ביותר בצרפתית. ואולי יותר מכל עשה זאת הציטוט הבא: "שאיפתי כסופר היא לתור ברחבי הספרות בת-זמני מבלי לחזור ולו פעם אחת על עקבותי, ולכתוב את כל מה שיכול אדם בן ימינו לכתוב….רומנים ושירה, מחזות…רומאנים בלשיים, ספרי הרפתקאות, מדע בדיוני, רומנים בהמשכים, ספרי ילדים…" (המובאה היא מתוך המאמר "התוודעות" מאת דפנה שניצר, ב"סימן קריאה" 22; היא מופיעה גם בסיום התרגום הנוכחי של "הדברים", באחרית דבר מאת פרק). התמוגגתי ממש, מתוך הזהות והשתאות – הרי לכם שאיפה נאצלת באמת לסופר בן זמננו! הצהרה מפתיעה ומקורית ומשובבת נפש, נקיה מיומרנות איסטניסית וחדורה חדוות-הכתיבה והקריאה במובנה הבסיסי, הילדותי והזך. אחר כך קראתי את "W, או זכרון הילדות", וההקסמות נותרה בעינה, ונוספה לה כל קשת התחושות שמעורר הספר הזה, בהם האימה והאכזריות הבלתי נתפסים, והעצב והכאב העצומים שבו.

כעת תורגם לעברית "הדברים", הקודם, כרונולוגית, לכל האמור לעיל; הוא אינו מהווה בהכרח איזו הדגמה לפרקטיקה של ההצהרה האידיאולוגית שכל כך מצאה חן בעיני; אבל יש בו משהו מכל אלה, בהיותו, בברור, קטע אחד בפסיפס – מבריק, מלוטש ובעל סגנון מובהק ככל שיהיה.

נדמה לי שהשתמשו במונח "משל סוציולוגי" לתאור הספר הזה, ששני גיבוריו, ז'רום וסילבי, חסרי שם המשפחה, הם אכן במידה רבה מין שקלול סטטיסטי, סך-כל התשובות על שאלון במחקר חברתי-שימושי, יותר מאשר דמויות בשר ודם; אולי גלגול חדיש של "כלאדם" הימי-ביניימי, דמות מטאפורית המסמלת את מכלול תכונותיהם, ובעיקר חולשותיהם, של בני האדם. ויחד עם זאת הסיפור עמוס פרטי-פרטים, טובל בשפע של נתונים קונקרטיים, שמות מקומות, מאכלים עיתונים, ובעיקר חפצים – הדברים, דברים רבים כל כך היוצרים את העולם של גיבוריו.

"הדברים" הוא אם כן מופת וירטואוזי של אחדות ניגודים: כל דבר בספר הזה הוא בו בזמן יחודי, חד פעמי, קונקרטי, וגם כללי, מייצג, השתקפות של דפוס חברתי נפוץ. שני גיבוריו הצעירים של פרק הם בעלי זהות מוגדרת היטב, מורכבת מאינספור רכיבים של רקע, זכרונות ילדות, דעות, ויותר מכל תשוקות ושאיפות – ועם זאת ברור לגמרי לקורא שהם דומים דמיון נואש לעוד מיליונים שהיו לפניהם ואחריהם, אותם המונים המהווים את תשתיתה של חברת הצריכה המערבית.

ז'רום וסילבי צועדים במסלול כבוש היטב של חיים עירוניים בורגניים: לימודים, ואחר כך חיפוש עבודה; ואחר כך, מדרך הטבע, נישואין, התבססות, רווחה. אורח חיים ידוע מראש; אפילו החריגות מהמסלול שהותווה להם הן רק חריגות-לכאורה: כאילו מישהו, שם למעלה, כבר לקח את החריגות האלה בחשבון, וערך את הקיזוזים והשקלולים הדרושים, כך שהתמונה המאוזנת הכוללת תוותר בעינה.

פרק מדגים בעצם הכתיבה שלו כי כמו מוצר צריכה צריכה נחשק, העובדה שמוצאו של דבר מה הוא מפס-יצור, ושיש עוד אלפים או מיליונים כמותו, אינה מורידה דבר מיחודו עבור מי שאחוז בתאווה אליו. "הדברים" עמוס גם אפוריזמים והגיגים, אמירות שאפשר לכנותן בלי היסוס דברי-חכמה, והם נכתבים באותה סמכותיות חסרת מאמץ המאפשרת לקרוא אותם מבלי שתתעורר כל התנגדות.

בתרגומו האנגלי הוסיפו לספר הזה את כותרת המשנה "סיפור של שנות השישים". זה אינו מפתיע, וקל להבין מדוע זכה "הדברים", כשיצא לאור, להצלחה לא מעט בזכות ה"רלוונטיות" שלו, האבחנות החדות על מה שהיה אז תרבות ההווה, תרבות הצעירים וכ'. מה שאולי כן מפתיע הוא שכל אותן אבחנות "רלוונטיות", "עכשוויות" וכן הלאה לא רק שלא התיישנו, כי אם אולי זכו עם השנים לאישוש יתר: מרקס אולי כבר לא באופנה, ומי יסיים ביום ספר עם ציטוט ממנו;

אולי תרצו לקרוא גם את:

ים ירושלים (חדרים 1301-1303)

"אתה לא מוכן לנסות לראות דברים מנקודת מבט אחרת", היא אמרה, "ונמאס לי כבר מהשחצנות הזאת שלך. " שניהם הביטו אל צבעי הנוף הלובשים גווני חמרה ושלכת זרה, שיש הקוראים להם צבעי זהב. אבל לא המראות פגעו בו אלא הריחות. ריחות זרים של אבן וטחב, של מחילות עפר, של חפירות, של אדמה לחה. זה הזכיר לו ריח של בית קברות.  "זה לא יעזור, אין פה ים." הוא אמר, והמאזין בחדר הסמוך דימה אותו מרים גבות בהבעת התנשאות, ואותה – מפנה את מבטה בתנועה חדה של רתיעה או כעס.

"הבנתי בפעם הראשונה" היא אמרה. "אתה לא מוכרח לחזור על התאוריות המטופשות שלך חמש פעמים. אין פה ים. ואתה מאבד את האוריינטציה שלך. אני יודעת. זאת עיר בלי כיוונים. הדבר הטוב היחיד כאן זה השלט לתל-אביב. אני יודעת. ואתה מוכן לבקר כאן, כמו במוזיאון, או לבוא לפגישות עבודה, אבל לא להשאר אם אתה לא מוכרח. אני יודעת. או שיש משהו חדש? ואני יודעת גם ששבע שנים אנחנו נוסעים לאן שאתה רוצה, אילת ואיטליה ופלורידה וסיישל, וכשפעם אחת נוסעים לאן שאני רוצה, אתה תעשה הכל כדי לקלקל את זה. "

המאזין הרהר בעגמומיות ובמועקה שמטילים השעה והמקום על אנשים מאושרים לכאורה לפני ארוחת הערב. הוא הביט בדלת העץ הישנה והממורקת בקפידה, ודימה לחוש את האהבה והיראה של אנשי השרות, העוסקים ללא הפוגה בשימור ותחזוקת הבית: המשטח הבריק בלכה דשנה, עמוקה.  מאחורי הדלת המתין הלובי, כולו עץ כהה ואבן, עם כורסאות נוחות להפליא, שעל המסעד הרחב והשטוח שלהן אפשר היה להניח ספל קפה או כוס יין; ובכל זאת לא ניכרה שם אפילו טבעת-משקעים אחת של ספל נוטף. לעומת זאת, ברז המים החמים נותר יתום ומנותק בידו כשהתקלח, והוא כמעט נכווה מסילון המים הלוהטים. אבל יתרונותיו וחסרונותיו של המלון לא הטרידו אותו. הוא חזר להשתרע על המיטה, חוטי האוזניות משתלשלים אל צוארו ומטה משם, אל הרצפה, לתוך המכשיר הקטן השחור. המקרופון המוסווה היה מופנה אל חספוס-הטיח הלבן של הקיר המפריד בין שני החדרים הסמוכים.

"אבל אתה לא תצליח, כי אני כבר החלטתי מזמן להתעלם מכל מה שיש לך להגיד, מכל התיאוריות המתוחכמות והאופנתיות שאתה קולט ואחר כך משדר בלי טיפת ביקורת".  הקול שלה נשמע חד להפליא, ברור, אולי רק שמץ של מעין-אנפוף העיד על התווך האלקטרוני שדרכו עבר קולה אל האוזניות שלו. גיא, התקציבאי שנסע אתו לניו-יורק, ידע מה הוא אומר: החברה הקטנה ההיא מוכרת רק פלאים אלקטרוניים. שווה כל אגורה. לפני כן האזין, רק לצורך בדיקה, לזוג הצעיר שמעבר לקיר האחר, הצפוני, של חדרו, בשעה שעסקו במשגל נמרץ, נחוש ושתקני; והקולות שהפיקו היו כה ברורים, כמו היה שותף שלישי במיטתם. אבל נשיפותיהם וגניחותיהם, והמילים הבודדות שפלטו, העלו על דעתו משימה של סידור ארונות או ניקוי מטבח. הוא ניסה לדמיין אותם בשעת מעשה – שניהם היו אתלטיים, מוצקים ושזופים – אבל יכול היה לחשוב רק עליה, מעבר לקיר הנגדי.  הוא חשב על הנסיעה שלהם לניו-יורק, שבה התחיל הכל, והתגעגע אליה שעה שהאזין לשתיקה המשתררת שם, לטריקות הנעלבות של דלת הארון ולרחש הבדים העצבני. היא התלבשה.

כשהתחילו הפעמונים לצלצל במרחק, לא היו דנדון עמוק ורך, צליל מסתורי ומכושף מן העבר בשלווה של ערב מוקדם. הם היו התרעה מפני אסון מתקרב. קול עמום של קריין חדשות הגיע מן החלון הפתוח, והוא דימה לשמוע דיווח דרמטי, הרה-עולם, כמו בפרוץ מלחמה, אבל לא היתה מלחמה, היתה זחילה איטית, ליחוך הדרגתי של החופים, סחף, עליה במפלס שנמדדה במילימטרים, אחר כך בסנטימטרים. אולי רק על הנכדים שלנו זה ישפיע, הוא חשב, ולא היה איכפת לו מהנכדים, ואחר כך כן היה אכפת לו, לרגע קל: הוא קם מן המיטה והביט מן החלון, וראה את הים, גואה באפלולית המתגברת ומכסה על הרחובות והבתים שלמטה.

אחר כך חזרו מחשבותיו לנסיעה לניו-יורק, שכבר הפכה למיתולוגיה פרטית. כשהיה שם, במלון, בשעת דמדומים, הרגיש, רק לרגע, את אותה הרגשה מבעיתה וחונקת שהציפה אותו כעת; אבל אז נכנסה היא לחדר, והכל נשכח. גיא אמר לו בהתחלה שלדעתו אין לו שום סיכוי, שהיא רצינית מדי, לא בנויה לכאלה דברים – שהואלא בנוי לכאלה דברים. גיא טעה.  הוא אמר גם שאי אפשר להבין את הרצינות הפתאומית והמוגזמת שהוא מייחס לכל העניין; בזה הוא צדק. אולי זה היה המקום, או הגיל. או איזה גורם נסתר אחר שגרם לו לדבוק בה, להתעקש בצורה נואשת כל כך. גיא צדק גם לגבי החנות ההיא, שאליה הלך כשהיא השתתפה באיזה פנל בועידה והיה לו יום חופשי, וקנה שם את המתקן הזעיר שלו, "סופראיר" קראו לו, בחנות אקסקלוסיבית שנקראה "ספיי-ספיי". קצת יותר ממאה דולר. נראה כמו ווקמן. אבל מה היה גיא אומר לו ידע למה באמת קנה אותו? ומה היה אומר על הטרוף הזה של נסיעה לירושלים, בעקבותיה? הוא לא ידע, אבל היה בטוח שזה היה משעשע, כמו מיטב המונולוגים של סיינפלד, שאותם הכיר גיא בעל-פה.

ביום הקודם, אחר הצהרים, זמן קצר לאחר שהגיע למלון, ישב בלובי, כוס על מסעד הכורסא, עונד אזניות מבטו תוהה, כמי שמאזין למוזיקה שמימית עלומה. הוא כיוון את מקרופון-העט הרגיש, קולט קטעי שיחות משמימות, קוטע אותן כמי שסורק באקראי את הסקלה של מכשיר הרדיו, מדלג מתחנה לתחנה: "היופי של העיר הזאת פשוט מדהים, לא חבל שהוא מתבזבז על כל ה… " – "אתה צריך לנסות זה פעם. תתגבר על" בטח שאנחנו שוכבים. מה העכבות שלך, זה שווה הכל " את חושבת, שהוא בא אלי לשתות קפה כשרפי בחו"ל?" – "נמאס לי מהכל." – "אני אגיד לך מה זאת גאונות. משפט כזה, בעמוד הראשון: בלילות גשומים, כשהאספלט מבהיק כגבו של כלב-ים…" – .

אבל כל הסיפורים האחרים לא עניינו אותו באמת; היה לו ספור משלו. הוא חיכה רק לה – להם – להנפת היד הידידותית שלה ("מי זה?", שואל הגבר שאיתה. "מהמשרד. כבר ראית אותו פעם, במסיבה ההיא.) ואחר כך, בהתקרבם, ה"שלום!" (נימת הפתעה – אמיתית, אבל אולי מסוגננת מעט) וה"איזה קטע, איך בכלל שמעת על המקום הזה? נכון שנהדר פה? נדמה לי שכבר פגשת את בועז, במסיבה של הפרקינסונים". אבל המבט שלה היה חם, מבליח ניצוץ משועשע, צל חיוך ידעני בזווית הפה. הוא רמז לה בעדינות שאולי יתראו מוקדם מהצפוי, אבל היא ודאי לא ציפתה לראות אותו יושב שם בשלווה, מאזין למוזיקה. הפתעה נעימה, מרגשת, הוא קיווה; הוא רצה לעורר בה צמאון להרפתקה, רצה שתעריץ את תחבלנותו, את עקשנות החיזור שלו. והחיוך שלה נתן לו תקווה שכך יהיה. חודש לפני כן, כשרק חזרו מניו-יורק, האזין לה מהחדר הסמוך, בשעה שהזמינה את החדר במלון, דרשה חלון עם נוף העיר העתיקה, ודקה אחר כך עשה זאת גם הוא, מהמר על כך שהחדרים יהיו סמוכים, וכך היה.

כעת, כששכב על המיטה המוצעת, חש אי רצון לצאת אל האנשים שבחוץ, להסב איתם לשולחנות: היה שם קהל לא גדול אבל מגוון, אפילו אקזוטי, כי השמועות על המקום עברו כנראה רק מפה לאוזן. חלקם היו אנשים נאים, דקי גזרה, לבושים בטעם, מרשים לעצמם מוזרות קטנה אחת או שתיים, מתבטאים בהיגוי צלול וקפדני, חסר מבטא, בדיוק כמוהו.  המכשיר השחור הקטן יצר הבדל: הפך אותו לטורף, לדמות מסרט בדיוני, אורב במחילתו האלקטרונית לאנשים הללו, לגלות את חולשותיהם, את בעיות המעיים שלהם, הטחורים, את הסודות הקטנים, השחורים. ובכל זאת רצה לצאת מהמאורה – כדי לראות אותה עכשיו, פגועה, כועסת, מסתירה הכל היטב בהבעה חתומה או בחיוכים מנומסים. ולראות אותו, איש מוצק ושחום, מקרין אדישות סטואית.

רוב האורחים בחרו לאכול את ארוחת הערב במסעדת המלון הקטנה ולא לצאת העירה. התאורה היתה עמומה במקצת, המפות לבנות, ומהחלון הגדול נשקפו דמדומים אחרונים והבלחי אורות. הצפיפות והיין הטוב הפכו את כולם לידידים; השולחנות היו מיועדים לארבעה או ששה סועדים, ומדרך הטבע, בזכות ההכרות, הוא ישב לידם, אבל נראה היה שיש עוד הרבה מכרים ותיקים בקרב האורחים. גם השתקנים והעצורים שבהם התרצו אט-אט, ועשרים שיחות שונות קלחו מסביב, בין השולחנות, על פוליטיקה ואיכות הסביבה, על כתבי עת ספרותיים ותיאוריות אקדמיות טריות, על אסטרטגיות שיווק והרגלי המין של העשירים והמפורסמים, ולקראת הקינוח כבר כמעט שכח את דבר המכשיר הקטן שבכיס הז'קט שלו, ופצח מדי פעם במונולוגים שנראו לו מבריקים במיוחד, והחיוכים וההנהונים מסביב רק אישרו את תחושתו. הוא רימז בתחכום מעודן לכמה מהמסובים שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, מסתמך על קטעי השיחות שקלט במכשיר, גורם להם ודאי תדהמה שאותה הסתירו הסתר היטב. אחר כך המשיכו חלקם את השיחה בלובי, והמשיכו לשתות אלכוהול צבעוני מתוק, וקבוצה אחת יצאה לאיזה אתר בילוי מומלץ, אבל הרוב סברו שהם כבר לא בגיל המתאים, ופרשו לחדריהם. והוא דיבר איתה, על כל מיני שטויות של הווי משרדי, ואתו, השחום המוצק, שלא הפגין שום חשדנות, רק את אותו שמץ של התנשאות אדישה, אותו ריחוק, כאילו הוא רוצה להיות כבר במקום אחר, מקום עם ים, ורק מחכה שהזמן הקצוב יחלוף ושכללי הנימוס יאפשרו לו לחזור לחדרו.

ואחר כך שכב שוב לבדו במיטה, אויר קריר ויבש מן החלון הפתוח מצנן את גופו, חוטי האזניות משתלשלים מטה, והקשיב לחילופי דברים של מה-בכך, לרחש הבגדים והסדינים ולמים הזורמים בחדר הרחצה, ואחר כך לשיחתם המנומנמת, כשהחליפו חוויות על הערב שחלף, שוכבים קרובים זה לזו, קולותיהם ניחרים קצת, ואחר כך דיברו גם עליו, וההוא אמר:

"אז מה עם האורי הזה מהמשרד שלך. אף פעם לא דיברת עליו." והיא אמרה: "חשבתי שהוא נחמד, אבל מתברר שהוא אדיוט." ואחר נצמדה אליו בחיבוק, לחיה על כתפו, ולחשה, וקולה באזניות היה קרוב כל כך, חם וסדוק קצת, מעורב ברחש-הים התמידי שנוצר אולי מזרימת הדם בנימים שבאפרכסת האוזן, הקול הכבוש, המתפנק קצת, של ליבובי אהבה: "רק אותך אני רוצה. רק אותך".  כמו קולה של חיית ענק קדמונית חלחלה מן החלון געייתו העמומה, הנוגה והמתגעגעת, של צופר אניה היוצאת להפלגה.

(פורסם ב"הארץ", מדור תרבות וספרות, ב-20 בספטמבר 1998, מוסף ערב ראש השנה תשנ"ט, במסגרת "יום אחד, בקומה 13, במלון 'כתף הינום' בירושלים" . שורת סופרים הוזמנו לכתוב על יום וירטואלי בבית המלון, במטרה שכלל הסיפורים יצטרפו בסופו של דבר למעין יצירה קולקטיבית של כמה "קולות")

אולי תרצו לקרוא גם את:

ציד הכרנש The Hunting of the Snark

מאת לואיס קרול

התייסרות בשמונה חנקים

חנק ראשון: הנחיתה

חנק שני: נאום הבלן

חנק שלישי: ספורו של הבשלן

חנק רביעי: הציד

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

חנק שישי: חלומו של הבורר

חנק שביעי: גורל הבנקאי

חנק שמיני: ההעלמות

 

חֶנֶק ראשון: הנחיתה

בדיוק המקום לכַּרְנָש!" קרא

הבָּלָן, והנחית בזהירות

את צוותו; אוחזם בקצה-שערה

מעל גובה גלי הגיאות.

 

"בדיוק המקום לכַּרְנָש!" שנית

זאת אמרתי, וזה מעודד.

"בדיוק המקום לכַּרְנָש! בשלישית:

כל משפט כפול-שלוש הוא אמת."

 

הצוות הושלם: הוא כלל בּוּרְסְקִי

בּעל מפעל בָּרְדַסִים –

בּוֹרֵר, אשר בא ליישב סכסוכים –

וּבּרוֹקֶר, שמאי-נכסים.

 

בּילְיַארְדֶר אחד, עצום-כּשרון

קיבל את חלקו, ועוד זֶרֶת –

אך בּנקַאי, ששכר טרחתו כְּמִיליון

החזיק בכספם למשמרת.

 

היה גם בּוֹנֶה. תחרה הוא רקם

או צעד לו מצד אל צד:

ותכופות (כך נטען) מטביעה הצילָם –

אם כי איש לא ידע כיצד.

 

היה שם אחד לו יצאו מוניטין

כי שכח, כשעלה לספינה,

מטריה ושעון, טבעות, תכשיטים

ובגדים שלדרך קנה.

 

על מעל ארבעים ארגזים ארוזים

בקפידה, שמו הודפס בבירור:

אבל הוא שכח זאת לומר, ואז הם

השאירום על החוף בלי הרהור.

 

אבדן הבגדים לא היה כה נורא

כששבעה מעילים על שכמו,

ושלושה מגפיים – אך רע מכל רע

הוא לגמרי שכח מה שמו.

 

הוא ענה ל"אתה!" או לסתם צעקה כמו

"טַגֵּן לי!" או "קְלֵה לי פֵּאַה"!

ל"איך 'תה קורא לו?!" ו"נו, זהו, מה שמו"!

ובעיקר ל"בֹּא הנה, אַה"?"

 

ולמי שחפץ במילים קצת בוטות

היו עוד שמות בם כּוּנַה:

חבריו הקרובים קראו לו "פָּמוֹט",

ואויביו "טוּגַנֵי גבינה".

 

"צורתו גמלונית – בינתו עמומה – "

(הבּלָן כך העיר, נרגש)

"אבל אֹמץ-לִבּוֹ מושלם! וזה מה

שצריכים כדי לצוד כרנש"!

 

הוא צחק עם צבועים וטלטל בחוצפה

ראשו מול מבטם האכזר,

ויצא לטייל, כף-בכף, עם דובה,

רק למען הספורט," כך אמר.

 

הוא היה הבַּשְלַן; התברר אחר כך

הבלן התפלץ, האומלל –

שאפה רק עוגות חתונה, ולכך

לא היו חומרים בכלל.

 

לאחרון ספנים נייחד הערה:

הוא נראה כשוטה הכפר,

אבל מחשבה יחידה בו ניקרה:

"כרנש" – ולכן נִשכַּר.

 

הוא היה מין שוחט-ובודק; והצהיר

אחרי כשבוע בַּיָם,

שידע להרוג רק בּוֹנִים; אז החוויר

הבּלן וקולו נדם.

 

אחר כך הסביר, מרעיד קולו,

שעל הסיפון, בעצם,

מתגורר הבונה המאולף שלו

ומותו יגרום לו רוב-עצב.

 

הבּוֹנֶה זאת שמע ועינו מחה,

ומחה וכולו נרעש:

הפתעה מדכאת שכזו מבריחה

כל עונג מציד הכרנש!

 

הוא בתוקף דרש כי אותו הברנש

בספינה נפרדת יוסע

אבל הבלן התנגד כי חשש

לקלקל את תוכנית המסע.

 

הניווט הוא חוכמה מסובכת מאוד

גם כשיש רק ספינה יחידה,

וחושש הוא שלא יוכל לעמוד

בעוד משימה כה כבדה.

 

אשר לבונה – אין ספק, הוא חייב

לרכוש בגד חסין-סכין –

כך אמר הבּשלן – ולבטח חייו

בחברה בעלת מוניטין;

 

זאת אמר הבנקאי, ומיד ביקש

למכור (במבצע מיוחד)

שתי פוליסות: אחת נגד אש

ושניה לנזקי ברד.

 

ובכל זאת, מאז אותו יום קודר,

כשבודק לצדו הפסיע,

הביט הבונה לכיוון האחר

ונראה ביישני להפתיע

 

חֶנֶק שני: נאום הבָּלָן

 

הבלן זכה בשבחים עד בלי די –

כה גמיש הוא, רב-חן ועניו!

וכזאת רצינות! הוא חכם, בודאי

זה תכף ניכר מפניו!

 

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח

בלי שום יבשה בקצותיה:

והצוות כולו עלז, כשנוכח

כמה קל להבין צפונותיה.

 

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,

קווי-אורך, חוגים ותחומים

שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה  –

אלה סתם סימנים מוסכמים!

 

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת

שוניות ואיים מלוא שטחן!

אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית

חכמת הניווט: דף לבן"!

 

זה היה מהולל ומקסים, אבל

חיש נודע – הקברניט המושלם

מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על

שום שיטה לשייט בים.

 

הוא היה קצת כעוס, אך חילק בלי היסוס

הוראות מביכות עד בלי די.

כשקרא: "הגה שמאלה! שמור על הקוּרְס"!

מה אמור לעשות ההגאי?

 

לעתים מוט-ההגה הסתבך בתרנים

הבלן, מהורהר-ארשת,

ציין – זה נפוץ: באקלים משווני

הספינה, איך לומר, "מתכרנשת".

 

אך עיקר הצרה התגלעה בהכרח

כשאמר, מצוברח ומאוכזב

שציפה, לפחות, עם רוחות ממזרח,

לא לשוט לכיוון מערב!

 

אך בתום התלאות הם הגיעו לחוף

עמוסי מזוודות ותיקים:

והצוות היה די אומלל מהנוף

שכלל רק נִקְרוֹת וצוקים.

 

הבלן, שהבחין במורל ששקע

סיפר, בקול בַּרִיטוֹן

בדיחות ששמר לתקופת מצוקה

אך הצוות המשיך לרטון.

 

הוא חילק להם גרוג בנדיבות, מלוא הכף

וביקש שישבו למולו

אז הודו שנראה נאדר ונשגב,

כשעמד ונשא משלו:

 

"ידידים, רומאים, בני ארצי – האזינו"!

(כמוהם, חובב ציטוטים היה:

הם הריעו "הידד!" ולחייו כוס שתו

כשחילק לכולם עוד מנה.)

 

"הפלגנו חודשים, הפלגנו שבועות

(ארבעה באחד, בערך)

ועד כה, ידידי, לא ראינו שום אות

או סימן לכרנש בדרך.

 

הפלגנו שבועות, הפלגנו ימים

(שבעה לאחד, בממוצע)

אך כרנש, שאליו לבותינו הומים –

לא קצה חוטם ולא נוצה!

 

שמעו, אנשי: ברצוני בו לתת

חמישה סימנים מובהקים

על פיהם תזהו בכל שתיפנו את

הכרנש המקורי, החוקי.

 

אציגם כסדרם: הטעם, כידוע

הוא קלוש וחלול, אך פַּריך;

עם ניחוח עדין של אורות-תעתוע,

כמו מכנס שקצת צר בַּיָרֵךְ.

 

הרגלו לאחר בשינה, הן תודו,

מופרז בהחלט. די לומר

שאת פת-הערבית בין ערביים סועד הוא:

צהריים, ביום המחר.

 

הסימן השלישי: תפישתו קצת איטית

ואם תספרו לו בדיחה,

יאנח, כנתון במצוקה אמיתית,

וחידוד ימלאו מבוכה.

 

רביעית, הוא חובב תאי-מלתחה

ונושאם על גבו בלי הפסק.

זה מוסיף – הוא טוען – ליפי הזריחה –

טענה בה ניתן לפקפק.

 

חמישית: שאפתנות. ונפנה בהמשך

את שני הסוגים לפרט:

ולהבדיל בין הזן המנוּצֶה, שנוֹשֵךְ

והזן המשֹוּפָּם, ששורט.

 

כי על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק,

חובתי להיות גלוי-לב:

בחלקם הם בּוגַ'מים – "  וכאן הוא הפסיק

כי פתאום הבשלן התעלף

 

חֶנֶק שלישי: סיפורו של הבַּשְלָן

 

העירוהו בתופין, העירוהו בקרח

העירו בחרדל ובצנון –

העירו בריבה ובעצות של תרח –

חדוּ לו חידות הגיון.

 

כשחזר לחושיו, הזדקף בגניחה

וסיפר את סיפור היגון;

הבָּלָן קרא: "הַס!" דממה, אף צווחה"!

ודנדן, כולו נרגש, בפעמון.

 

היה שקט מוחלט! בלי צווחות ויבבות

אף לא נהימה או שיעול

כשסיפר אותו "הוֹ!" את סיפור היגון

בסגנון של לפני המבול.

 

"אבי היה איש ישר, אך רש" —

"תדלג!", הבלן כה  זירז –

"אם החושך ירד, אין סיכוי לכרנש –

אין לנו שנייה לבזבז!"

 

הוא יבב: "על כל ארבעים השנים

אעבור בשתיקה, עד לעת

בה לקחתם אותי אליכם לספינה

בציד הכרנש יד לתת.

דודי היקר (שעל שמו אני נקרא)

העיר, כשנפרד לשלום – "

"דלג על הדוד!" הבלן קרא

ובכעס עִנבֵּל בפעמון.

 

"הוא אמר לי אז כך" – העניו מכל שח,

"אם כרנש הוא כרנש, זה בסדר.

הוא כלל אינו רע – בתור צלי בקדירה

וטוב להסיק בו החדר.

 

הוא ניצוד בגביעון – ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה ירדפוהו;

מאיימים על חייו במניה של רכבת;

בחיוך וסבון יכשפוהו – "

 

("בדיוק השיטה," הבלן הנועז

להעיר בסוגריים חש,"

בדיוק זו הדרך – כך אמרו לי אי-אז

שבה יש ללכוד כרנש"!)

 

"אבל, בני הקוֹרֵחַ, שמור נפשך:

כי אם כרנשך הוא בּוּגָ'ם –

פתאום, ברכות, תיעלם ואינך,

ושוב לא תיראה לעולם"!

 

"וזה הדבר המייסרני בצוּץ

זכר מה שאמר עם מותו:

ולבי – הוא כמו סיר שחלב חמוץ

עולה וגולש משפתו!

 

וזה הדבר" – " כבר שמענו את זאת"!

אמר הבלן בחימה.

אבל הבשלן ענה: "בכל זאת

זה מה שמטיל בי אימה!

 

"בלילות, על דרגש, אחלום: הכרנש

נאבק ונלחם בי בסתר!

אבשלו בקדירה, באותו חלום רע

ואסיק אתו את החדר."

 

"אך אם פעם אפגוש בּוּגָ'ם, אני

מיד (לי ברור בהחלט)

פתאום, ברכות, אעלם ואיני

ואת זאת לא אוכל לשאת"!

 

חנק רביעי: הציד

 

הבָּלַן נראה אוּפִי, את גביניו הוא קימט

"לו רק הקדמת דְבַרֵיךָ!

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת

כשכרנש כבר ממש בפתח!

 

"אם אתה תיעלם, ידידי, האמן,

זה לנו יגרום צער עז –

אך ודאי זאת ידעת כשלדרך יצאת –

יכולת לומר זאת כבר אז"?

 

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת –

נדמה לי שזאת כבר אמרנו".

והאיש ששמו "היי" אז ענה לו בדווי:

"הודעתי לך כשיצאנו".

 

"קרא לי רוצח – קרא לי אדיוט –

(לכולם יש חולשות, בוַדאי)

אך אף שמץ ממה שניתן לכנות

התחזות – אינו בין חטאי"!

 

אמרתי בעברית, אמרתי בהולנדית

וגם בגרמנית ויוונית:

אבל (זה מביך עד מאד) שכחתי

שאתה מדבר אנגלית"!

 

"מעורר רחמים"! הבלן אמר

פניו נפולות מצער;

"אך כעת, כשסיפרת את שיש לספר

הויכוח הזה מיותר".

 

"את המשך נאומי (הוא הסביר) אאלץ

לשאת בעת פנאי, במחילה.

אך כעת הכרנש לפתחנו רובץ,

ולצודו – זו חובה נעלה"!

 

לצודו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה לרדפו;

לאיים על חייו בִּמְנָיָת-רכֶּבֶת;

בסבון וחיוך לכַשְפוֹ.

 

הכרנש הוא יצור משונה, שלא

יתפס בדרכים פשוטות.

עשו מה שתדעו, ונסו מה שלא:

היום שום סיכוי אין לשמוט"!

 

אנגליה מצפה…- אתאפק. אכן:

זה פתגם אדיר, אך שדוף;

מוטב שלקרב תחגרו נשקכם

ותכונו בנפש וגוף.

 

הבנקאי אז הסב המחאה פתוחה

(לא סחירה) והמיר שטרות.

הבשלן – מעיליו ניער בחטף

וסרק פאותיו ושערו.

 

הבורסקי והברוקר עשו יד אחת

והשחיזו יחדיו את האת;

אבל הבונה רק רקם תחרה

בחוסר עניין בולט:

 

אז ניסה הבורר רגשותיו לעורר,

וציטט פסקי-דין בם נכתב,

כי יִצוּר תחרה מהווה הפרה

של זכויות הפרט – אך לשווא.

 

הבַּרְדְסָן זמם תוכנית די שטנית

מערך חדשני של קידות:

הביליארדר, ביד עצבנית

פיזר גיר לבן על אפו.

 

הבודק-השוחט התגנדר עת רבה:

כפפות גדי, צוארון מרשרש  –

ואמר שהוא חש כמו לפני מסיבה,

הבלן ביקש: "אל תקשקש"!

 

"הכר נא ביננו," הוא אמר בתחינה,

אם נפגוש בו יחדיו – תהיה בחור טוב"!

הבלן רק הנהן כזקן רב-בינה:

"לא במזג אויר רטוב".

 

למראה הבודק במצב כה שפוף,

הבונה פשוט השְתַּנְחֶץ.

אפילו הבשלן – האוויל עב-הגוף –

לקרוץ בעינו התאמץ.

 

"תהיה גבר!" זעף הבָּלָן למשמע

הבּוֹדֶק שהחל מתייפח.

"אם נפגוש את הגָ'בּ-גָ'בּ, ציפור נואשה,

נצטרך כל טיפה של כוח"!

 

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

 

צדוהו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על במנייה של רכבת;

בסבון וחיוך כישפוהו.

אז תיחבל הבודק ברוב שכל תכנית:

לבדו יבצע גיחה

אל עמק רחוק ועלום בתכלית,

שבו רגל אדם לא דרכה.

 

אך על כך בדיוק חשב גם בונה

ונתיבם הצטלב לבלי שוב.

שניהם לא פלטו אף אות או מילה,

רק עטו הבעה של תעוב.

 

הם ניסו לחשוב אך ורק על כרנש,

מתמכרים לתשוקה לצודו,

כל אחד העמיד פנים שלא חש

בשני ההולך לצדו.

 

אך העמק הלך וצר, והלילה

האפיל, וצינה התעטף,

ומתוך עצבנות (לא חיבה, חלילה)

צעדו הם כתף אל כתף.

 

לפתע – צווחה את העמק פילחה.

הם ידעו כי קרבה סכנה:

הבונה החוויר מזנב עד נחיר,

הבודק חש תחושה משונה:

 

הוא חשב על ימי ילדותו המתוקה –

זמן מאושר ושכוח –

כי הצליל ששמע, לו הזכיר חריקה

של גיר המחליק על לוח!

 

"זה קולו של הג'בג'ב!" הוא פתע קרא

(אותו איש שכונה "מטומטם")

"הבלן" הוא הוסיף, בנימת יוהרה

"יעיד – כבר אמרתי זאת פעם."

 

"אכן, זה הג'בג'ב! זכור את הכלל:

ספור היטב: פעמיים חזרתי.

כן, זהו שירו של הג'בג'ב! מש"ל,

כי שלוש פעמים זאת אמרתי."

 

הבונה לדברים את אוזנו היטה,

לכל הגה לבו השית –

אך צפשף ביאוש ורוחו כלתה

כששמע את האות בשלישית.

 

מכיוון שלמרות שכל כך התאמץ

אל סוף הספירה לא הגיע,

וכעת את מוחו האומלל יאלץ

במיני חישובים להוגיע.

 

אחת ועוד שתיים – לו ניתן" הוא זעק,

"לפתור זאת עם בוהן וזרת!"

הוא זכר, מדוכדך, שחיבור, כדרדק,

לא גרם לא טירחה מיותרת.

 

"סבורני" – אמר הבודק – "שאפשר

לעשות זאת. חייבים לעשות!

הדבר יעשה! הב לי דיו ונייר –

המיטב שאפשר כאן למצוא."

 

בונה הביא נייר, עטים וספרים

ודיו בכמות מפתיעה:

ויצורים מוזרים זחלו מחורים

והביטו בהם בפליאה.

 

הוא כלל לא כהה בם; שקוע כליל

כתב, בכל יד קולמוס,

והסביר כל העת, בסגנון קליל

שאפילו בונה יתפוס:

 

"אם ניקח את שלוש כנושא התרגיל –

הדבר על צרכינו עונה –

נוסיף שבע, ועשר, וכל זאת נכפיל

באלף חסר שמונה.

 

את מה שקיבלנו נמשיך ונחלק

בתשע מאות תשעים ושתיים,

ונחסיר שבע-עשרה – התשובה, בלי ספק

תהיה נכונה כשמיים.

 

את כל זאת להסביר הייתי שמח,

ראשי כה צלול כעת,

אילו לי היה זמן ולך היה מוח –

אבל אין זה הכל. הסכת:

 

י ברגע הובהר כל אשר בעבר

נעטף מיסתורין דרך קבע,

וכעת, בחינם, אעניק לך גם

שעור במדעי-הטבע."

 

אז המשיך ואמר בדרכו הכנה

(את כללי הנימוס הוא שכח:

להרביץ בו בינה בלי כל הכנה –

זה לא מקובל בחברה)

 

"הג'בג'ב מטבעו הוא מין עוף נואש

מעונה בתשוקה נושנה:

טעמו בלבוש מגוחך – הוא לובש

אופנה של בעוד כשנה.

 

לעולם לא ישכח ידידי אמת,

ואיש לא יוכל לשחדו;

בכנסי-צדקה הוא בפתח עומד

ומתרים – אך קופץ ידו.

 

טעמו, מבושל, טוב יותר מארנב

מבשר כבש, צדפות, קָנֶלוֹנִי:

משתמר הוא היטב בכדי-שנהב

יש אומרים: חביוֹנוֹת מהגוני.

 

בנסורת ירתיחוהו, בדבק ימליחוהו,

יסמיכו בארבה ובסרט.

אבל העיקר, אין לשכוח, הוא

לשַמֶר צורתו הסימטרית."

 

הבודק היה שש להמשיך, אבל חש

שחובה לסיים, וניסה להגיד

בגיל וּבדמע, נפעם ונרגש

שראה בבונה ידיד.

 

הבונה התוודה, מבטיו מבליחים

כי בעשר דקות קנה

בּינה שספרים לא היו מצליחים

ללמדו בשבעים שנה.

 

הם חזרו חבוקים. הבלן (רק לרגע)

הוצף רגשות נעלים,

ואמר: "אכן, זה פיצוי על היגע

שידענו בינות לגלים"!

 

חברות שכזו בין בודק ובונה

עוד אחת שתשווה לה אַיִּן;

קיץ או חורף, זה לא משנה

דבר לא הפריד בין השניים

 

ואם פעם רבו – גם אם לא נרצה

הדבר לעתים מתרחש –

זכרו את שירו של הגָ'בּ-גָ'בּ, אשר

חישל חברותם באש!

 

חנק שישי: חלומו של הבורר

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הבורר, שעייף מלחפש ראייה

כי יִיצוּר תחרה הוא עווׁן,

נרדם וחלם על אותה הברייה

שראה רק בעין הדימיון.

 

הוא חלם על בית-דין אפלולי. הכרנש

בפאה וגלימה ושנצים,

הגן על חזיר שערק מן הדיר  –

על אפו משקפיו נוצצים.

 

העדים הוכיחו, בלי שום פקפוק

שהדיר עוד קודם ננטש:

השופט כל העת בֵּאֵר את החוק

בקול-רקע כבוש ומטושטש.

 

את אשמת החזיר הכרנש לא פירש:

כשלוש שעות, בלי שביתה,

הוא נאם – אבל איש לא ידע לנחש

במה בדיוק הוא חטא.

 

כל מושבע כבר גיבש דעה משלו

(זמן רב טרם הוקרא כתב-אשמה)

וכולם דיברו יחד, ואיש מהם לא

שמע את השאר במהומה.

 

"דע – " אמר השופט – "הו, אל תפטפט – "

קרא הכרנש: "זו פסיקה

שבַּטְלַה! שמעו לי: הכל פה תלוי

בחזקת-בעלות עתיקה.

 

לעניין הבגידה: נראה שמרשי

רק סייע. אשר למעילה

אם נטען "אין מה להשיב" –

ברור, שגם היא בְּטֵלַה.

 

לא אחלוק על אשמת עריקה, אך זו

תיפול, שום ספק לא עולה בי

(בכל הקשור להוצאות תביעה זו)

לאחר שהוכח האליבּי.

 

"מרשי האומלל – מעתה גורלו

"מסור" כך אמר "בידיכם"

והורה לשופט לפשפש בניירות

ואת הדיון לסכם.

 

השופט התאמץ, אך לא ידע איך;

הכרנש התנדב למשימה,

וסיכם בצורה מעולה – מסתמך

על דברים ששום עד לא אמר!

 

באה עת לפסק-דין, אך המושבעים

התקשו לאיית בלי שגיאות

מילה כה מסובכת, ובקשו, נכנעים

שכרנש גם לפסוק-דין יֲאוֹת.

 

מתלאות היום הכרנש קצת נשחק

את הפסק – "אשם!" הוא קרא

וכל חבר המושבעים נאנק

וחלקו אף איבד הכרה.

 

ומכאן הכרנש המשיך בפסיקה

שכן בשופט אחז בַּעָת,

היה שקט כשקם: לו נפלה שם סיכה

כרעם היתה נשמעת.

 

זה גזר-הדין: הגלייה לחיים,

אחר כך ארבעים לירות קנס.

והריעו הכל – אך השופט הטעים

גזר-הדין על שום חוק לא בוסס.

 

אבל חיש מהר דעכה החדווה

הסוהר הודיעם בדמעות

שלעונש הזה אין שום טעם, כיוון

שחזיר כבר היה מת מאוד.

 

בַארֶשֶת של גועל פרש השופט:

הכרנש היה קצת המום,

שהרי לא היה סנגור למופת –

וגעה במין צליל עמום.

 

כך חלם הבורר. ואותו השאון

עלה וגבר כרעם:

עד אשר התעורר, ולצדו הבלן

מצלצל באוזנו בזעם.

 

חנק שביעי: גורל הבנקאי

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל שמו לב שידידם, הבנקאי,

מונע במין אומץ חדש,

אץ כמטורף, עד אבד מן העין,

להוט לגלות כרנש.

 

ובעודו משחר בעזרת אצבעון,

עט עליו חֳטַפְקוֹף, ובכוח

אחז בו; הוא זעק כאחוז שגעון

כי ידע שאין טעם לברוח

 

הוא נתן הנחה, וגם צ'ק על סך

כשבע לירות (למוכ"ז)

אבל חטפקוף צוארו רק מתח

וביתר עוז בו אחז.

 

הניבים הרוֹצְפִים נקשו, נִיקְפָּצִים

מסביבו – והוא רגע לא נח:

הוא קפץ וניתר ופִירכֵּס ופִרפֵּר

עד אשר מתעלף צנח.

 

חטפקוף ברח כשהצוות גח

בעקבות אותו קול-זוועות:

הבלן ציין: "חששתי מכך"

וצלצל בפעמון כאות.

 

חזותו הושחרה כשולי הקדירה

עד שלא הכירוהו כלל;

מאימה ומגוֹר מעילו השחור

החוויר – מראה מהולל!

 

לבוש בגדי שרד, ולחרדת כולם

הוא קם, וניסה למצוא

מלים –  ובמקום זאת חייך כמטומטם

כי את פיו לא יכול עוד לפצות.

 

הוא שקע בכסאו, ידיו בשערו

ובנימה צַבְרִירִית זִמְרֶר

מין מלמול ריקני של אובדן-שפיות

ובזוג עצמות טִרְטֶר.

 

"נשאירו מאחור – השעה מאוחרת"

קרא הבלן בחשש.

"חצי יום אבד. נזדרז, אחרת

לא נתפוס טרם לילה כרנש.

 

חנק שמיני:  ההעלמות

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל חששו מכשלון המרדף,

הבונה סוף כל סוף נדרך,

וקפץ וניתר על קצה הזנב

כי האור כבר כמעט דעך.

 

"איך קוראים לו" צועק! אמר הבלן

הוא זועק כמטורף ממש!

הוא מניף את ידיו ומטלטל את ראשו –

הוא בטח מצא כרנש!"

 

הצוות עלז. "את הכל הפַשְלַן

יעשה בשביל הבדיחה"!

סח הבודק. הם הביטו בו שם

על ראשה של גבעה סמוכה.

 

הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,

ואז, כעקוץ דבורה

צלל, העמיק, לתוך הנקיק  –

הם הקשיבו ברוב מורא.

 

"זה כרנש!" שמעו אוזניהם בתחילה,

זה היה טוב ממה שקיוו.

ואז – מטח צחוק ותרועות, ומילה

מבשרת רעות: זהו בּוּ"-…

 

ואז שקט. היו שדימו ששמעו

מין הגה אבוד ועייף

מעין "-גָ'ם!" אך השאר טענו

שהיה זה משב חולף.

 

הם צדו עד חושך, אך לא מצאו כלום

לא כפתור, לא נוצה, לא סימן

שיעידו כי הם נמצאים במקום

בו פגש הכרנש בבשלן.

 

כי בעוד מילותיו על לשונו,

באמצע צחוקו רב-החן,

פתאום, ברכות, נעלם ואינו –

הכרנש היה בּוּגָ'ם, אכן

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את: