התנצלות וסיפורים

 א. התנצלות
 
ראשית, סליחה על ההפרעה.
 
תכננתי לכתוב משהו, שטרם התנסח כראוי, על המחויבות הבלתי-מוצהרת לכתוב באופן סדיר ותדיר באתר אישי/בלוג, ועל כך שאני מתנער בלי נקיפות מצפון מן המחויבות הזאת. 
 
כיליתי לאחרונה את זמני המתמעט בהתקנת תוכנה לניהול בלוגים באתר שלי. (כבוד ויקר למתרגם התוכנה.) רק מי שהתעסק בכתיבת html עברי על קלף, עם נוצה וקסת, יכול להעריך אותה כערכה; אבל נאבקתי בה ארוכות בניסיון לעקוף ולהעלים, עד כמה שאפשר, את תכונת-היסוד שלה: היותה בנויה על ציר הזמן, ושאיפתה הבלתי נלאית להציג תמיד לעין הקורא את הדבר האחרון שנכתב באתר. אני כופר בתוקף בחשיבותו של העדכני, החדש, האחרון, זה שקפץ לפני שנייה לקורא ה-rss שלי. 
 
לא כתבתי כאן חודשים רבים מכל מיני סיבות שאין טעם לפרטן, ומדי פעם צצו דברים שחשבתי שראוי לכתוב עליהם: יריות וקידוש-לבנה ברחוב מסדה, למשל, או הפגישה עם חנינא תדיר, בן 87 שכותב דוקטורט; על סופו המר של החתול נפתלי; ואפילו על זוטות חביבות, כמו הזבן בצומת בספרים, שלא שמע על תרגום חדש של דידרו, אבל "אתה בטח מתכוון לדרידה –?" – כאלה ועוד דברים שאינם ברומו של עולם. אבל כיוון שהחמצתי את השעה, ויתרתי ולא כתבתי. עכשיו אני חושב – למי אכפת התאריך? 

 

ההתנצלות,כמובן, היא על כך שהפסקתי, זמנית, את ההפסקה. 

ב. סיפורים
 

רב-חובל אקסל ושלום אש על האונייה "קדמה", 1951. הכרות מעמיקה עם מפת כרתים.

ומכאן אמשיך בלי להסס לשני סיפורים טריים, רעננים, עכשוויים ועדכניים כמו תוכנית ראליטי סאטירית לנוער בערוץ ביפ. אוצר הטבע העיקרי של מדינתנו העצמאית הוא כידוע מרבצים שופעים של סיפורים. חלקם נשזר בנאראטיב הזרם-המרכזי, המקליש והולך; אחרים אורגים נאראטיב- אלטרנטיב למינהו. אבל ביסודו של דבר, סיפור הוא סיפור: לא מזמן התגלגל אלי אחד כזה, של אליעזר אקסל, שהיה רב-חובל ידוע וכתב זיכרונות; הוא סיפר על הפלגתו ארצה של סופר היידיש שלום אַש. לא קראתי מילה של שלום אש מימי, אבל היו שם שתי הפתעות: בקיאותו של אש בטופוגרפיה של כרתים, וחוסר הצניעות המסוים שלו, לפחות על פי דו"ח רב-החובל: אַש טען שהרומן שלו על פאולוס הוא "אחד הספרים הגדולים שנכתבו אי-פעם"; יצביע בבקשה מי שקרא אותו. 

 

שלחתי את הסיפור על פני המים והוא פורסם ב"הארץ". אגב, היו לרב-חובל אקסל סיפורים טובים יותר, לדעתי; אחד על לידה בלב ים; אחר על טביעת אונייתו; ובעיקר – סיפור מרהיב, מין תסריט אה-לה-קזבלנקה, על הברחת הממשלה היוונית הגולה מתורכיה מתחת לאפם של הנאצים; העלילה כוללת קציני-אדמירליות בריטיים, ספינה זעירה ורעועה בשם ענטר, מסעדה בנמל מרסין, מלאה פליטים נואשים וסוכנים נאציים, והופעת-אורח של אילזה, מין מאטַה-הארי לעניים, המנסה לפתות את גיבורנו רב-חובל בבית-מלון תורכי כדי לשאוב ממנו מידע. 

 

קליגר-עליאב: מאטה הארי או בבה אידלסון?

הסיפור השני הוא על רות קליגר-עליאב (השם עליאב אמור לאזכר את עלייה ב') שהופכת – בזכות הסרט 'דילמת הדָרְיַין' – למאטה-הארי מעודנת וערכית של היישוב היהודי. גם היא נתקלה בפליטים נואשים בתורכיה בימי מלחמת העולם השנייה; אחד מהם היה חיים לאופר, שעם בנו ארז יצרו את הסרט התעודי-דרמטי הזה, שכבר נכתב עליו בכמה מקומות.

נתקלתי פה ושם בדברים שכתבה קליגר – נוסטלגיה נרגשת ונמלצת לימי הזוהר שלה. קשה היה לזהות בהם את עלילות הגבורה והאימה (אם כי אלה קיימות בשפע בספר שכתבה, "המפלט האחרון"). אומרים לי שעדותה על פרשת האונייה דריין לוקה באי דיוקים; כך או אחרת, הסרט מציג אותה באור מרשים, ובמידה מסוימת – מתונה למדי – הוא חלק מאותו נאראטיב אלטרנטיבי, המטיל משא של אשמה ועיוורון על מנהיגות המדינה-שבדרך בימי מלחמת העולם השנייה. תום שגב כתב ש"דמעותיה לא הצליחו לגבור על קשיחות הממסד הציוני הגברי בראשותו של חיים ויצמן עצמו, והפליטים הופקרו." 

הסרט מצא חן בעיני הן בזכות הסיפור, והעובדה שמי שהצטיירה בעיני, ממפגש שטחי עם טקסטים אקראיים שכתבה, כמין עסקנית-מפא"יניקית – מתגלגלת בו לפאם-פאטאל הירואית; והן מפני שהוא גם סיפורו של המתעד, חיים לאופר, והתעסקותו הכמעט אובססיבית בדמותה של רות קליגר-עליאב. יש בסרט מין תום חובבני-לכאורה, ולעומת זאת הקטעים המבוימים עשויים היטב והדס קלדרון מרשימה. שווה צפייה.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

המבצע הסודי במרסין או משימתה האחרונה של ברונהילדה

מזכרונותיו של  רב-חובל אליעזר אקסל
הביא לדפוס: ר/ח הלל ירקוני
  

רב-חובל אליעזר אקסל בתמונה רשמית

הופתעתי כאשר נקראתי יום בהיר אחד אל מפקדת הצי המלכותי במצרים. אנייתי, האנייה היחידה שהאדמירליות הבריטית לא גייסה לשרות המאמץ המלחמתי, טענה כרגיל מטען כללי בנמל אלכסנדריה. האנייה הקטנה, למרות חזותה העלובה בעת עגינה ובים כאחת, הייתה ספינה יעילה, ולעתים קרובות היה עלי לבצע משימות שונות שהקשר שלהן להובלת סחורות מקרי בלבד. אך מאחר וכל אותן המשימות הוטלו עלי, בדרך כלל, על ידי איזה פקיד או קצין-ים בלבוש אזרחי, סמוך להפלגה  לנמל ניטראלי כלשהו, הפעם התמלאתי חשש. נכנסתי בלווי קצין-ים צעיר לחצר של ארמון "ראס-אל-טין" – מפקדת  הצי הבריטי במצרים בשנות המלחמה. 

הכניסו אותנו אל חדר ישיבות קטן, מרוהט בצניעות, עם שולחן, כסאות וארון מגירות. על הקיר הייתה מפה גדולה של מזרח הים התיכון. קציני-ים אחדים ישבו סביב השולחן ובראשם קצין בכיר בדרגת קומנדר במילואים, אשר סימני הדרגה שלו העידו שהיה "בשרות מיוחד".
 
בין הנוכחים היה גם אזרח אחד, גבר נמוך בעל גון פנים שחום, בסביבות שנות החמישים לחייו. הקצין שהביאני מהאנייה, הציג אותי ועזב את החדר. הציעו לי כסא ליד השולחן.

"קפטיין" – פתח  הקומנדר, "במשך השנה שעברה בצעת עבורנו, לשביעות רצוננו, מספר משימות בעלות חשיבות. אבל לא הזמנו אותך לכאן כדי להודות לך. אנו מתכוונים להטיל עליך משימה קשה בהרבה מאלה עשית בעבר. יהיה עליך לנהוג בזהירות מרבית, ערנות וסודיות מוחלטת ותעבור הרבה שעות מתח. ידידנו  הנוכח כאן, ייתן את הרקע לפרשה, אבל לפני כן אני רוצה לומר לך שאיש לא יכריח אותך, או אפילו ינסה לשכנע אותך, לבצע את המשימה. אם אינך מרגיש שתוכל לבצע אותה, עליך בפשטות לומר זאת ואיש לא יזכיר לך את זאת לעולם. אנו חושבים שהאנייה הקטנה שלך מתאימה בדיוק לצרכינו, אבל אם תהיינה לך הסתייגויות או ספקות כלשהן, פשוט יהיה עלינו למצוא דרך אחרת. ועכשיו מר ז. יספר לך את הסיפור".

"ברשותכם, רבותיי", פתח האזרח באנגלית במבטא קל – "אסביר לכם את המצב. אני פקיד במשרד החוץ היווני. הצלחתי לחצות את הגבול לטורקיה, מספר ימים לאחר שארצי נכבשה על ידי הגרמנים, זאת אומרת לפני חודש, יחד עם כמעט כל קבינט השרים ומשפחותיהם. אפילו אותם שרים שלא יכלו להצטרף שלחו איתנו את משפחותיהם, כולל משפחתו של ראש-הממשלה, מר פפנדראו. הגרמנים השתוללו  מכעס כאשר נודע להם שכמעט כל הממשלה הצליחה לברוח, והם נשבעו שנשאר אסירים בטורקיה. כל התכניות להוציא אותנו מטורקיה היו חייבות להתבטל, מאחר ותמיד היה להם  מידע מוקדם על כוונותינו. עמדנו מול כל מערכת המודיעין העצומה שהגרמנים בנו בטורקיה. הוזהרנו על ידי כל ידידינו המקומיים לא לנסות בינתיים לעזוב את המדינה, כי אנו מסתכנים במוות בטוח או מאסר. לאחר התייעצות ארוכה החלטנו, שמאחר ומכל הקבוצה אנוכי הוא האישיות הפחות בולטת וגם ללא קשרים משפחתיים, אנסה אני לעבור את רשת הריגול הגרמנית ולהגיע אל השטח שבידי בנות הברית, ואם אצליח בכך, לפנות אישית אל המפקדה העליונה של בנות הברית ולבקש עזרה.

כפי שאתה רואה, הצלחתי להגיע למצריים ואף הובטח לי בדרגים הגבוהים ביותר, שייעשה הכל על מנת להוציא את הקבוצה מתחת לאפם של הגרמנים, ושתימצא הדרך הבטוחה ביותר להביאם  לכאן. זה השלב שאתה, קפטן יקר, נכנס לתמונה. אבל אולי הקומנדר יסביר לך את התוכנית שלנו". 

"וזו היא התוכנית" – פתח הקומנדר. "מכל מה ששמעת עכשיו מובן לך, שאין אנו יכולים להוציא את הקבוצה בדרך האוויר, מאחר ומטוסם לבטח יותקף ברגע שיעזוב את המרחב האווירי הנייטראלי. ולכן האפשרות היחידה הפתוחה עבורם היא דרך הים, אבל אפילו דרך זו מוגבלת ביותר מאחר ועלינו לקחת בחשבון, שכל האניות מכל הנמלים המפליגות לאזורים שבידי בנות הברית, נמצאות, כל הזמן, תחת השגחה קפדנית של הגרמנים ועוזריהם.

הגענו למסקנה, ש'ענטר' שלך תהיה האנייה המתאימה לתפקיד זה, בתנאי שננקוט בכל אמצעי הזהירות המתחייבים, ונשמור על סודיות מוחלטת. 'ענטר' מסוגלת בקלות להיראות כספינת חופים טורקית, וזהו בדיוק הרושם שאנו רוצים ליצור, בכל זמן, מרגע היציאה מהנמל הטורקי עד הגעתך למצריים או לפלסטינה. מאחר ויהיה עלינו להתייחס לכל פקיד טורקי כאל מודיע פוטנציאלי בשרות הגרמנים, יהיה עלינו להיות מאד זהירים כדי שלא לעורר אפילו את החשד הקל ביותר שהאנייה אמורה להוביל נוסעים כלשהם.

נקודה זו תהווה עבורך ועבור צוותך קושי נוסף. ליתר דיוק, אתה לא תקבל שום אמצעי הצלה נוספים ויהיה עליך להפליג רק עם סירת הצלה הבודדת שלך, אשר, אני יודע, מספיקה בקושי לצוות שלך בלבד. תוכל לבנות איזו דוברה פרימיטיבית, אבל רק לאחר שתפליג מטורקיה.

יהיה עליך להסתפק בכמות הרגילה של מזון ואספקה אחרת, המיועדת לצוות שלך  בהפלגות הקצרות הרגילות שלך, ובהצהרות למכס הטורקי תופענה אותן הכמויות הרגילות. הנוסעים שלך יוברחו לאנייה בלילה, אחדים בכל פעם, וכאשר כולם יהיו באנייה, יהיה עליך להפליג בשקט מהמעגן, ללא התרי הפלגה הרגילים של המכס והמשטרה ואפילו בהשאירך מאחוריך חלק מהמטען. בטורקיה, הקונסול הבריטי יעדכן אותך בפרטים נוספים או התפתחויות אחרות.

אשר ליעד שלך ומסלול ההפלגה –  כל זה נמצא כאן, במעטפה החתומה, אותה תפתח רק אחרי שתפליג מאלכסנדריה.
לפני שאשאל אותך אם אתה מסכים ליטול על עצמך את המשימה הזאת, ברצוני לאומר לך שאנחנו, ככל שהדבר יהיה אפשרי, נשגיח על אנייתך לאורך כל ההפלגה".

הוא סיים והביט בי במבט שואל. חייכתי והנהנתי לאות הסכמה. הוא קם ממקומו ולחצנו ידיים. 
 
נטלתי את המעטפה והחבאתי אותה היטב בכיסי הפנימי. כולם איחלו לי הפלגה טובה והסיעו אותי חזרה לנמל. בינתיים, באנייה, הסתיימה הטעינה, והפלגתי בתוך שעה. כאשר הייתי הרחק בלב ים, פתחתי את המעטפה. לא שהייתי סקרן במיוחד, כי במשך לפחות יומיים לא היה איש סביב האנייה, אשר לא ידע שהיעד שלנו הוא נמל מרסין באסיה הקטנה, שכל המטען שבאנייה מיועד לאותו הנמל, ועל כל צרור וחבילה הייתה הכתובת "מרסין – טורקיה"  רשומה באותיות אנגליות בגודל של לפחות שישה אינץ'.

לא היו שם שום הוראות לגבי מסלול ההפלגה הנוכחי אך הייתה שם עוד מעטפה חתומה עם כיתוב: "לפתוח אחרי ההפלגה ממרסין". כעבור יומיים הגענו לעיירה הקטנה והרדומה, אך בעלת הנמל הסואן, מרסין. הגעתי לכאן מספר פעמים בעבר והיו לי בעיירה זו ידידים ומכרים אחדים, אך בכל פעם שהיה לי ערב חופשי נהגתי לבלות אותו עם סגן הקונסול הבריטי, רווק אשר חי כאן עם אמו.
 
מאחר ולא היה בכך שום דבר מחשיד, הגעתי אל ביתו בשעות המוקדמות של הערב. רציתי לשמוע ממנו פרטים על מספר הנוסעים האמורים לבוא לאנייה ועל סידורים אחרים והוראות עבורי. הקונסול סיפר לי, שהצליחו להבריח את הקבוצה מאיסטנבול למרסין, אך הוא לגמרי אינו בטוח באם הגרמנים לא עלו על עקבותיהם. הקבוצה אמורה להגיע לכאן למחרת בערב, ואם לא יתגלו ולא יתעוררו מכשולים אחרים, יבואו לאנייה בסירות חתירה קטנות, ממקום שמחוץ לשטח הנמל. שוחחנו על התוכנית עד מאוחר בלילה ולאחר מכן חזרתי מיד לאנייה.

היום שלמחרת היה "עסקים כרגיל". את הפריקה סיימנו במשך הלילה ובבוקר התחלנו בטעינה. במשך כל היום לא עזבתי את האנייה וביליתי אותו בדרבון הפועלים ובנסיונות לשחדם כדי שיעבדו מהר יותר. על מנת ליצור רושם שאנו מתכוננים להישאר כאן יום נוסף, היה עלינו להשאיר כמות מסוימת של מטען כביכול ליום עבודה נוסף, אך ברור היה שכמות זו תישאר מאחורינו. אבל לא רציתי שתהיה זאת כמות גדולה, על מנת שלא לגרום להפסדים ניכרים לבעלי האנייה. הסוכן המקומי, אשר הבין שאני ממהר מאד, ניסה לשכנע אותי להמשיך ולטעון במשך הלילה והייתה זאת משימה לא קלה למצוא תירוץ משכנע, שלא לעשות זאת – מבלי להסגיר את הסיבה שבגללה לא הייתי מעוניין בנוכחותם של זרים באנייה במשך אותו הלילה.

בערב, אחרי שהטעינה הופסקה, השארתי את כל הצוות באנייה. אבל בהתאם לתכנית שעובדה בלילה הקודם  עם הקונסול, היה עלי להיראות, בולט ככל האפשר, בעיר, למעשה עד הרגע האחרון לפני ההפלגה.  צרפתי אלי את החובל הראשון, אדם צעיר ומלא שמחת חיים*, ויצאתי לחוף. נפגשנו לארוחת הערב עם הידיד מהקונסוליה הבריטית, במסעדה על שפת הים. הוא הופיע עם נערה שחרחורת יפה, ארמנית במוצאה, אשר שימשה ככתבנית במשרדו.

התיישבנו ליד שולחן במרכז המסעדה והזמנו משקאות. במהרה הפכנו למרכז התעניינות. שלשה גברים צעירים, עליזים וחסרי דאגה מפלרטטים בגלוי עם  בת הלוויה היפה שלנו. המסעדה הייתה כמעט מלאה. זאת הייתה המסעדה היחידה בעיר, אשר הגישה מאכלים אירופיים והמבקרים בה, לרוב, לא היו טורקים.  רוב האירופאים  היו פליטים. באותו קיץ של 1941, מרסין הייתה מלאה באותם ברי-מזל שהצליחו להימלט מאירופה הכבושה אל גבולותיה הבטוחים של ארץ נייטראלית, אך נתקעו בה, לרוב בלי כסף, וחיו במלונות קטנים וזולים, מקיימים את עצמם  ממכירת שאריות תכשיטיהם ודברי ערך אחרים. אבל אחדים מהם עדיין יכלו להרשות לעצמם לסעוד, מפעם לפעם, במסעדה  יקרה. אני הכרתי את רוב רובם מההפלגות הקודמות, אך מספרם הלך והתדלדל במהירות. הם היו עדיין במרסין, אך נאלצו להצטרף בהדרגה אל רוב הפליטים, אשר נהגו לאכול ארוחות קרות בחדרי מלונותיהם.

באותו ערב, אחדים מהאנשים הללו ניגשו אלינו למספר רגעים: אותו זוג יהודים מפולניה, אשר קרוביהם חיו בפלסטינה והיו ממכרי, לשאול האם ידוע לי אם משהו סודר בעניין אשרת ההגירה שלהם; האיש הבודד והגבוה מהונגריה, אשר בכל פעם שנפגשנו, ניסה, מכל האנשים, דווקא לי, למכור טבעת יהלום ענקית; והאיש הקטן והשמנמן, אשר מאז שהכרתי אותו ניסה להחליף שטר, דק, לבן וגדול כמו סדין, של 500 שטרלינג, לכל מטבע אחר. בכל פעם הציעו שער נמוך יותר, למרות שהוא כמו כל שאר האנשים סביבו ידעו שהשטר, שתמורתו מכר קרוב לודאי את כל רכושו בגרמניה, איננו אלא זיוף בלתי מוצלח. אותם אנשים, נצמדים אל שארית זוהר העבר שלהם, עדיין מעמידים פנים, מפעם לפעם סועדים במסעדה יקרה, היו קבוצת הפליטים האומללה ביותר מכל אלה שפגשתי באותם הימים.
 
זמן קצר לאחר שהתיישבנו לשולחן, נכנסו למסעדה שני גברים בגיל העמידה, ואישה בלונדינית גבוהה. משום מה הם נראו שונים משאר האנשים במקום. החליפו דברים קצרים עם המלצר הראשי, הביטו מספר פעמים לעברנו וכעבור מספר רגעים נערך שולחן קטן עבורם, קרוב מאד לשולחן שלנו. שכנינו דיברו גרמנית ולא נראו כלל כפליטים. נראה היה שהם מאזינים לשיחתנו, במיוחד כאשר מי ממכרי ניגש לומר שלום, ותמיד, כאשר הבטנו אנו בכוון שלהם, החזירו חיוך  נימוסי וידידותי. ידידי הבריטי, אשר יצר רושם שהוא מבוסם למדי, שרבט משהו על מפית הנייר וברגע שהשלושה לא הביטו בנו, דחף אותה  אלי. "הנה הם כאן. זהירות! עלינו לשחק את המשחק שלהם…" נכתב על הפתק שאותו דחפתי לעבר הקצין הראשון שלי. חייכנו והנהנו לאות הבנה. לאחר מכן הפכנו גם אנחנו לידידותיים מאד כלפי הגרמנים, ובכל פעם שהם חייכו אלינו החזרנו להם חיוך גדול יותר. בהמשך החלפנו מספר מלים ולאחר הארוחה, שלוותה במספר בקבוקי יין, האווירה הפכה חמה באמת, ושכנינו, אשר למעשה הזמינו את עצמם, הצטרפו אל שולחננו. הגברים הציגו את עצמם ברשמיות, אך הגברת ביקשה שנקרא לה בפשטות אילזה (Ilse). תוך כדי השיחה סיפרו לנו שהם גרמנים, אך אויביו המושבעים של המשטר הנוכחי, שהם שייכים לאותה קבוצה הקטנה של גרמנים הגיוניים והגונים, אשר אינם מאמינים בשיטותיו ובהבטחותיו של הקורפורל האוסטרי, תהיינה הצלחותיו הנוכחיות אשר תהיינה. הם נמנים על אוהדיה הגדולים של בריטניה, ותוהים האם נתן למצוא איזושהי דרך עבורם ועבור אחדים מידידיהם להיעלם מטורקיה ולנחות באיזו ארץ תחת שליטה של בנות הברית.
הם הדגישו שהם עשויים להיות מאד שימושיים עבור בנות הברית, אך כמובן, שבשלב זה אינם יכולים לגלות באיזו דרך. מאחר ובעל כורחם האזינו לחלק מהשיחה שלנו ,וגם לברכות הקולניות של כמה מהאנשים שניגשו אל שולחננו במשך הערב, הם מבינים שאני הוא רב החובל של אותה אונייה אשר הגיעה מפלסטינה ועוגנת במרסין, ואשר שמעו שהיא עומדת להפליג למזרח התיכון. האם קיימת אפשרות שאעזור להם להגשים את שאיפתם? הם יהיו אסירי תודה עד מאוד.

בעיקר דיברו הגברים, ו"אילזה" רק האזינה, חיוך מסתורי על שפתיה ועיניה חולמות. הבטחתי להם שאני לא מפליג כל כך בקרוב, האנייה תעגון במרסין במשך יום או יומיים נוספים ויהיה לנו די זמן לדבר על כל העניין. אבל הם לא מיהרו לאבד אותנו והזמינו אותנו למלון שלהם, לכוסית אחרונה. קיבלתי את ההזמנה ברצון, רק כדי להרחיק אותם משולחני על שפת הים, אשר ממנו ניתן היה לראות בבירור את אנייתי העוגנת. לא רציתי שיבחינו בתנועת סירות בקרבת האנייה. בנימוס רב עמדו על כך שהם ישלמו עבור המשקאות ששתינו מרגע שהם הצטרפו אל השולחן, ואמרו שהיה זה תענוג וכבוד גדול להם להיות אתנו. לאחר התנגדות קלה מצדנו הרשינו להם לשלם. לי אישית הדבר גרם סיפוק רב. מעולם לא חלמתי שיום אחד אוזמן למשקה על ידי אנשי השרות החשאי של היטלר. 
 
במלון, ידידינו החדשים גרו בשני חדרים גדולים סמוכים, שדלת משותפת קשרה ביניהם. מעולם לא נודע לי מה היו היחסים בין האישה ושני הגברים. הם אירחו אותנו באחד החדרים, הוציאו מהמגרות בקבוקי ויסקי ושנפס גרמני. כולנו בילינו מצוין, שרנו שירים אנגליים וגרמניים, ובעיקר ביוזמת הגרמנים הרמנו כוסיות לכבוד הניצחון המהיר של בנות-ברית.
 
לקראת חצות נהייתי חסר סבלנות ומודאג. רציתי מאד לדעת האם על האנייה הכל התנהל לפי התכנית. יתכן גם ששם נזקקו לעזרתנו אם דבר מה בלתי צפוי אכן התרחש. מאחר ועל פי וההוראות  שקיבלתי היה עלי להישאר על החוף ממש עד הרגע האחרון לפני הפלגה, לחשתי לקצין הראשון שלי שינסה להסתלק מהמקום ולהגיע לאנייה. 

 

הסתבר שהאיש הוא שחקן מצוין. מיד עורר שערוריית קינאה עם סגן הקונסול על רקע חסדיה של הכתבנית הקטנה. שני האחרים, אף הם שיחקו את תפקידם ללא דופי, הנערה נעלבה, והקצין הראשון שלי הציע באבירות ללוותה הביתה.  כאשר עמדו לעזוב, צעקתי אחריו שלא ישכח לחזור לאנייה בשמונה בבוקר לתחילת העבודה. הגרמנים צחקו בנימוס על כל האירוע והאנגלי שקע בכיסא בתערובת של חמה אילמת וטשטוש אלכוהולי. שני הגרמנים התיישבו עם בקבוק השנפס שלהם  ואילזה יצאה אל החדר השני.

 

כעבור מספר דקות נפתחה בשקט הדלת המקשרת בין שני החדרים, אשר רק אני ישבתי מולה, ואילזה  רמזה לי בחיוך משונה על פניה. קמתי ובצעדים לא יציבים הצטרפתי אליה בחדר הסמוך. היא החליפה למשהו שקוף אשר חשף את גופה המפואר. היא הושיבה אותי על הספה לידה, התכרבלה סמוך אלי, והחלה – אותה "ברונדהילדה"  דהויה, מאטה הארי סוג ב' – לצייץ כמו תינוק. היא לחשה באוזני כמה היא מעריצה אותי, הגיבור המפליג על שבעת הימים ללא מורא מול הסכנות, רב-החובל אשר עזר לרבים כל כך להימלט מפני האויב, ואל לי להכחיש זאת – למרות שהם הגיעו רק הבוקר, הספיקו לשמוע מהפליטים  ששוחחו אתם המון דברים נפלאים אודותי. לא רק כמה על כמה יהודים עלובים שהברחתי באנייה שלי, אלא גם כמה אנשים חשובים מאד. כן, אפילו עכשיו אנשים יודעים שאני מצפה למספר פקידים גבוהים מיוון, אשר בוודאי אעביר בבטחה אל בנות-הברית. בשומעי את זאת לבי כמעט נעצר, אך מאחר ובאותו הרגע היא התקרבה אלי כל כך שכמעט ונחנקתי מממדיה הענקיים אשר לחצו על חזי,  היא לחלוטין לא הבינה את המשמעות האמיתית של חוסר הנשימה שלי.

"ספר לי, אנא ספר לי, ליבלינג" – נשפה, תוך גלגול עיניה המאופרות, מצייצת מול פני, ולרגע הזכירה לי תרנגולת מפוטמת מדי, – "ספר לי הכול. האם זה נכון?  אנא הרשה לי להעריץ אותך כגיבור חלומותיי, האם זה נכון שגורל כל חברי הקבינט היווני יהיה נתון בידיך הנאמנות?" כאן אחזה בידי ולחצה אותם אל  ליבה המרופד  כהלכה, תוך נשימות כבדות וגלגול עיניים.

היה עלי לבצע אקרובטיקה מחשבתית מהירה, למרות שהיה זה מאמץ ניכר לחשוב בכלל, לאחר כמות האלכוהול שהיה עלי לבלוע באותו הערב למען הצלחת המשימה. לא נראה לי נכון להכחיש הכל מיד. אחרי הכל הם  בוודאי שמעו סיפורים עלי, קרוב לוודאי ממקורות מהימנים. לבטח היו להם אנשים משלהם מוסווים כפליטים יהודים, אשר עקבו אחרי אלו אשר נעלמו לאחר כל הפלגה של אנייתי. החלטתי שקצת התרברבות שתויה תהיה משכנעת יותר מאשר הכחשת הכל, אשר רק תעורר את חשדם  ותיעשה אותם ערניים יותר.

"ובכן, את יודעת, ברונהילדה הקטנה שלי, ישנם דברים…כן, כן, ישנם דברים…כמובן, על כל אחד לבצע את חובתו… אבל לפעמים קורים דברים נפלאים ואם הייתי מספר לך הכל היית מעריצה אותי עוד יותר… אבל את יודעת, גם אני מעריץ אותך. איך נוכל להעריץ זה את זו, בדרך שהיינו רוצים, עם  שלושת המטומטמים  בחדר הסמוך? אני אקח הביתה את השיכור האנגלי הזרוק הזה, וגם אני אלך ואנוח, כי אני עייף מאד, ואנו נפגש מחר לארוחת צהרים; אם את תוכלי להיפטר, לכמה שעות, משני המלווים שלך, נוכל לבלות אחר הצהרים נחמד, בהערצה הדדית, לבד רק לעצמנו".

היא הביטה בי בספקנות מסויימת, אך כנראה והרגישה שהתעקשות מצידה לא תביא לשום דבר. קמה, והבטיחה, תוך נשיקה מלכותית על מצחי, שהיא תצפה לי בצהריים, לבד, בבית המלון. היא גם הזכירה לי בצניעות ששמה אינו ברונהילדה.

כאשר נכנסנו לחדר השני, אחד הגברים הביט בה במבט חודר. היא הניעה את ראשה בעצב. אני גמגמתי כמה מלות תודה עבור האירוח שלהם, משכתי את ידידי על רגליו והתגלגלתי יחד אתו במדרגות. שומר הלילה בחדר הקבלה קילל אותנו בקול רם מיד כשנמצאנו מחוץ לדלת. ברחוב פצחנו שנינו בשירה רמה.נכנסנו לקונסוליה דרך החצר האחורית. הקונסול והקצין הראשון שלי המתינו לנו בחוסר סבלנות.

"מיד נעשה לך כוס קפה חזק" – אמר הקונסול – "אבל עליך למהר. הכל בסדר, כלם באנייה ויהיה עליך להפליג מהר ככל האפשר. סירת מנוע ממתינה לך מחוץ לנמל, אך מוטב שתלך ברגל עד אליה, קצת אויר צח יעשה לך טוב ואני איני רוצה שאיש יראה את המכונית שלי נכנסת לנמל, בוודאי לא הלילה".

תוך עשרים דקות היינו באנייה. מלבד מספר אנשי הצוות, נפש חיה  לא נראתה על הסיפון. אנשי דיווחו לי שכל המכובדים סגורים במחסני האנייה, יושבים על ארגזים וחבילות וממתינים חסרי סבלנות עד אשר יורשה להם לצאת לאוויר הצח. השעה הייתה כמעט אחת אחר חצות, רק שלוש שעות לפני הזריחה. היה עלינו למהר באמת.

מיד התחלנו להרים את העוגן, בשקט, עד כמה שהדבר ניתן. כאשר הועלה העוגן, התחלתי, בחושך מוחלט, לתמרן את האנייה אל מחוץ למעגן הצפוף. הדבר לא היה קשה מאחר והאנייה הקטנה, עם שתי מכונותיה, תמרנה כמו מכונית ואם מישהו צפה על האניות במעגן, לא היה יכול להבחין שאחת מהן זזה מהמקום. הסתובבתי אל כוון היציאה רק כאשר הייתי בטוח שלא נתן לראות אותנו יותר.

בים, פתחתי את המעטפה החתומה עם הוראות ההפלגה. המסלול שהיה עלי להפליג בו היה פשוט והגיוני.  "…הפלג לאורך החוף הטורקי במשך שעות היום, והיראה כאניית חופים טורקית. במשך הלילה זנק לקפריסין ובמשך שעות היום הפלג, קרוב ככל האפשר, לאורך החוף הקפריסאי, וזנק לחיפה, פלסטינה, במשך הלילה…" כל זה היה טוב מאד, רק  שמהירות האנייה הישנה שלי הייתה כל כך נמוכה, שה"זינוק" מקפריסין לחיפה  אמור היה לקחת כמעט 24 שעות.

התחלנו את ההפלגה לאורך החוף הטורקי והנוסעים המפורסמים שלנו הורשו סוף סוף לצאת ממחסני האנייה. יש להניח שלפני עליתם על האנייה היו אלה אנשים מכובדים מאד, אך אחרי שבילו מספר שעות  בחום, לכלוך וריחות שונים במחסנים האטומים של האנייה הפכו לקבוצה מעוררת רחמים, מלוכלכים, מזיעים ומאד צמאים. למרות כל זאת, הם הציגו את עצמם ברשמיות, כאשר פגשתי אותם בפעם הראשונה. באמת התרשמתי מאד מהתארים שלהם, – … האדון זה וזה, שר המסחר, – האדון זה וזה, שר הימייה… וכן הלאה. 

ביקשתי מהם להתארגן עד הבוקר על הסיפון, עד כמה שניתן בנוחיות, ולמחרת התכוונו להקים עבורם מין אוהל אשר ישמש גם כמקום מסתור למקרה שמטוס יחלוף מעלינו. לאחר שקיבלו מאתנו כמה דליי מים מתוקים כדי להתרחץ, הפכו לעליזים ואפילו מאושרים. עם אור הבוקר האוהל שלהם היה מוכן ותוך מספר שעות הוכיח את עצמו כיעיל מאד. מאוחר באותו הבוקר ירד עלינו מטוס איטלקי. הנפנו דגל טורקי ענק, אשר החזקנו במצב הכן למקרים כאלה והמטוס, אחרי שהקיף אותנו מספר פעמים, השתכנע שאנחנו אכן אניית סוחר נייטראלית  והסתלק מבלי להטריד אותנו יותר.

היוונים התנהגו למופת במשך התקרית הזאת. הם הסתתרו מתחת לאוהל, אמנם בפנים חיוורות אך איש מהם לא נכנס לבהלה והם נשארו מתחת לכיסוי הזה זמן ממושך אחרי שהמטוס הסתלק. בזמן  הפלגת הלילה לכוון קפריסין ובמשך ההפלגה לאורך החוף הקפריסאי, איש לא גילה אותנו. אבל עדיין באור היום התחלנו את קטע ההפלגה הארוך והמסוכן ביותר של המסע, ההפלגה לחיפה.

הדגל הטורקי לא היה מציל אותנו בקטע זה, מאחר ומדינות נייטראליות לא היו אמורות לסחור עם אף אחת מהמדינות הלוחמות והסתכנו בטיבוע אניותיהן במקרה של הפרת נוהל זה. נשארתי במשך כל הלילה על הגשר ובשעות המאוחרות של הבוקר, כאשר הר הכרמל הצטייר במעורפל על האופק, השארתי את קצין המשמרת לבדו וירדתי לתאי למנוחה קצרה. רק נרדמתי כאשר שמעתי את קולו, כמו בחלום בלהות, קורא לי ואומר משהו בדבר צוללת. קפצתי מהמיטה ורצתי לגשר. ליד הקצין עמדו אחדים מהיוונים כולם מצביעים בידיים רועדות לכוון כלי השייט, במרחק מה לפנינו. ניתן היה להבחין בבירור, גם ללא משקפת, שזאת צוללת על פני המים.

תגובתי הראשונה הייתה להסתובב ולנסות לברוח. אבל פעולה זאת הייתה חסרת תועלת. כל צוללת על פני המים הייתה מהירה פי שניים מאתנו והייתה משיגה אתנו תוך זמן קצר. לא היה גם טעם להרוויח זמן, כי לא היה לנו רדיו כדי לבקש עזרה. כל אשר יכולתי לעשות היה להמשיך להפליג באותו בכוון, ולעודד את הנוסעים שלי ולהתפלל. ואכן התפללתי  לנס, לכמעט בלתי אפשרי, כי צוללות לא היו הנשק המקובל של בנות הברית, ואלה היו הימים הראשונים של המלחמה בים התיכון, כאשר מוסוליני התרברב שיש לו צוללת בכל עשרים מיל מגיברלטאר עד קפריסין. ללא ספק גם היוונים שלי היו מודעים לכך. הם  התחננו, עם דמעות בעיניים, שאציל אותם, שאציל את משפחותיהם, שאעשה משהו. הם די הפריעו לי על הגשר, אך בשלב שכזה קשה היה כבר לגרש אותם משם.

תוך דיבור בלתי פוסק בניסיון להרגיע אותם במקצת, תכננתי לצוות את הסירה הרעועה הבודדת שלנו בשני המלחים הטובים ביותר ולהעמיס עליה את כל הנשים והילדים. על הגברים, אם ישרדו את טיבוע האנייה, יהיה להיאחז בקרשים וכל דבר שצף.

היינו פחות משני מיל מהצוללת כאשר היא הניפה את הדגל הלאומי שלה. לא האמנתי למראה עיני כאשר ראיתי זאת. היה זה הנס הלבן של הצי הבריטי. אך במשך מספר דקות לאחר מכן לא יכולתי לראות דבר. עיני התמלאו בדמעות הודיה.

פניתי אל היוונים. "אתם רואים, אמרתי לכם…" אבל הדמעות חנקו את גרוני.  

    
והייתה לנו הפתעה נוספת. כאשר כלי השייט שלנו התקרבו זה אל זה, מפקד הצוללת קרא לנו באמצעות הרמקול. "אני עוזב אתכם עכשיו, מכאן אתם  בטוחים. נחיתה מוצלחת". ברכנו את השומרים הבלתי נראים שלנו, אשר ליוו אותנו מבלי שידענו על כך, במשך יומיים. ברכנו  אותם בצעקות במשך זמן רב, עד אשר נעלמו מעינינו.

כעבור מספר שעות ירדו  כל שרי הקבינט היווני ומשפחותיהם בנמל בחיפה. קיבלה אותם משלחת של פקידי ממשל גבוהים. בעזבם את האנייה, הודו לי ארוכות עבור "הצלת חייהם". הם גם אמרו לי, שלאחר שחרור ארצם, ממשלתם לבטח תזכור את אשר עשיתי עבורם. מיותר לומר שמעולם לא שמעתי  מהם יותר.  

כעבור שלושה שבועות שוב הגעתי למרסין. הפעם לא הוטלה עלי שום משימה סודית והייתי חופשי ונינוח.  בערב שלאחר הגעתי יצאתי לחוף למסעדה שעל שפת הים. בעוברי דרך האולם הומה אנשים, מחפש שולחן פנוי, כמעט ונתקלתי בידידי הגרמנים מההפלגה הקודמת.
השלישייה הייתה שם שוב. הגברים סובבו את ראשיהם מיד, אך "ברונהילדה" הביטה בי למשך זמן מה, בעיניים יורות אש של אלת נקמה טבטונית.

 

——————————————————————————

*  פאול קריגל. נספה ב-21 לינואר 1942  באנייה "תקווה".  

אולי תרצו לקרוא גם את:

אַהוֹי!

כמו מיליוני צופים ברחבי העולם עקבתי גם אני בלהיטות אחרי הפולמוס בין חבורת כתב העת "הוֹ!" (*) ומבקריהם החריפים. (את האיחוד של הפינק פלויד החמצתי, לצערי.) הגיליון השני של "הוֹ!" יצא לאור ללא הרעמים והברקים שליוו את הגיליון הראשון, אבל כשפתחתי אותו לראשונה שלשום לא יכולתי שלא לשים לב ל"מדור יורדי ים", הכולל תרגומים, שירים וקטעי פרוזה העוסקים בספנים. בתוכם תרגום של ערן שועלי לקטע מתוך "היסטוריה כללית של מעשי השוד והרצח של הפיראטים הנודעים ביותר" מאת קפטן צ'רלס ג'ונסון. אני נזעק, ראשית כל, להעיר – ולא בפעם הראשונה – שהתיאוריה של ג'ון מור, לפיה דניאל דפו, בעל רובינזון קרוזו, הוא קפטן ג'ונסון, נסתרה סופית ואיננה מקובלת עוד בקרב מומחים; אם מישהו ירצה מאוד, אטרח ואחפש מראה-מקום. בכל אופן, העובדה שממשיכים לציין את שמו של דניאל דפו בכל עת שמזכירים את תולדות הפיראטים מאת ג'ונסון אינה מסייעת לביעור הטעות הנפוצה הזאת.
הקטע שבחר שועלי, ולא במפתיע, עוסק במרי ריד, שיחד עם אן בוני היו ככל הנראה הנשים הפיראטיות היחידות שיש ראיות היסטוריות של ממש לפעילותן. הסיפור מרתק באמת. השתמשתי בו פעם בעצמי כדי לפַבּרק מאמר פסאודו-אקדמי שהיה פרק בספר "לשוט אל השקיעה" – והנה הזדמנות למחזר חומרים. אגב, אין כל קירבה בין דורי מנור לגיבור הספר, אלעד מנור.

(*) לפני שנים ננזפתי על כך שכתבתי כמה מלים חיוביות על "אֵב", כתב העת הראשון מבית מדרשו של דורי מנור, מפני שכביכול אני שייך לצד השני בסכסוך; אני כמובן לא שייך לאיש (ולאיש בעצם לא אכפת למי אני שייך)  אבל כבר אז, אם אני זוכר נכון, קַבַלְתִּי על הפומפוזיות המגוחכת של המניפסט של "אֵב", שרוחו התגלגלה גם למניפסט של "הוֹ!" – ועם זאת העדפתי להתייחס לתכנים בלבד, ובאופן פרטני ולא מכליל. גם הפעם הפתיעה אותי קצת עוצמת הרגש של ההתכתשות הפומבית; אבל כאמור עקבתי אחריה בעניין, ואולי אפילו במידה של שעשוע: הלהט האידיאולוגי של כותבים, והמהלומות הוירטואליות שהם מנחיתים, אכזריות ככל שיהיו, אינם גורמים אפילו שמינית מן הנזק שגורמת, למשל, סתם אבן בידיו של רוצח פוטנציאלי מן הגבעות, אם להידרש לדוגמה מן הזמן האחרון.

עוד פירטים

אולי תרצו לקרוא גם את:

אבק כוכבים

אתמול התארחתי באולפן טלוויזיה של אחד מערוצי הילדים. הזמינו אותי לשם בעניין אזוטרי לגמרי, מפני שהתחקירנית מצאה איזו רשימה שלי באינטרנט. כמובן שהסכמתי לבוא: הבנות שלי לא היו סולחות לי אילו סירבתי, כי הן נורא רצו לראות איך מפיקים תוכנית טלוויזיה. האולפן – בגודל של דירת שיכון ממוצעת – המה אנשים. הכל היה מקצועי ומאורגן למופת, ואנשי הצוות היו חביבים ויעילים, אבל בכל זאת זה נראה כמו סצנה של פליני: איש רזה בחולצה אדומה סוחב שני דגמים של הטיטאניק; מנחה גבוה בלבוש פיראט מדבר עם מפיקה טרודה ומעשנת; ליד חדר האיפור עורך המנחה השני, נער רזה וקפצני, ראיון-הכנה עם גבר גבוה, אפור שיער וטרוט-עיניים: "חייזרים וחוּצַנים זה אותו דבר," אומר הגבר, ועל פניהם חולפת נערה עם בלוני-הליום לבנים, שעיני-שקד סגולות של חייזרים, או חוצנים, מצוירות עליהם. כתה שלמה של ילדים מ"שֶשְטוס" של הערוץ הסמוך מתגודדת ליד הפתח, תרה אחרי אבק-כוכבים וצדה חתימות. בתוך הפריק-שואו הזה, שאני עצמי הייתי כמובן אחד המוצגים בו, בלט בזרותו גבר בחליפה אפורה, עניבה וחיוך קטן, שנראה כמו איזה פרופסור מהרווארד. מבט חטוף ברשימת המשתתפים המודפסת על הקיר אישר את החשדות: זה היה אבי לייב, פרופסור מהרווארד, אסטרופיזיקאי. 

 

סימולציה של מבנה היקום המוקדם.
מקור

בשעה שהמתנו לתורנו – לאותן ארבע דקות של תהילה, שבהן צריך אדם להסביר לקהל ילדים שוחר-דעת את סודות היקום או את ההיסטוריה של הספנות, אבל מהר, לפני שתגיע רוני סופרסטאר –  שוחחתי איתו. תמיד הייתה לי חולשה לאסטרופיזיקאים. פרופסור לייב – סבלני, חביב להפליא ונעים שיחה –  הספיק להעניק לי כמה תובנות קוסמיות בדקות המעטות בהן דיברנו, בלב המהומה הקרנבלית. אולי החשובה שבהן אישרה דבר מה שחשדתי בו כבר מזמן: יש מציאות אובייקטיבית. למרות החמקנות הזדונית של תורת הקוונטים, ואי-הוודאות המובנית של עולם החלקיקים התת- אטומיים, כשאדם נתקל בקיר, הוא נתקל בקיר, ולא באיזו פונקציית-גל הסתברותית או משהו כזה. כמובן שפרשנות המציאות היא עניין אחר לחלוטין. לייב סיפר לי גם על ניסוי מחשבתי, אלים מאוד, של התאבדות באמצעות אקדח קוואנטי, ורמז לי על חשיבותה של תורת הקוונטים להתפתחות היקום שלנו: אלמלא ההפרעות הקוונטיות הקטנות, היה כל החומר מתפזר, בעקבות המפץ הגדול, באופן הומוגני, והיה נוצר יקום אחיד ומשעמם מאוד; רק הפרעות קוונטיות קטנות יצרו את ריכוזי החומר שאנו קוראים להם גלקסיות, כוכבים, ובסופו של דבר אנשים. (כל הטעויות והשטויות, אם יש כאן כאלה, הן שלי בלבד.) הוא גם המליץ לי על ספר או שניים, של פופולריזטורים איכותיים בתחומים בהם הוא עוסק. אחד מאלה שמו Alan Guth. והתגלית האחרונה: האתר של המועדון האסטרונומי באוניברסיטת ת"א, שפרופ' לייב הרצה בו לפני זמן קצר. אפשר לראות שם את ההרצאות בוידיאו (אם כי דווקא את ההרצאה שלו טרם העלו) – עוד אחד מאותם דברים שבשבילם המציאו את האינטרנט. 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

יבול חדש של גראס

 

גינתר גראס

גבוה בדירוג שלא אעשה לעולם (אני מתעב דירוגים) של היוצרים והיוצרות החשובים והאהובים ביותר שלי, ניצב לו בהשקט ובבטחה גינתר גראס. לפני עשרים שנה, אני חושב, היה ספר חדש שלו מעורר איזה עניין ציבורי; זה קרה לאחרונה, אולי, כשיצא לאור "דג הפוט." מאז ממשיך גראס לכתוב, והספרים שלו מתורגמים לעברית, אבל נדמה שהוא נדחק לשולי התודעה – אפילו פרס נובל לא ממש חילץ אותו משם. לא בצדק, כמובן: אפילו גראס בינוני מעניק התעלות שאחרים, במיטבם, לא מסוגלים לתת.

ואם מישהו חושד שגראס לא רלוונטי, הנה זרועים דפיו הראשונים של ספרו האחרון באתרי אינטרנט, חדרי צ'אט ופורומים; חוץ מזה, "בהילוך של סרטן" עוסק בנושא חם בגרמניה של השנים האחרונות: הקורבנות הגרמנים, או שמא הגרמנים כקורבנות. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן דיברו על השואה – מן הסתם זה כבר ממש נמאס להרבה גרמנים – הם רוצים לדבר על מה שהושתק שנים רבות, הן בצד המובס והן אצל המנצחים: על הצבא האדום שאנס בשיטתיות כמעט מאורגנת אלפי נשים גרמניות, על האזרחים שמתו בהפצצות – ועל ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף."

וילהלם גוּסְטְלוֹף

"וילהלם גוּסְטְלוֹף" הוא שם של אנייה. אם ישאלו אתכם פעם, באיזה חידון ידע כללי, על האסון הימי הגדול בהיסטוריה, אל תאמרו טיטאניק (1503 קורבנות) או לוזיטניה (רק 1198.) על "וילהלם גוסטולף", שנפגעה משלושה טורפדו של צוללת רוסית, ירדו למצולות בין 6000 ל-9,000 נפש, איש לא יודע בודאות.  אבל הם היו גרמנים, והטביעה נחשבה לחלק מפעולות הלחימה. זהו בלי ספק אחד האסונות הימיים הנשכחים ביותר בהיסטוריה המודרנית. (בספר מוזכרים עוד שני אסונות דומים במימדיהם,"קאפ ארקונה" ו"גויה," באותה שנה, 1945.)

אלא שההיסטוריה היא מדע שימושי: כל אחד עושה בה שימוש לצרכיו. ואולי, במילותיו של המספר של גראס, ההיסטוריה היא בית-שימוש סתום, שוטפים ושוטפים אבל החרא חוזר וצף. ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף," הקרויה על שמו של עסקן מפלגה נאצי שנרצח על ידי הסטודנט היהודי לרפואה דוד פרנקפורטר, ממשיכה לשוט ולעשות גלים וירטואליים במרחב הקיברנטי, כדברי המספר, המפנה אותנו מדי פעם לאתרי אינטרנט רלוונטיים. כמו שקורה לא אחת, חלקם כבר לא פעילים, חלקם מפנים למעצב בעל זכויות לספרים של גראס, ולפחות אחד הפך לאתר פורנו. (thulenet). אבל ברור שהאסון הנשכח מפרנס ניאו-נאצים שהאיטנרנט הוא עבורם מדיום מושלם – מהיר, אנונימי ורב-תפוצה.

במסלול אלכסוני, מהוסס, מצודד כהליכת סרטן, מספר אחד הניצולים המעטים את סיפורו; הוא איננו ניצול רגיל – הוא נולד בסירת הצלה. גם אמו שרדה, וייעדה את בנה לספר את הסיפור ולהעיד על מה שקרה בלילה ההוא. אמו שמה טוּלַה פוקריפקה, ולאביה היה כלב שאחד מגוריו, פרינץ, היה לכלבו האהוב של היטלר: קוראים נאמנים של גראס יזכרו ודאי את הדודנית טולה, הנערה הפרועה שרצתה ילד, דמות מרכזית ברומן "שנות כלב." טולה – שהייתה נאצית, וגם קומוניסטית, היא בלי ספק הדמות המרתקת והמורכבת ביותר ברומן שכולו מרתק ומורכב, קשה ופסימי .

יש האומרים שגראס הפך פתאום, בעקבות פירסום הספר שהביא את סיפור האנייה למרכז התודעה הציבורית, ליקיר הימין הגרמני. אם זה כך, זה כמובן טמטום גמור, אבל לא חסר תקדים. גראס עצמו מופיע בספר, ומצטער על כך שהנושא הופקר לימין הקיצוני.

ומלבד כל העניינים הגדולים, זהו ספר ימי, ובמרכזו סיפור על אסון טביעה מסמר שיער לא פחות מהטיטאניק, וסביר להניח שהרבה יותר. אגב, אני גאה מאוד על תרומתי (הזניחה לחלוטין) לתרגום: אני המלצתי להוצאה לפנות לשמחה בִּינוֹת, כדי שיערוך את מונחי הימאות הרבים בספר. שמחה דאג לכך ששגיאות מביכות שאפשר למצוא לעתים בסיפורת שיש בה אלמנטים ספנותיים, כמו "קשר לשעה," נעדרות מן התרגום הזה. אשר לתרגום: כל התרגומים שאינם של חיים איזק, המתרגם המיתולוגי של "תוף הפח," מציגים גראס קצת שונה – פחות גנדרני ומקושט, אולי. לא גראס השתנה, כמובן, אלא המתרגמים, והמקובל והנהוג בעברית הכתובה של ימינו. אבל הוא עדיין נוכח במלוא עוצמתו.  

 

פרק ראשון מהספר ב-Ynet

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

זבולון קרקוב וילדי תימן

שני מכתבים שהתגלגלו אלי בסמיכות זמנים:
מכתב ראשון: ד"ר עמנואל שטיין מזבולון קרקוב כותב לסוכנות היהודית בירושלים, אוגוסט 1938.
ד"ר שטיין ועוד עמית, שאת חתימתו קשה יותר לזהות, פונים לסוכנות היהודית בירושלים בכל מיני עניינים ביורוקרטיים ועקרוניים, באוגוסט 1938.

חיפוש בגוגל אחרי ד"ר שטיין או זבולון קרקוב לא מעלה דבר.

מכתב שני: מלכה ל. מחפשת מידע על נסיבות הולדתה, אוקטובר 2004.

שמי מלכה ל., (מקודם א.) נולדתי על האונייה "קוממיות." הורי ואחי עלו לאונייה בטרייסט, איטליה. הורי היו ניצולי שואה ורצו נואשות לעזוב את ביאליסטוק בפולין, ואמי, שהייתה בהריון מתקדם, עלתה לאוניה בתקווה שהלידה תתאחר והיא תלד בישראל. שני הורי כבר אינם בחיים, אבל אני זוכרת סיפורים שסיפרה לי אמי על צירי הלידה שהחלו מאוחר בלילה, ועל רופא האונייה, שהיה שיכור במקצת כשיילד אותי. הוציאו את התפוזים מתיבת עץ, ריפדו אותה
בעיתונים ושמיכות, וזו הייתה המיטה שלי למשך ארבעה ימים, עד שהגענו לישראל.
קיבלתי קופסה ורודה נחמדה עם סכין, כף ומזלג כמתנת הולדת מרב-החובל של "קוממיות."
גם דודי ודודתי היו על "קוממיות," דודתי גם היא בהריון, אבל התינוק שלה נולד בישראל.
תהיתי אם יש לכם מידע נוסף על "קוממיות"…"

 
תוצאות החיפוש בגוגל, לפי שם המשפחה של מלכה, הביא לכתבה על ילדי תימן, שפורסמה באתר יהודי-צרפתי. שם נכתב, כתיאור של תמונה, אבל התמונה עצמה לא נמצאה: "חווה א. ילדה בת יום לפני ההגעה לחיפה. מעניין שאמהות אשכנזיות הורשו לשהות עם ילדיהן בכל זמן בעוד שהתימניות והמזרחיות הופרדו מילדיהן שנשארו בחדרי ילדים. כלומר, אם התינוק שבתמונה הוא אכן שלה."
אחר-כך נאמר שם שהתינוקת נקראה מלכה-קומיה, על שם האנייה.
(הטקסט נכתב כנראה ע"י יחיאל מן ב-1997. הוא מוצג כ"תלמיד תיכון וכתב-חוקר של הארגון root & branch.)

אולי תרצו לקרוא גם את:

הסרט הכחול של האטלנטי (ב')

מאת חיים בר-תקוה

לחלקו הראשון של מאמר זה

הקבוצה השחורה

כאן המקום לכתוב מספר שורות על "הקבוצה השחורה" (Black gang) שתרמה לא מעט להשגת המהירויות המרביות של אניות הנוסעים בימים ההם. "הקבוצה השחורה" – כך קראו לעצמם צוותי המסיקים ועוזריהם, כאשר דוודי האניות הוסקו עדיין בפחם. תנאי העבודה של המסיקים היו רצחניים ובלתי אנושיים, כי בעלי האניות ואילי-הון משוגעים לדבר לחצו בלי הרף להשיג שיאים חדשים של מהירות. לכן נבנו עם הזמן אניות בעלות מכונות חזקות יותר, כיוון שלמהירות גבוהה יותר כוח משיכה גדול יותר לנוסעים רעבי הסנסציות.

מסיקים בעבודה  [מקור]

על מנת שתשיג האנייה “קייזר וילהלם דר-גרוסה” שנזכרה לעיל את מהירותה הסנסציונית בשנת 1897, עבדו בחדר הדוודים שלה מאה מסיקים ומאה ועשרים עוזריהם, תחת השגחה של שנים-עשר מסיקים ראשיים, והכניסו כל יום 760 טון פחם לתוך 124 פתחי תנורים, שחיממו 31 דוודים. הקשר האחרון, שהעלה אז מהירות האניה מ-21 קשר ל-22, הצריך אותה כמות פחם כמו 11 הקשר הראשונים של מהירותה. המאוריטניה – האנייה המהירה ביותר בין השנים 1929-1907- "אכלה" כשמונה מאות וחמישים טון פחם ליום בהפלגותיה מערבה, וכתשע מאות ועשרים טון מזרחה.
אנייה אחרת של חברת האפאג העסיקה עד 900 איש בבטנה, לחימום 46 דוודים, אשר לכל אחד מהם היו 3 דלתות. צוות המסיקים היה מורכב מגברים שריריים וזריזים, שהיו מסוגלים להתמיד במשך שתי משמרות של 4 שעות כל אחת בעבודתם הקשה, שאורגנה לפי קצב צלצול פעמונים. במהלך משמרת של ארבע שעות עבדו המסיקים פרקי-זמן של 21 דקות, אשר חולקו לשלוש פעמים 7 דקות. בשבע דקות הראשונות זרקו פחם לתוך תנור, בשבע דקות הבאות הפרידו את גושי הפחם בעזרת מחתכות, ובמשך שבע הדקות הנותרות גרפו את הפחם לפתחי התנורים. אחרי 21 דקות נשמע צלצול פעמון, ומחזור חדש התחיל. כל מסיק הרים כחמישה טון פחם לתוך לועי התנורים. כשהים סער, היה על המסיקים לזרוק את הפחם ללוע התנורים בשעה שחרטום האנייה יורד, ולסגור במהירות את הפתחים כדי שבתנודה הנגדית לא ישפכו הגחלים החוצה עליהם.

המכונאים בחדר הדוודים היו שנואים על המסיקים, בגלל שתפקידם היה להאיץ בהם ללא הפוגה לעבוד מהר. מספרים על מקרים בהם נעלמו מכונאים מבלי להשאיר עקבות, ומנחשים ולוחשים שנזרקו לתנורים בזעם המסיקים.

על הדויטשלנד היו צריכים להתיז מים קרים על המסיקים בשעת עבודתם, כדי לקררם מן החום העצום של התנורים. לעיתים עבדה ה"קבוצה השחורה" עד להתמוטטות גופנית. ולא שעבודת המסיקים לא הייתה מקצועית: כאשר מרדו יום אחד אנשי ה"קבוצה השחורה" על אנייה בריטית, וצוותי הסיפון התנדבו למלא את תפקידם – לא השיגו, למרות כל המאמץ, את המהירות הממוצעת של האנייה.

במקרים אחדים התחרו המשמרות של אותה אנייה ביניהן על השגת מהירות השיא של המשמרת, וכך התפתח "מרוץ ההסקה". מי שהמריץ תחרויות מסוג זה היו המיליונרים מבין הנוסעים, אשר קבעו פרסים של משקאות למשמרת המסיקים המהירה ביותר.

"הקבוצות השחורות" פעלו עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. עם המעבר להסקת דודי האניות בדלק, לבשו המסיקים סרבלים לבנים – לאות השחרור מימי הפחם.

התקופה המפוארת הנשכחת

ואלה בעלות "הסרט הכחול" לאחר שה"מאוריטניה” איבדה אותו, אחרי שהחזיקה בתואר במשך 22 שנה:

כפי שנראה מהרשימה לעיל, במשך תקופה של שבע שנים בלבד (1936-1929) השיגו חמש אוניות מארבעה לאומים את ה"סרט הכחול", ולכל אחת מהן היסטוריה משלה. להן מוקדש הפרק הזה.

 שתי האחיות: ברמן ואירופה

בחודש דצמבר 1926 הודיעה חברת נורדויטשר לויד שהזמינה שתי אניות פאר בנות 50000 טון כל אחת, אשר עתידות להתחרות על ה"סרט הכחול", שהוחזק משך עשרים שנה בידי המאוריטניה האנגלית. שמות האוניות היו ברמן (על שם האוניה הראשונה שנבנתה על-ידי החברה בשנת 1858) ואירופה. ההחלטה על בניית שתי האוניות האלה סימלה את שיבתם של הגרמנים אל התחרות בים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הופעת שתי האוניות הביאה להתחרות בינלאומית על פני האוקיאנוס בממדים שלא נודעו עד אז בדברי ימי הספנות.

א.ק. ברמן [מקןר]

שתי האוניות האחיות נבנו בשתי מספנות שונות, והיו מוכנות להשקה באותו יום, אך כדי לאפשר לנשיא גרמניה דאז להשתתף בשני המאורעות, נדחתה ההשקה של הברמן ביום אחד. לפי התכנון היו האוניות אמורות להתחיל את שירותן בקיץ 1929, אך גמר הבנייה של ברמן נדחה בחודש בגלל שביתת עובדי המספנה, ועל ה"אירופה” פרצה שריפה בשעת התקנת הציוד הפנימי בעוגנה על-ידי הרציף, והתיקונים אחרי השריפה ארכו כשמונה חודשים.

האוניות הגרמניות הצטיינו בשני חידושים מהפכניים שלא היו ידועים עד אז: בפעם הראשונה הייתה אניית נוסעים מצוידת בסירות הצלה שהופעלו על-ידי מנועים ולא על-ידי משוטים וכוח ידני, והחידוש האחר היה מתקן לשילוח מטוס קל (catapult) בין שתי הארובות של האניות. באמצעות המטוסים האלה, ששוגרו מסיפוני האניות, נשלח הדואר ליעדו כאשר האניות התקרבו למרחק 500 מייל מהחופים בשני צידי האוקיאנוס, וכך הקדימו דברי הדואר להגיע ליעדם ביום אחד לפני הגעת האניות לנמל מבטחים. זה היה כעין אות מבשר לדואר האוויר של היום. הטיסה לחוף ארכה בערך ארבע שעות.

א.ק. ברמן בניו-יורק [מקור]

נחזור לאנייתנו ברמן. היא חצתה בהפלגת הבכורה שלה את האוקיאנוס האטלנטי משרבורג בצרפת עד לספינת האור אמברוז בנמל ניו-יורק בזמן שיא של ארבעה ימים, 17 שעות ו-42 דקות במהירות ממוצעת 27.83 קשר. ההפלגה המהירה ביותר של המאוריטניה ארכה ארבעה ימים ו-18 שעות ו-38 דקות. הברמן הקדימה לכן את המאוריטניה בחמישים ושש דקות בלבד, וכך זכתה ב"סרט הכחול". אין לתאר את הטירוף שאחז את אוכלוסיית גרמניה וארצות הברית אחרי ההישג הזה. כל צוות האנייה, ובראשם רב חובל ליאופולד ציגנביין, הובלו ב"מסע ניצחון" דרך הברודווי וול סטריט בניו-יורק. העיתונות העולמית הייתה מלאת שבחים לאנייה הגרמנית שחטפה, אחרי עשרים ושתיים שנה, את "הסרט הכחול" מידי בריטניה. כותב שורות אלו עדיין זוכר היטב כיצד הוקסם כל העולם מאוניית הפאר אשר יתרונותיה ומותרותיה היו בפי כל במשך תקופה ארוכה.

יסופרו כאן מספר קוריוזים שלא ידועים גם לוותיקים שזוכרים את הימים ההם:

בין המשתתפים בהפלגת הבכורה היה המנהל הכללי של חברת נורדויטשר, וגם בונה מטוס-הדואר, שהיה צריך להפגין את יכולתו לפני חופי ארצות הברית. המנהל הכללי התנגד בחריפות לשיגור המטוס מסיפון האוניה, שמא תתרחש תקלה, והפלגת הברמן תופסק כדי לבוא לעזרת המטוס במצוקה; הוא לא האמין במתקן ההטסה, ומטרתו הייתה אחת ויחידה: להשיג את "הסרט הכחול". הוא נתן בחשאי הוראה להפסיק את זרם הקיטור שהיה צריך להפעיל את המתקן; רק כ-180 מייל לפני החוף של ניו-יורק, כאשר היה ברור כבר שהברמן תזכה במרוץ, הסכים להפרחת המטוס.

שני מטבחים היו על הברמן – מטבח כללי ומטבח כשר (אולי זה מזכיר למישהו את האונייה הישראלית "שלום"). באחת ההפלגות יצאה משלחת של נוסעי האנייה לרב-החובל, בטענה שלפי השמועות שהגיעו לאוזניהם, היה האוכל שהוגש על-ידי המטבח הכשר טוב יותר מאשר האוכל שהוכן על-ידי המטבח הכללי. תשובת רב-החובל הייתה: לא נמנע מאף אחד מנוסעי האנייה להצטרף לאוכלים ממעדני המטבח הכשר. וכך קרה שחלק מהנוסעים הלא יהודיים עברו לחדר אוכל של מטבח כשר. הסיפור נמסר לכותב שורות אלה על ידי דודו, שהיה טבח ראשי במטבח הכשר של האנייה ברמן.

 

אירופה בשמה החדש, ליבֶּרטֶה.

אך שמחת הברמן לא ארכה ולא ניתנה לה האפשרות לנוח על זרי הדפנה. האירופה יצאה להפלגת הבכורה שלה ב- 25.3.1930 ועברה אותו קטע בין שרבורג ואמברוז בארבעה ימים שבע עשרה שעות ושש דקות, כלומר בשלושים ושש דקות יותר מהר מאשר האחות.

במשך שלוש השנים הבאות התחרו שתי האניות-האחיות על "הסרט הכחול", ולרוב גברה הברמן. מעתה השתמשו כל הסלבריטיס של החברה הבינלאומית רק בשתי אניות אלה, והתעלמו מן האניות בדגל ארצות הברית או בריטניה. אישים כמו הנרי פורד, רוקפלר, השחקן אמיל ג'אנינגס, זמר הטנור בנינו ג'יגלי, ראשי ערים, אילי הון וכו' – היו להוטים אחרי לגימת קוקטיל עם קברניטי אוניות הענק. העולם היה מוקסם מן הפאר הצף עלי האטלנטי בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.

הסקירה הזאת לא תהיה שלמה אם לא נזכיר את גורל בעלות "הסרט הכחול", עד סוף חייהן על פני המים:

בהפלגתה האחרונה בתור אניית נוסעים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבה הברמן את נמל ניו-יורק ב-30.8.1939 (יומיים לפני התחלת מעשי האיבה) בלי נוסעים, ומאחר שמפקדת הצי הגרמני השאירה לרב-החובל את הבחירה כיצד לתכנן את הפלגתו, הופצו על ידי אמצעי התקשורת העולמיים שמועות משמועות שונות על מקום המצאות האנייה. ידיעה אחת אמרה שלפי הסכם בין גרמניה ואיטליה החליפה ה"ברמן” את דגלה לאיטלקי, כדי להמשיך את הפלגתה כאוניה של ארץ נייטרלית; שמועות אחרות אמרו ש"ראו" את האנייה במקסיקו, או באיסלנד, או בספרד. עיתון הולנדי כתב שהאנייה "נלקחה בשבי" האנגלי.

אך למעשה בחרה הברמן במסלול צפונה מאיסלנד לנמל הרוסי מורמנסק. לעזרתה באו מזג אויר גרוע, ראות לקויה וערפל. האנייה חצתה את האוקיאנוס באורות כבויים ונצבעה בצבע שונה, וכך נעלמה מעיני העולם. בנמל מורמנסק הניפה האנייה, כנהוג בקודקס הבינלאומי, את נס הנמל המקומי – דגל סובייטי – בתורנה הקדמי.

ברמן בסוף דרכה

בחודש דצמבר של אותה שנה נמלטה הברמן מנמל מורמנסק והפליגה לנמל ברמן, בו נתקבלה על-ידי משמר כבוד של הצי הגרמני וע"י שר התחבורה. התעמולה הנאצית קראה להפלגה הזאת: "מסע הניצחון של הברמן”.
היא הייתה מיועדת להשתתף בפלישה לאגליה, אך הגורל רצה אחרת: באביב 1941 פרצה על האנייה דליקה שהרסה אותה כליל. בדיקת משטרה העלתה שהשריפה התחילה במחסן מזרנים, ונער סיפון בן חמש עשרה הודה באשמת ההצתה – כנקמה על סטירת לחי שקבל מאחד הקצינים. הנער שילם על מעשהו בחייו הצעירים, בידי תליינים גרמניים.

לפי מקור אחר, ניזוקה הברמן קשות בשעת הפצצה בשנת 1941 בעוגנה בנמל ברמן, ואחר כך הועברה לגרוטאות. האירופה, שעגנה על יד הברמן, נמסרה בשנת 1946 כשלל מלחמה לצרפת, וה-French Line הפעיל אותה עד לשנת 1961 תחת השם ליבֶּרטֶה.

 ה"רֶקְס" ומתחרתה ה"קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה."

משפחת מוסולוני על סיפון הרקס

למתחרים המסורתיים על הסרט הכחול, גרמניה ובריטניה, הצטרפו בתחילת שנות השלושים איטליה וצרפת. על מנת להרים את היוקרה של השליט האיטלקי דאז, מוסוליני, החליטה ממשלת איטליה להשתתף בבניית אוניות פאר גדולות ובהפעלתן על פני האוקיאנוס האטלנטי. שתי אוניות – "רקס" ו"דוקס" – נבנו על ידי שני בעלים בשתי מספנות שונות, והיו האניות הגדולות שנבנו אי פעם במספנות איטלקיות, ובכוונה ברורה להשיג את "הסרט הכחול". האניות, שנבנו בעזרת סובסידיות לא מבוטלות של ממשלת איטליה, התחרו לא רק על ה"סרט הכחול" אלא גם על התואר האנייה המפוארת ביותר. לפי הוראות מוסוליני, שונה שמה של ה"דוקס" לפני השקתה לקוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה, ושתי החברות היו צריכות להתמזג בתחילת שנת 1932 ל-Italia Line. קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה הייתה אוניית הנוסעים הראשונה בה הוכנסו מייצבים (stabilizers) במשקל כולל של 750 טון, כדי להקטין את האפשרות שנוסעים יחלו במחלת הים. אך מאחר שההקונטה די סאבויה לא פגעה אף פעם בסערה הגונה, לא הוכחה אז היעילות של המיצבים.

 

מכונות שתי האניות התקלקלו בהפלגות הבכורה שלהן, למרות שעברו את הפלגת הניסיון שלהן בהצלחה גדולה ובמהירות שהבטיחה רבות. הרקס השיגה את הסרט הכחול רק שנה אחרי הפלגת הבכורה שלה, בחודש אוגוסט 1933, כשחצתה את המרחק מגיברלטר לאמברוז בארבעה ימים, שלוש עשרה שעות ושלושים ושמונה דקות, במהירות ממוצעת של 28.92 קשר. זאת הייתה הפעם היחידה שאנייה איטלקית החזיקה ב"סרט כחול".

הרקס הייתה בעלת "הסרט הכחול" מחודש אוגוסט 1933 עד לחודש יוני 1935, כאשר הנורמנדי נכנסה למרוץ וזכתה בו. רקס טובעה בחודש ספטמבר 1944 בשעת הפצצה בסביבת נמל טרייסט, שם עגנה. היא נמשתה ממצולות ים ונמכרה לגרוטאות אחרי מלחמת העולם השנייה. הקונטה די סאבויה" – שכונתה "האנייה החמודה ביותר של צי הסוחר האיטלקי"- לא זכתה אף פעם באות המיוחל.

[X=nextPage=X]

הנורמנדי והקווין מרי

השקת נורמנדי

הקטע המרתק ביותר בסיפור תחרות "הסרט הכחול" הוא המרוץ בין הענקים, הנורמנדי הצרפתית והקווין מרי הבריטית, אשר נקראה בפי יודעי דבר "הבניה מספר 534 של קונארד" על המבדוק של מספנת John Brown and Company על גדת הנהר קלייד – כי השם המיועד לאנייה הבריטית נשמר בסוד עד להשקתה. הבניה של הנורמנדי, אניית הנוסעים הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, החלה ביום 26 בינואר 1931, ולשם בנייתה במספנת בסנט. ניזאר, על החוף האטלנטי של צרפת, הוכן במשך שנתיים מבדוק מיוחד באורך של האנייה, 313 מטר.2000 ניסיונות נעשו בעזרת מודל באורך של עשרה מטר באגם ניסיוני, כדי לבדוק מהי צורת הגוף המתאימה ביותר בשביל האנייה החדשה. האנייה הושקה ביום 29.10.1932 בנוכחות נשיא הרפובליקה הצרפתית, ורעייתו נתנה לאנייה את שמה. אך גמר הבנייה התאחר בשנתיים כתוצאה מסכסוכי עבודה ובעיות מימון.

בשעת הפלגת הניסיון באפריל 1935 השיגה האנייה מהירות של 32 קשר, וכל העולם היה מוקסם מצורת האנייה, החיצונית והפנימית. נוצרה ציפייה גדולה לתוצאות המרוץ מעבר לאטלנטי. לא היה גבול להתפעלות לנוכח המותרות והפזרנות שהשקיעו בוניה באדריכלות הפנימית. חידוש מהפכני בהפעלת האנייה הייתה העברת הקיטור, שנוצר ב-29 דוודים שהוסקו על ידי דלק נוזלי, לגנרטורים אשר יצרו חשמל למנועים שהפעילו את המדחפים.

נורמנדי – ובחלקה האחורי מתנוסס, כנראה, הסרט הכחול.

בסוף חודש מאי 1935 יצאה הנורמנדי להפלגת הבכורה שלה וסיימה את החצייה של האוקיאנוס במשך ארבעה ימים, שלוש שעות וארבע עשרה דקות, במהירות ממוצעת של קרוב לשלושים קשר, וכמובן השיגה את "הסרט הכחול". הבריטים לא יכלו להשלים עם הישג זה.

עבודות הבנייה של הקווין מרי התחילו כששה שבועות לפני אלה של הנורמנדי אך חברת קונארד, בעלת האנייה, לא יכלה להתמיד בבנייתה בגלל קשיים כספיים, והעבודות הופסקו בדצמבר 1931 לשנתיים. העבודה על "בנייה מספר 534" המשיכה ב-3 באפריל 1934, אחרי שחברת קונארד התמזגה עם ה- Ocean Steam Navigation Company, והאוצר הבריטי הסכים לתת לחברה החדשה הלוואה שתאפשר לה להתגבר על הקשיים הכספיים. בסוף ספטמבר של אותה שנה זרמו כמאתיים אלף איש בגשם שוטף למספנת קלייד, כדי לקבל את פני מלכם והמלכה מרי, שהייתה אמורה לתת לאנייה את שמה בשעת השקתה.

[מקור]

קווין מרי [מקור]

הסופר פי.ג'י.וודהאוז ורעייתו אתל על סיפון נורמנדי, 1936.

על בחירת שם האנייה מספרים את המעשייה הבאה: כאשר יצאו יום אחד מלך אנגליה ג'ורג' החמישי והמנהל הכללי של חברת קונארד לצייד, שאל האחרון את המלך אם בית המלוכה היה מסכים אם האנייה החדשה של החברה, שכעת בתהליך בנייה, תקבל את שמה של "מלכה אנגליה בולטת". המנהל הכללי של חברת קונארד חשב על המלכה ויקטוריה, אשר שמה, התאים גם למנהג החברה לכנות את כל אוניותיה בשמות אשר הברתם האחרונה היא :ia . המלך ג'ורג' הבין את השאלה אחרת וענה באופן ספונטני: "המלכה וודאי תתלהב מהרעיון ואין צורך לשאול אותה". לא הייתה לאנשי קונארד הברירה אלא לתת לאנייה החדשה את שם אשת מלך בריטניה, קווין מרי. בזמן השקת האנייה נשמעה השאלה ההססנית מפי מלכת בריטניה: "האם עלי ללחוץ כעת על הכפתור?" – טכנאי הרדיו האחראי פתח בטעות את המיקרופון הלא-נכון. בניית האנייה ארכה עשרה חודשים, ובתקופה זו מת המלך שבחר בלי יודעין את של האנייה- הגאווה של בריטניה דאז.

הפלגת הבכורה של הקווין מרי התחילה ביום 27.5.1936, ובריטניה קיוותה שהיא תחזיר לממלכה המאוחדת את ה"סרט הכחול". האנייה חצתה את האוקיאנוס מערבה בהפלגת הבכורה שלה בארבעה ימים, שתיים עשרה שעות עשרים וארבע דקות, וזכתה לקבלת הפנים המסורתית בנמל ניו-יורק. את ה"סרט הכחול" השיגה רק כחודשיים לאחר מכן בחצותה את "האגם הגדול" בארבעה ימים, עשרים ושבע דקות, ובדרכה בחזרה בשלושה ימים עשרים ושלוש שעות ועשרים ושבע דקות. מהירותה הייתה מעל לשלושים קשר.

מעכשיו התחרו הקווין מרי והנורמנדי על ה"סרט הכחול" וזכו בו לסירוגין, אך בסופו של דבר הוא נשאר בידי האנייה הבריטית אשר כונתה, החל מאוגוסט 1938, "אניית הסוחר הדגולה בעולם". השנה הזאת ראתה צי של שש אניות הנוסעים המפוארות והגדולות ביותר, אשר חמש מהן זכו בזו אחר זו, ב"סרט בכחול".

הקווין מרי נשארה בשרות בלי הפסקה עד שנת 1967. בזמן מלחמת העולם השנייה הפליגה כמובילת גייסות לאירופה וצפון אפריקה, או שבויי מלחמה גרמניים לאמריקה – והיא חצתה את האוקיאנוס בדיוק אלף פעם. בהפלגותיה בזמן המלחמה נסעה לבדה, בלי ליווי ובלי להצטרף לשיירות, בסומכה על מהירותה בלבד, ורק בהתקרבה לחופי אירלנד באו שייטות אנגליות לקראתה לשם אבטחה. קווין מרי צוותה להפליג במסלול עקלתוני ובאחד התמרונים האלה, בשנת 1942, פגעה באחת הספינות ובקעה אותה, בגורמה לאבדן של 329 איש. המקרה הזה נשמר בסוד עד לאחר המלחמה, וועדת החקירה שהוקמה לבדיקת המקרה המצער הזה לא הגיע למסקנה ברורה של קביעת האשמה. אך בצי הבריטי מספרים עד היום שקצין אחד של ספינת המלחמה, אשר שמה היה "Curacao”, רצה לצלם את קווין מרי מכיוון החרטום – ואנייתו לא הספיקה לפנות את דרכה.

נורמנדי – הסוף.

הקווין מרי הוצאה מהשירות בחודש אוקטובר 1967, נמכרה לעיר לונג ביץ' בקליפורניה תמורת 3 מיליון דולר, ומשמשת כעת כמוזיאון ימי ואתר לתצוגות בעיר זו. פרוץ מלחמת העולם השנייה הפתיע את הנורמנדי בניו יורק, ורצה הגורל שהיא לא תעזוב עוד את נמל זה.  אחרי ההתקפה היפנית על פרל-הרבור החליטה ממשלת ארצות הברית להפוך את האנייה למובילת גייסות, ושמה הוסב ללאפאייט. העבודות המתוכננות התקדמו יפה עד שב- 9.2.1942 פרצה דליקה על האנייה, שנגרמה בגלל חוסר זהירות בשעת עבודות הריתןך. כבאי האש שאבו כשמונים אלף טון מים לבטן האנייה לכיבוי השריפה, וכתוצאה ממשקל יתר התהפכה האנייה על יד הרציף בו עגנה וטבעה. ועדת החקירה שמונתה לבדיקת האסון קבעה בין השאר שאחת הטעויות של הרשות המוסמכת בניו יורק הייתה שלא שיחררו את כבאי האנייה מהמחנה בו היו כלואים עם שאר הצוות של הנורמנדי מאז תחילת מעשי האיבה על הפיליפינים, כדי שאלה, כ"בני בית" יוכלו לעזור בכיבוי דליקה. האנייה נשארת כאניית מתים מחלידה על יד הרציף בנמל ניו יורק עד לחודש ספטמבר 1946. אז נמכר הענק הגאה, שעלה לממשלה הצרפתית כמאה מיליון דולר, תמורת 161,680 דולר, לגרוטאות.

 

על האבסורדיות של המרוץ

כל קווי אניות הנוסעים הגדולים, מרוב הלאומים הימיים, השתתפו במהלך השנים בתחרות על ה"סרט כחול", והמרוץ הניע כל העת לבניית אוניות גדולות ומהירות יותר. ה"סרט הכחול" הפך לעניין של יוקרה לאומית שלא הייתה מוצדקת ברוב המקרים מבחינה כספית. לכן היו החברות זקוקות לסובסידיות של המדינות שתחת דגליהן הפליגו אוניותיה.

מקור: www.oldadvertco.com/ transport.html

התחרות בין חברות הספנות השונות – כנראה תחת השפעת הלאומיות שלהן – קיבלה לפעמים ממדים אבסורדיים, כפי שמסתבר מהעובדות הבאות:

הנורמנדי הייתה כידוע האנייה הראשונה שעברה את הטונג' של 80,000 GRT והייתה גם הראשונה שאורכה היה גדול מאלף רגל. כאשר נודע לבריטים על הישג זה, הם חדשו את בניית הקווין מרי. (הבנייה הופסקה בזמנו בגלל קשיים כספיים של חברת קונארד). גם לאונייה זו היה אורך של למעלה מאלף רגל, והיא הייתה קצת יותר גדולה מאשר הנורמנדי : 80774 GRT . בעלי הנורמנדי לא השלימו עם העליונות האנגלית, והם הוציאו את אנייתם לתקופת מה מהשרות כדי לבצע בה שינויים במבנה. כאשר שבה הנורמנדי לשירות הייתה הקיבולת שלה 82799 טון – כאלפיים טון יותר מאשר מתחרתה, הקווין מרי .

ה"דו-קרב" האנגלי-צרפתי לא הסתיים כך. האנגלים הזמינו אנייה חדשה בת 83,000 GRT, הקווין אליזבט, אשר בנייתה אמנם לא נגמרה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חבר בית הנבחרים הבריטי, הארולד היילס, תרם בשנת 1935 פסל כסף, וקבע שתזכה בו האנייה המהירה ביותר על האוקיאנוס האטלנטי. הפסל נקרא "גביע היילס" והוענק מעתה ביחד עם ה"סרט הכחול". הזוכה הראשונה הייתה האנייה האיטלקית רקס אך המזכרת לא הוענקה לה באופן רשמי, כי בטרם הספיקו לבצע את טכס ההענקה, "חטפה" הנורמנדי את הסרט מידיה, וכך הייתה נורמנדי האנייה הראשונה שנשאה פרס זה על סיפונה. אגב, אנשי חברת קונארד סרבו להכיר במדליית ניצחון זו בטענה שאות ציון זה אינו מעניין אותם (גם כאשר קווין מרי זכתה בו) והם טענו ששיאי המהירות של אניותיהם מקריים בהחלט, והם לא השקיעו שום מאמץ מיוחד או תכנית מכוונת להשגת ה"סרט הכחול" .

ה"סרט הכחול" עובר לארצות הברית

בעקבות הניסיון בהעברת חיילים במספר גדול ובמהירות על ידי חברות ספנות בעלות אניות נוסעים ענקיות, החליטה ממשלת ארצות הברית בשנת 1949 לבנות אנייה שתוכל לשמש שתי מטרות: בעת שלום כאניית פאר לתיירות, ובשעת חירום להובלות ציוד צבאי ואנשי צבא. לצורך בניית אנייה זו נבנה מבדוק מיוחד בממדים הדרושים, והתחלת בניית האנייה הייתה מלווה ברוב פאר וגינוני טכס, לפי מיטב המסורת האמריקנית. אמדן עלות הבניה היה שבעים ושיבעה מיליון דולר.

יונייטד סטייטס – [מקור]

בגלל התפקיד הכפול שהיה מיועד לאנייה לא פורסמו פרטי האנייה, וגם אחרי טקס ההשקה שהתקיים ב23.6.1951 בנוכחות נשיא ארצות-הברית ורעייתו, לא פורסם המידע, כמקובל בהזדמנויות כאלה. ה-GRT שלה נמסר לסירוגין כ-50,924 ולפעמים כ-53,329 ומהירותה המתוכננת צויינה בין 30 ל-33 קשר. האנייה נקראה בשם "United States” ובהפלגת הבכורה שלה השתתפה בתו של נשיא ארצות הברית. היא עברה את המרחק בין ספינת האור "אמברוז" לבין בישופ-רוק בדרום-מערב אנגליה בזמן שיא של שלושה ימים, עשר שעות וארבעים דקות, במהירות ממוצעת של 35.59 קשר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה זכתה אנייה בדגל ארצות הברית ב"סרט הכחול" (מידי הנורמנדי – כי מנהלי חברת קונארד סרבו לקבלו מטעמים שהוסברו לעיל.)

האנייה לא השתדלה לשפר את מהירותה, וחצתה במשך 17 שנה את האוקיאנוס האטלנטי, עד שהפסיקה ביום 15.11.1969 את שרותה בגלל חוסר רווחיות, ומאז הייתה מרותקת לנמל Newport news בוירג'יניה ללא תעסוקה. היא נמכרה בשנת 1973 לממשלת ארצות הברית תמורת 4.6 מיליון דולר. ה-United States הייתה האנייה האחרונה בתולדות ה"סרט הכחול".

אם השיגה ה-United States בהפלגת הבכורה שלה, בשנת 1952, את שיא-השיאים של המהירות, כשחצתה את האוקיאנוס בפחות משלשה ימים וחצי, ידוע היום שהיא הפליגה אז "בנחת", כדי להסוות את יכולתה האמיתית.
בבטנה היו טמונות מכונות בעלות 240,000 כוח-סוס, שאפשרו לאנייה להשיג מהירות של 42 קשר בשעת חירום, להובלת אנשי צבא.

מאז שמטוסי הסילון חוצים את האוקיאנוס האטלנטי במשך שעות ספורות בלבד, איבדו אניות הנוסעים את מטרתן ואת יוקרתן, ואין לבעלי האניות עוד עניין להתחרות על ה"סרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי". מיתוס בן מאה שנה ויותר הלך לעולמו תוך זמן קצר מאוד. הרדיפה אחרי ה"סרט הכחול" היא נחלת העבר.

"כך חולפת תהילת עולם."

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

הסרט הכחול (א')

חיים בר-תקוה הוא אדם חביב מאוד שהכרתי לפני עשר שנים בערך; קצת אחרי שהכרתי אותו, הוא חגג שמונים – תעשו את החשבון. בר-תקוה, גמלאי של חברת צים, נולד בצפון גרמניה, על אי בים הצפוני, קרוב מאוד לים ולכלי שייט. זה היה ונותר תחום עניין מרכזי שלו, והוא מרבה לכתוב על הנושא.
המאמר על "הסרט הכחול" פורסם בבטאון צים, ואני מצאתי שהוא מרתק, לא רק עבור חובבי ספנות וים. בעיקר מפני שסיפור התחרות הזאת הוא מעין השתקפות מרוכזת של תולדות העולם המערבי במאות ה-19 וה-20 – דייסה של טכנולוגיה, יצר תחרות, ממון, לאומנות, ועוד.להלן גירסה ערוכה ומקוצרת של החלק הראשון של המאמר. ההמשך יתפרסם בעוד כמה חודשים.

התחרות על ה-Blue Ribald – הסרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי. (חלק ראשון)

מאת חיים בר-תקוה

הסרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי הוא אות-כבוד שהוענק, עד שנת 1952, לאוניית-הנוסעים שחצתה בזמן הקצר ביותר את האוקיאנוס האטלנטי, מרחק כ-5500 ק"מ, בין המגדלור בישופ רוק בדרום-מערב אנגליה, לבין ספינת המגדלור אמברוז העוגנת מול הכניסה לנמל ניו-יורק – או בכיוון ההפוך. המקור הסמלי של הסרט הוא כנראה הפס הכחול-בהיר של אות מסדר-הבירית הבריטי (Order of the Garter) שהוענק בשנת 1344 ע"י המלך אדוארד השלישי. האונייה צריכה הייתה לשמור על השיא שלושה חודשים כדי לזכות בתואר; אז הייתה זכאית להניף את הסרט הכחול בראש התורן האחורי.
רב-החובל של הנורמנדי הצרפתית, שזכתה בסרט הכחול ב-1935, קבע את אורך הסרט לפי מספר הקשרים הימיים שהאונייה השיגה בשיא המהירות שלה, מטר סרט לכל קשר מהירות. ("קשר" הוא מייל ימי אחד – כ-1.8 ק"מ – לשעה) על תורן הנורמנדי התנוסס סרט כחול באורך שלושים מטר.

איך התחיל הכל

ב-1 באוגוסט 1839 עמדו שתי אוניות, גרייט ווסטרן של חברת גרייט ווסטרן שיפינג קומפני מבריסטול, והבריטיש קווין של חברת הספנות הבריטית-אמריקאית מלונדון, להפליג מניו יורק לאנגליה, האחת לבריסטול והשנייה לפורטסמות'. המאורע היה מקרי בהחלט, אבל הפלגתן של שתי אוניות מחברות מתחרות מאותו מקום באותו זמן נחשבת בעיני כמה משקיפים לתחילתו של מרוץ הסרט הכחול האגדי של האטלנטי. תושבי ניו-יורק, שהיו עדים למאורע, הימרו על תוצאות המרוץ. שתי האוניות הגיעו ליעדן ב-14 לאוגוסט, בהפרש זמן של 12 שעות לטובת המנצחת, גרייט ווסטרן.

גרייט ווסטרן הייתה אוניית הקיטור הראשונה שנבנתה במיוחד להובלת נוסעים מעבר לאטלנטי בשירות קבוע, והבריטיש קווין הייתה בזמנה האונייה הגדולה ביותר בעולם. למעשה, יש המונים את תחילת התחרות עוד שנה קודם לכן, כאשר גרייט ווסטרן וסיריוס, אוניית הקיטור הראשונה שחצתה את האוקיינוס, הגיעו יחד לניו-יורק ב-23 באפריל 1838 – אולם גרייט ווסטרן יצאה לדרכה חמישה ימים לאחר הסיריוס. שתי האוניות הללו פילסו את הדרך לשירות ימי קבוע באוניות קיטור בין אנגליה לאמריקה.

 

קונארד ניכנס לזירה

ב-1838 פירסמה האדמירליות הבריטית מכרז להובלת דואר באמצעות קו קבוע בין אנגליה ואמריקה, קנדה, ובחזרה. במכרז זכה – למרבה הצער והרוגז של הגרייט ווסטרן קומפני – בעל אוניות קנדי בשם סמואל קונארד. אם לא די בכך, סמואל קונארד חזר לקנדה לאחר החתימה על החוזה על סיפון גרייט ווסטרן, מה שהיה אולי עבור החברה עלבון צורב במיוחד. החברה החדשה, בריטיש אנד נורת' אמריקן רויאל מייל סטים פאקט קומפני בשמה הראשון, לימים קונארד ליין, התחילה את השירות באמצעות ארבע אוניות שנבנו במיוחד כדי לענות על תנאי ההסכם עם האדמירליות. הראשונה מבין הארבע, בריטניה, השיגה שיא מהירות חדש כבר בהפלגת הבכורה שלה. היא סיימה את ההפלגה מליברפול דרך הליפקס לבוסטון בארבעה עשר וחצי ימים – שני ימים מהר מהמתוכנן. ההתלהבות וקבלת הפנים הלבבית של הבריטניה ע"י תושבי בוסטון אחרי הפלגת הבכורה שלה היו כה גדולים עד שסמואל קונארד – גיבור השעה – קיבל 1873 הזמנות לארוחות-ערב מפוארות כדי לחגוג את המאורע. בשנים הבאות שיפרו הבריטניה ואחותה, אקאדיה, את מהירותן לסירוגין.

בריטניה הייתה שוב בחדשות בפברואר 1844 כאשר נתקעה בנמל בוסטון שנסגר כיוון שמימיו קפאו. אלפים מתושבי בוסטון התנדבו וחצבו בקרח, שעוביו הגיעה לעתים ליותר משני מטר, תעלה בת 11 ק"מ אורך ו-35 מטר רוחב, כדי לשחרר את האונייה. כאשר הוצעה למתנדבים תמורה כספית בעד עזרתם ע"י הממשלה הבריטית, סירבו לקבל תשלום. רוח התנדבות ראוייה לציון, אם כי יש הטוענים שאנשי בוסטון חששו שקונארד יפסיק לפקוד את בוסטון מפני שהנמל קופא לעתים, וזאת הסיבה להתנדבותם.

קונארד ליין החזיק במשך שבע שנים במונופול על הובלת הדואר בין אנגליה וחצי הכדור המערבי, כיוון שגם ניסיון נוסף של חברת גרייט ווסטרן להשתתף ולו גם בחלק של הובלת הדואר בקו זה, נדחה ע"י האדמירליות הבריטית, ואז הפסיקה החברה את שירותה באטלנטי.

האמריקאים נכנסים לתחרות

בשנת 1845 ייפה הקונגרס האמריקני את כוחו של מנהל הדואר של ארה"ב לערוך חוזים להובלת דואר אל מעבר לים ובחזרה, בתנאי שהמובילים יהיו חברות ספנות בבעלות אמריקאית. למכרז שפורסם הוגשו ארבע הצעות, והזוכה לא היה בעל אוניות, אלא יזם שהעביר את החוזה לחברה בשם אושן סטימשיפ נביגיישן קומפני שהוקמה במיוחד למטרה זאת ב-1846. בעל החוזה המקורי היה רק סוכן כלל של החברה החדשה.

וושינגטון [מקור ]

האונייה הראשונה של החברה, וושינגטון, הייתה בזמנה האונייה הגדולה ביותר על פני האוקיאנוס ונחשבה ע"י האופטימיסטים גם כאוניה מהירה ביותר, בעלת כוח מנועים כפול מזה של הבריטניה. אך הם התאכזבו קשות: הוושינגטון עזבה את ניו-יורק בהפלגת הבכורה שלה בראשון ביוני 1847,בדרכה לסאות'המפטון באנגליה וברמן בגרמניה. רצה הגורל ובאותו יום עזבה הבריטניה את בוסטון להפלגתה השגרתית בקו לליברפול, כפי שעשתה מזה שבע שנים. אוהדי המירוץ ראו בהפלגה של שתי האוניות את תחילת התחרות הבריטית-אמריקאית על התואר. ההפתעה הייתה שהבריטניה הקדימה את וושינגטון ביומיים תמימים. רק כעבור שנה זכתה ההרמן, האוניה השניה שנבנתה עבור החברה האמריקאית, והפכה למהירה ביותר באטלנטי. במשך הזמן השיגו גם אוניות אחרות של החברה את השיא המיוחל, לסירוגין.

אדוארד נייט קולינס

במשך עשר שנים, בין 1840 ו-1850, יצר לעצמו סמואל קונארד עליונות באוקיאנוס האטלנטי, אך כעת קם לו יריב רציני, פטריוט אמריקאי בשם אדוארד נייט קולינס, ששם לו למטרה לדחוק את אוניותיו של קונארד מן האוקיאנוס. הוא היה תקיף בשאיפתו לנצח את קונראד ושם את הדגש על המהירות בעת בניית ארבע אוניותיו. קולינס ביטא למעשה את רגשות העם והממשלה האמריקאיים שהיו מאוכזבים מכך שחברת אושן סטימשיפ נביגיישן קומפני שהופעלה בעזרת סובסידיות לא הצליחה למחות את שליטתו של קונארד, ואוניותיו הבריטיות, מעל פני הימים.

קולינס היה האיש המתאים במקום הנכון, ובאר"הב שררה שמחה כללית כאשר הקונגרס ייפה את כוחו של שר הצי לערוך חוזה עם קולינס לצורך הובלת דואר מניו-יורק לליברפול. קולינס ייסד את החברה יונייטד סטייטס מייל סטימשיפ קומפני – אולם הקו היה ידוע בשם קולינס ליין.

אטלנטיק של קולינס ליין – [מקור]

האונייה הראשונה של ה"צי של קולינס" הייתה אטלנטיק אשר השיגה את שיא המהירות שלה רק בהפלגתה השנייה, לאחר שמזלה לא שיחק לה בהפלגת הבכורה. סכומים גדולים הושקעו בהימורים עליה, ובארה"ב השמחה לא ידעה גבול כשקבעה את השיא. האוקיאנוס הפך כעת לזירה של תחרות לוהטת: במשך שש שנים התחרו אוניות קונארד וקולינס על הסרט הכחול, וקו קולינס זכה בו על פי רוב. אולם בשנת 1858 נאלץ קולינס להפסיק את השירות בגלל קשיים כספיים ומספר אסונות שפקדו את אוניותיו. קונארד החזיר לעצמו את הסרט הכחול כאשר פֶרְסיה – האונייה הראשונה שנבנתה עם שתי ארובות – עברה ביולי 1856 את המרחק מניו-יורק לליברפול בתשעה ימים, שעה אחת וארבעים וחמש דקות, במהירות 13.8 קשר. האונייה החזיקה בסרט הכחול משך שבע שנים, עד 1863.

פרסיה של קונארד – [מקור]

בפעם השנייה נפגעה הגאווה הלאומית של ארה"ב, ונסיון נוסף להחזרת העטרה ליושנה נעשה ע"י קורנליוס וַנְדֶרְבּילט, איש עסקים אמריקני ממוצא הולנדי, שעשה גדולות להפיכת העיר ניו-יורק למרכז מסחרי עולמי באמצע המאה הקודמת. הוא בנה אונייה שנשאה את שמו, ונדרבילט, מתוך כוונה להשיב את הסרט הכחול לידיים אמריקניות. האונייה אמנם השיגה שיא מהירות של 13.9 קשר אך לא שברה את שיא החצייה המהירה של פרסיה. הונדרבילט עברה את המרחק מסאות'המפטון לניו-יורק בתשעה ימים וחמש שעות, שלוש ורבע שעות יותר מהפרסיה.

פרסיה איבדה את הסרט הכחול לסקוטיה בשנת 1863, אך הוא נותר בידי חברת קונארד עוד שלוש שנים. בסך הכל החזיקו הבריטים בסרט הכחול במשך 41 שנה (1897-1856) וחברות ספנות בריטיות חלקו ביניהן את תואר אוניית הנוסעים המהירה ביותר על פני הימים. עוד חברה שהתחרתה על הסרט הכחול הייתה ווייט סטאר קומפני, שהייתה החל מראשית המאה העשרים בבעלות אמריקאית, והתמזגה עם חברת קונארד; שמה החדש היה קונארד ווייט סטאר – הלא היא החברה שהפעילה את הטיטאניק.

 

 

 

[X=nextPage=X]

השאיפה הגרמנית לעליונות בים.

כבר מאז שנות החמישים של המאה ה-19 פעלו שתי חברות גרמניות: האפאג (Hamburg Amerikanische Packetfahrt Actien Gesellschaft) ונורדויטשר לויד (Norddeutscher Lloyd) בצפון האטלנטי, ואוניות של שתי החברות פקדו את נמל סאות'המפטון בדרכן לניו-יורק. עד שנת 1890 הספיקו הגרמנים לחלוש על תנועת הנוסעים באוקיאנוס והובילו את מספר הנוסעים הגדול ביותר, דוחקות את האנגלים למקום השלישי והרביעי. עכשיו הגיע זמנם של הגרמנים לשאוף לאליפות בים, והנורדויטשר לויד יזם בניית אונייה שעתידה הייתה להיות הגדולה, המהירה והמפוארת מכל האוניות שראה העולם עד אז. כוונת החברה הייתה לזכות בשמנה וסלתה של הנוסעים בים, וגם בסרט הכחול, שהוחזק ע"י קונארד הבריטית. ההזמנה לבנייה החדשה נמסרה למספנת וולקן בשטטין, אשר סיימה את הבנייה – תחת לחץ עצום של הבעלים – בתוך ארבעה חודשים. לתוך חוזה הבנייה עם המספנה הוכנס סעיף חריג, אשר קבע שהבעלים מתחייבים לקבל את האונייה אך ורק אם תשמור על מהירות מובטחת של 21 קשר אחרי הפלגה אחת, הלוך וחזור, בין שני קצות האוקיאנוס – ולא, כנהוג, אחרי הפלגת ניסיון יחידה של כמה מאות מייל.

קייזר וילהלם דר גרוסה, או בילי המתנדנד. [מקור]

האונייה, שעמדה בניסיון, נקראה קָייזֶר וילהלם דר גְרוֹסֶה והשקתה הייתה מאורע לאומי ממדרגה ראשונה, בהשתתפות 30,000 אורחים ובראשם הקיסר הגרמני. היא הייתה בעלת ארבע ארובות ושני מדחפים, והאונייה הראשונה שהייתה מצוידת ברדיו עם טווח שידור של 25 מייל. כבר בהפלגת הבכורה שלה חצתה "וילהלם" את האוקיאנוס במשך חמישה ימים, 22 שעות ושלושים דקות, ובדרך חזרה שיפרה את השיא לחמישה ימים, 15 שעות ו-25 דקות. בהפלגתה השלישית השיגה האונייה – שכינויה העממי היה וילהלם השמן – מהירות של 22.35 קשר ואת הסרט הכחול. בניו-יורק המתינו 40,000 איש לאונייה הגרמנית הראשונה ששברה את שיא המהירות. תוך זמן קצר רכש קו נוידויטשר לויד מוניטין והפך לקו העממי המבוקש ביותר להובלת נוסעים. כ-25 אחוזים מכלל הנוסעים שחצו את האטלנטי הפליגו בקו זה בשנת 1898. בפי האמריקנים הרגישים, שסבלו מן התנודות החזקות של האונייה, היא נקראה "דה רולינג בילי" – בילי המתנדנד. כניסתה של קייזר וילהלם פתחה תקופה חדשה במרוץ הסרט הכחול, שנשאר בידי שתי החברות הגרמניות, האפאג ונורדויטשר, עד שנת 1907.

להשלמת תולדותיה יסופר כאן שמספר ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה קייזר וילהלם לסיירת סוחר חמושה ובתפקיד זה התקיימה רק 22 יום. היא הופתעה ע"י אוניית מלחמה בריטית בשעת תדלוק (העמסת פחם) מתוך שתי אוניות משא בים הפתוח מול החוף המערבי של אפריקה, וכאשר נוכחו מפקדיה לדעת שאין לה סיכוי להנצל – הטביעו את האונייה ב-27 באוגוסט 1914. הנזק שהספיקה לגרום לאוניות אוייב בתקופת שירותה כסיירת היה קטן יחסית, ולא הגיעה לנפח הטונז' שלה עצמה.

התחרות הבין-גרמנית על הסרט הכחול

אלברט באלין על בול גרמני מ-1957. [מקור ]

אחד המנהלים המוכשרים ביותר שעמדו אי-פעם בראש חברת ספנות כלשהי היה היהודי הגרמני אלברט באלין. אחרי שנות הכשרה בעסקי אביו, שהיה סוכן נסיעות בהמבורג, נכנס בשנת 1886 לתפקיד ראש מחלקת הנוסעים של האפאג וכבר כעבור שנתיים נבחר לחבר הנהלת החברה. הודות לכשרונותיו הארגוניים נתמנה ב-1899 למנהל כללי של האפאג ותחת הנהלתו זינקה החברה והייתה בשנת 1914 לחברת הספנות הגדולה בעולם, עם כושר נשיאה כולל של 1,360,000 טון. כיוון שראה את הנולד קבע באלין קני-מידה חדשים של נוחות ומהירות לאוניות הנוסעים, והצליח לעלות כל מתחריו. באלין הקים את הקונפרנס הימי (התאגדות של חברות ספנות) הראשון בשנת 1902 בין גרמניה וארה"ב – הנורת' אטלנטיק סטימשיפ ליינס אסוסיאשיין. הוא רכש את ידידותו האישית של הקיסר וילהלם השני, שנהג להתייעץ אתו במקרים רבים בנושאי כלכלה. אך הוא איבד ידידות זו כאשר המליץ – נגד דעת מפקדי הצבא –  שרצוי לסיים את מלחמת העולם הראשונה גם בלי להשיג יתרונות טריטוריאליים, אם כי הוטל עליו להתחיל בהכנת משא-ומתן על שביתת נשק לקרא ת תום המלחמה. באלין התאבד בתשיעי בנובמבר 1918 – היום בו ברח הקיסר הגרמני מארצו. משרד הדואר הגרמני הוציא ב-1957 בול מיוחד לציון יום הולדתו המאה של באלין ואחד הרחובות הראשיים של המבורג קרוי על שמו. הארכתי מעט בסקירה על באלין כיוון שהיה בדורו היהודי המכובד ביותר בגרמניה, והיחיד מבין מקורבי הקיסר הגרמני שלא התנצר עד יום מותו. הקיסר הציע לו להתנצר ואז להתמנות לשר הצי. באלין סירב.

דיוקן של אלברט באלין ליד אחת מאוניותיו.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הפליג באלין על האונייה קייזר וילהלם לניו-יורק ובחזרה. תחת הרושם של הפלגתו על אוניית החברה המתחרה, נתן הוראה למספנת וולקן בשטטין לבנות אונייה גדולה יותר, מהירה ומפוארת יותר מאשר מחזיקת הסרט הכחול של אותו זמן. בניית האונייה, גם היא בעלת ארבע ארובות, נסתיימה תוך חמישה חודשים, וגם היא הושקה בנוכחות הקיסר הגרמני. שמה היה דויטשלנד.

לדויטשלנד לא שיחק המזל. למרות הנוכחות של שבע אוניות גרר בשעת השקתה היא עלתה על שרטון. בעזרת שלוש אוניות של הצי הגרמני טרחו עשרה כלי שייט במשך שבועיים להשיט את הדויטשלנד מחדש. אך למרות האיחור הבלתי צפוי התקיימה הפלגת הבכורה שלה בתאריך המתוכנן, והיא קיצרה כבר בנסיעתה הראשונה מזרחה את שיא המהירות המרבית של קייזר וילהלם בחמש שעות וחמישים דקות. הדיילי-מייל של לונדון תאר את המרוץ (ויש לומר ששני הקברניטים של האוניות הכחישו שבכלל התקיים מרוץ) בין שתי האוניות הגרמניות כדלהלן:
קייזר עזבה את ניו-יורק ב-4 בספטמבר 1900 כשעה וחצי לפני דויטשלנד. כאשר הגיעה דויטשלנד לים הפתוח כבר הייתה הקייזר מחוץ לטווח הראייה שלה. למחרת בבוקר בשעה חמש נראתה הקייזר באופק, והתרגשות אחזה בנוסעים ובצוות של דויטשלנד – כולם זרמו אל הסיפונים כדי להביט במרוץ. שגעון המרוץ אחז בנוסעים, שויתרו על ארוחת בוקר וצהריים. אונייתם התקרבה אט-אט לקייזר עד שבשעות הצוהריים השיגה דויטשלנד את יריבתה וחלפה על פניה. כאשר החשיך היום, הקייזר לא נראתה עוד, ונותרה מאחור עד סוף ההפלגה."

כרזת פירסום לדויטשלנד [מקור]

אך דויטשלנד – שהפכה כעת לאוניה המהירה בעולם ובעלת הסרט הכחול – איבדה הרבה מן המוניטין שלה בגלל רעידותיה הבלתי-נסבלות בשעת הפלגה במהירות מרבית. כל התיקונים, כולל החלפת דוודים, לא הועילו. אחרי עשר שנות שירות (ולאחר שאיבדה את הסרט הכחול כבר בשנת 1902 לאונייה אחרת של נורדויטשר, הקרונפרינץ וילהלם) הפכה לאניית הקרוז הראשונה בהיסטוריה הימית, והפליגה כאוניית-פאר עם 500 מקומות, לנוסעי מחלקה ראשונה בלבד, לים התיכון, לקריביים ולסקנדינביה. שמה הוחלף לויקטוריה לואיז, שתיים מארבע ארובותיה הורדו והיא נצבעה בלבן מבהיק. מהירותה הוקטנה מ-23 ל-17 קשר וכך נעלמו הרעידות המטרידות. היא הייתה האונייה היחידה של האפאג שהשיגה אי-פעם את הסרט הכחול, כי אלברט באלין הסיק את המסקנות מחוסר הצלחתה: מעתה והלאה בנה אוניות תוך מתן תשומת לב למותרות ונוחות – לא למהירות. הרעיון המקורי של באלין, להעסיק את דויטשלנד כאוניית קרוזים, מחזיק בעצם מעמד עד היום, למרות שעידן אניות-הפאר בקווים קבועים באוקינוס האטלנטי חלף מזמן.
דויטשלנד, גאוותה של האפאג, הייתה במצב כה רע עם תום מלחמת העולם הראשונה בגלל ההזנחה של תחזוקתה, עד שבעלות הברית סירבו לקבל אותה אפילו בתור שלל מלחמה. ב-1925 נמכרה לגרוטאות.

מכיוון שהיחסים בין שתי החברות הגרמניות היו טובים ואפילו הדוקים, היו שתיהן מעוניינות שהסרט הכחול יישאר בדגל גרמני, והתחרות על הבעלות באה רק במקום השני. אך לאחר החלטתו של באלין לוותר על היוקרה של הסרט הכחול, בנתה נורדויטשר אוניה אחרת בשם קייזר וילהלם II אשר זכתה ב-1904בסרט הכחול. היא חצתה את האוקיאנוס האטלנטי בזמן שיא של 5 ימים ו-15 שעות, במהירות ממוצעת של 22.75 קשר.

לוזיטניה ומאוריטניה

כרזת פירסום של לוזיטניה ומאוריטניה [מקור]

הגרמנים המשיכו לבנות אוניות גדולות ומהירות, ועובדה זו גרמה לדאגה ולמתח בחוגי הספנות באנגליה וגם בממשלה הבריטית, שהחליטה לשים קץ לעליונות הגרמנית הגוברת על פני הימים. לא רק מן הגרמנים נשקף איום לספנות הבריטית אלא גם מן האמריקאים: האחרונים הרחיבו את השירות הטרנסאטלנטי. גם חברת וויט סטאר שמושבה בליברפול הייתה חלק מן  המורגן טראסט האמריקני.
לקונארד לא היו עוד אמצעים כספיים להתמודד מול הגרמנים, ואחרי משא ומתן ארוך ומייגע ביוזמת ממשלת בריטניה הוסכם ב-1903 שהממשלה הבריטית תלווה לקונארד 2.5 מליון לירות סטרלינג למשך 20 שנה, וקונארד הסכים לבנות שתי אוניות ענק ולהעמידן לרשות ממשלת בריטניה בשעת חירום.

שתי האוניות שבנה קונארד, לוזיטניה ומאוריטניה, היו הראשונות בהיסטוריה של הספנות ובניין האוניות שעברו את סף ה-30,000 טון קיבולת. הן נבנו בשתי מספנות שונות. כדי להמחיש את גודלן, הוזמנו האורחים שהשתתפו בהשקתן לעבור במכוניותיהם דרך ארובות האוניה, שהיו מונחות על הרציף לפני שהורכבו על האונייה. שתי מכוניות יכלו לעבור בקלות בלי לנגוע בדפנות הארובה. ההשקה של כל אחת מהן הייתה מאורע גדול אשר תואר בפרוטרוט בעתונות הבריטית. הלוזיטניה הייתה האונייה המהירה והגדולה ביותר בשעת השקתה, והראשונה בעלת ארבעה מדחפים שהופעלו ע"י טורבינות. היא ירדה המימה ב-7 ביוני 1906 ויצאה להפלגת הבכורה שלה ב-7 בספטמבר. מספרים ש-200 אלף איש זרמו לרציף בו עגנה האונייה כדי להתבונן בעליית הנוסעים ובהכנות להפלגה.

לוזיטניה בתפארתה [מקור]

 

 

לוזיטניה חלפה על פני אוניית המגדלור דאונטס רוק בדרום אירלנד בשעה 12:10 למחרת, והגיעה לניו-יורק לאחר הפלגה של 2782 מייל כעבור חמישה ימים ו-55 דקות, במהירות ממוצעת של 23 קשר. (המהירות המתוכננת שלה הייתה 24.5 קשר ובהפלגת הניסיון השיגה 25.6 קשר.) אך למרבה האכזבה של הציבור הבריטי, לוזיטניה לא זכתה בסרט הכחול – עדיין החזיקה בו באונייה הגרמנית קייזר וילהלם II. ההפלגה השנייה של לוזיטניה הייתה מוצלחת יותר והיא חצתה בה את האוקיאנוס מערבה בארבעה ימים, 19 שעות  ו-52 דקות, במהירות ממוצעת של 24 קשר, וכך הבטיחה לעצמה את הסרט הכחול ורכשה אותו בשנית עבור בריטניה. טקס מסירת הסרט מידי נציג נורדויטשר לנציג חברת קונארד התקיים בניו-יורק. לוזיטניה הייתה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בפחות מחמישה ימים והראשונה שהשיגה שיא של למעלה מ-25 קשר בזמן חצייה.

מאוריטניה [מקור]

כשלושה חודשים לאחר השקת לוזיטניה ירדה מאוריטניה שנבנתה במספנה נודעת, "סוון האנטר", אל המים. הפלגת הבכורה שלה החלה ב-16 בנובמבר 1907 בשעה 19:30 בערב, והתקשורת העולמית כולה הייתה מרותקת בציפייה ועסוקה בניחושים: האם תקח מאוריטניה את הסרט הכחול מידי אחותה, לוזיטניה. המון של 50,000 איש התאסף על יד הרציף באנגליה למרות מזג-האוויר הקר והגשום. מזג אוויר גרוע וערפל גרם לכך שכאשר הגיעה האוניה לניו-יורק ב-20 לנובמבר, התקבלה כמעט ללא התרועות הרעשניות המסורתיות. אך בהפלגתה הביתה שברה מאוריטניה שיא חדש וסיימה את ההפלגה בעשרים וארבע דקות מהר יותר מהלוזיטניה, וזכתה בסרט הכחול. בשמונה השנים הבאות התחרו שתי האוניות-האחיות ביניהן וגברו מדי פעם האחת על אחותה. שתי האוניות זכו להערצה נרחבת בכל העולם, לא רק בשל מהירותן אלא גם בשל סדירות השירות שלהן. שתי האוניות זכו לשמות חיבה: לוסי ומאורי, ואנשים קראו לילדים שנולדו על שמן.

לאחר הלוזיטניה, הייתה מאוריטניה האונייה הגדולה והמהירה ביותר שראה העולם עד אז, והיא החזיקה בסרט הכחול במשך 22 שנה – הישג ללא מתחרים. בזכות זאת זכתה בתואר "הגבירה הקשישה הדגולה של האטלנטי".

כותרת הניו-יורק טיימס המבשרת על טביעת לוזיטניה. [מקור]

הלוזיטניה נפלה קורבן למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת שהכריזו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. היא הוטבעה ב-7 במאי 1915 בדרכה מניו-יורק לליברפול. מ-2661 נוסעים וצוות על סיפונה, ירדו 1198 למצולות ורק 1463 ניצלו.

טביעת לוזיטניה הייתה בין הגורמים שהאיצו את כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. היא הפכה לסמל תעמולתי ראשון במעלה נגד הגרמנים.

כרזות תעמולה בריטיות עם לוזיטניה

מאוריטניה הופקעה ע"י האדמירליות הבריטית בשעת מלחמת העולם הראשונה והייתה בשירות הצי הבריטי במשך ארבע שנים, עד מאי 1919. כאשר חזרה לשירות בעליה בוצעו שיפוצים יסודיים והפכו אותה לאוניה שהונעה ע"י דלק נוזלי, ולא פחם. השינוי היה כה מוצלח עד שהיא השיגה מהירות ת של 26 קשר ויותר והמשיכה להחזיק בסרט הכחול.

עם תום מלחמת העולם הראשונה חזרו הדברים למסלולם. חברת נורדויטשר החלה לתכנן שתי אוניות פאר בנות 50,000 טון. אוניות אלה היו אמורות לשים קץ לעליונותה של מאוריטניה. המאוריטניה עזבה את נמל ניו-יורק בהפלגתה האחרונה ב-26 בספטמבר 1934 – ביום בו הושקה הקווין מרי.

אגב, מיתוס עקשני טוען שהטיטאניק, שטבעה ב-1912 בהפלגת הבכורה שלה, הייתה אמורה לזכות בסרט הכחול, אולם חשבון פשוט מראה שהישג כזה לא היה אפשרי. מהירותה המרבית של טיטאניק הייתה 22 קשר. מאוריטניה, לעומתה, הפליגה במהירות של 26 קשר, כך שנראה כי המיתוס הזה נרקם לאחר טביעתה של "טיטאניק" בלי להתבסס על עובדות.

בחלקו השני של המאמר: "הקבוצה השחורה" – על האנשים שהניעו בכוח שריריהם את האוניות המהירות בעולם; על ברמן ואירופה, רקס והרוזנת מסבויה, קווין מרי ונורמנדי – ועל חזרתם של האמריקנים למרוץ.

 

לחלק ב'

אולי תרצו לקרוא גם את:

ג'ון פוֹקס השלישי, או מבעד לצואר הבקבוק.

זיכרון ילדות, שנשמר אצלי צלול וחי, הוא מקור החיבה המוזרה שלי לאניות-בבקבוק: ספר ישן עם ציורים צבעוניים, ובאחד מהם מלח זקן, חייכן וסמוק-לחיים, מחזיק אנייה-בבקבוק, וילד מביט בו. לצדו מונח סליל חוטים, סכין וכלי מלאכה נוספים. את שם הספר ומה סופָּר בו שכחתי, אבל לא את הציור הזה, ואת תחושת הפליאה הראשונית שעלתה בי: איך מכניסים אניית מפרשים גבוהת-תרנים דרך צואר-הבקבוק הצר? כשגדלתי, לא נעלמה ההשתאות, גם לאחר שהבנתי איך עושים את זה, ונוספה ההנאה מהיופי השברירי והמורכב של דגם האנייה עצמו, ומהניגוד המוזר הזה: תחושת מרחבים ואופק אינסופי בתוך כלא זכוכית צר. חשבתי שזהו דימוי לא-רע לאמנות בכלל.

הרחבתי על כך קצת בספר שכתבתי, ואז גם החלטתי שאני צריך לפחות אנייה אחת בבקבוק אצלי בבית. רציתי שתופיע על עטיפת הספר שלי (באחד הפרקים מסופר על אומן מופלא שבונה אניות – ועוד דברים – בבקבוקים.) חיפשתי באינטרנט המתפתח של 1995, ומצאתי מעט מאוד – אבל בכל זאת הגעתי לאתר של ג'ון פוקס השלישי, שהציג צילומים יפים של דגמים שבנה. שלחתי לו מייל, והתחילה התכתבות די משעשעת. ג'ון פוקס אינו מלח ולא בן-מלח,  ואפילו בעיר-נמל אינו גר. הוא חי לו עם בת-זוגו באיווה, במין טריילר החונה בלב יער; אל תשאלו אותי איך עובד החיבור שלו לרשת. היא נוסעת כל יום לעבודה בעיירה הקרובה, מרחק שעה נסיעה. הוא עובד בבית. ג'ון בונה  דגמי אניות, גדולים וקטנים, ואת חלקם הוא מכניס לתוך בקבוקים, או נורות חשמל, או מכסי-שעונים. להבדיל מן האומנות העממית, הפשוטה והגסה יחסית של ימאים, וכמובן להבדיל גם מכל מיני מזכרות לתיירים בייצור המוני, הדגמים שלו הם מעשה-חושב: מדוייקים, מבוססים על תוכניות מקוריות, ומפורטים להחריד, במימדים מיניאטוריים המצריכים זכוכית מגדלת. בדומה לפלאי-עולם כמו הקוראן הכתוב על גרגר-אורז, בניית הדגמים היא מלאכה עדינה ומורכבת הדורשת כשרון, מיומנות, סבלנות אין קץ, ידי זהב ועיניים טובות – כל זאת עוד לפני שמתרחש הפלא של הכנסתן לבקבוק. ג'ון, המסיים כל מכתב שלו בברכה "עוגן הרם!" [ !Take care! Anchor's A Weigh ] אמר שישמח למכור לי את אחד הדגמים שלו (המחירים לא זולים.)

בחרתי ב"ניוּזְבּוֹי," אבל התלבטנו בקשר לאופן התשלום. בסופו של תהליך מייגע שבו היו מעורבות חברת "וֶוסְטֵרְן יוּנְיוֹן" וגיסתי, הגיעה אלי חבילה קטנה – קופסת נעליים מלאה בריפוד וניילון סופג-זעזועים, ובתוכה הבקבוק עם "ניוּזְבּוֹי." זמן קצר אחר כך נסעה ה"ניוּזְבּוֹי" בקופסת הנעליים שלה לתל-אביב, ושם צילם אותה תמיר להב-רדלמסר, מעצב הכריכה של הספר (וצילם בשנית, כי הלך לו המקינטוש.) ג'ון פוקס שמח מאוד כששמע שהאנייה-בבקבוק שלו מעטרת עטיפה של ספר, ולו גם ספר עברי… אחר כך היו לו עוד נגיעות רבות בתהילה: המפיקים של אחד מסרטי קווין קוסטנר – נדמה לי שזה היה "הדוור" – העניקו לקוסטנר דגם של ג'ון כמתנה לכבוד סיום ההפקה; בסרט אחר, בשם "The deep end", מופיעה דמות הבונה אניות בקבוק, וג'ון פוקס סיפק את כל צרכי ההפקה. חוץ מזה הוא זוכה כרוני בכל מיני מדליות על דגמיו.

לפני כמה חודשים החל פרק חדש ונוצץ בסאגה של ה"ניוּזְבּוֹי": המוזיאון הימי הלאומי בחיפה – מי שלא ידע שיש דבר כזה, שיתבייש – החל להכין תערוכה ששמה <"אומנות הסיפון," על חפצי אוּמנות וחפצים שימושיים שיצרו ימאים בעת ההפלגה. אניות-בבקבוק הן כמובן הפריט הקלאסי ביותר בז'אנר הזה.


אנייה בבקבוק עם דגל ישראל - עבודה של ימאי ישראלי אלמוני. מתוך קטלוג התערוכה.

התערוכה חביבה ומעניינת, הדגמים מוארים לתפארה בארגזי תצוגה נאים, וג'ון פוקס מאושר מאוד מכל זה ויעדכן את האתר שלו ברגע שיקבל את הקטלוג. אגב, הרבה לפני שהכרתי אותו, קראתי לבונה דגמים אחד שבדיתי "ג'ון." גם הוא חי לו באזור מרוחק ומבודד, ומוצא הרבה שמחה ואושר במלאכת-המחשבת שלו.ומי שהחזיק מעמד עד הנה, הנה הזדמנות למובאות שרק לעתים נדירות יש הצדקה לעשות בהן שימוש; ראייה ניצחת לכך שאין נושא, משמים ככל שיהיה, שלא יוכל להפוך, עם מעט שאר-רוח, דימיון, והסתכלות קצת אירונית על העולם, לחגיגה מוזרה ושמא ביזארית: מתוך "לשוט אל השקיעה", ומתוך יצירה ספרותית אלמונית כמעט באותה מידה, "לשוט אל השקיעה מאת אבנר שץ", מאת נל זינק. מובאה אחת למען היופי הטהור, הפיוטי, ולמען התרוממות-הרוח הכרוכה באניות-בבקבוק; השנייה למען הפרופורציות.

"הוא פתח את הדלת אל מערת אלאדין ענקית, עמוסה אוצרות בְּדָלְחִיים, מלוטשים…היו שם ה"אֶרְגוֹ" וה"הִיסְפַּנְיוֹלָה", "סָנְטַה מַרִיָה", "פִּינְטַה" ו"נִינְיָה" – שלושתן בבקבוק אחד – ה"גוֹלְדֶן הַיינְד", ה"וָאסַה", "גְרֵייט אִיסְטֵרְן", ה"קָאטִי סַארְק", כמובן, ויריבתה ה"תֶרְמוֹפִילַאי" – השנייה מקדימה את רעותה כדי אינץ' אחד, בסיומו של מרוץ התה הנודע; היו ה"קונסטיטיושן" וה"ויקטורי", וגם אוניתו של סינדבד המלח ושל הקיסר הסיני…וכיוון שהאמן כבר ידע את כל מה שיש לדעת על אודות אוניות בבקבוק, פנה לשדות חדשים: ראשית הכניס אל בקבוקיו אוניות מודרניות, אוניות של עידן הברזל, שאף כי נעדר מהן הקסם הפרפרי של האוניות הגבוהות, זקופות התרנים, הפליאו בכל זאת במידת הדיוק של הדגם, וגם בכך שהוכנסו לבקבוק שצוארו צר בברור מלהכיל אפילו את גוף האוניה בלבד. לא היו כאן כל תרנים שניתן לקפל. היו שם אוניות-קיטור ואוניות-משוטה עם גלגלי ענק, אוניות נוסעים גנדרניות עם אלפי אשקפים עגולים, אוניות משא זקנות ומרופטות…זאת הייתה רק ההתחלה. אחרי האוניות באו המטוסים: ישנים, תלת-כנפיים ודו-כנפיים, צבעוניים ומצועצעים, בד מתוח על צלעות כנפיהם – והם צפו בחלל הבקבוק ללא תמיכה, עפים מעוף נצחי, משוחרר מכבידה, מן האין אל האין, טיסה אינסופית ללא כל נקודת משען, בודדים ויפים – מטוסיהם של חלוצי התעופה, האחים רייט ואוטו ליליינטאל, לואי בֶּלַרְיוֹ והברון האדום, צבועים בסמלי טיסות וחילות- אוויר שחדלו כבר להתקיים, אבל ממשיכים לעוף בדממה זגוגיתית צלולה, קפואים כשפּיריות בענבר. אחריהם היו מדפים ועליהם אוניות ומטוסים שלא היו ולא נבראו, אוניות שנראו כציור סיני, כדרקונים מקושֹקשֹים שמפרשיהן ככנפי עטלף, ואוניות חלום שקופות, שכוחן בחולשתן, כאלה שעומדות בפני זעף הגלים בזכות גמישותן ולא בזכות קשיחותן, וצורתן נוזלית ולא קבועה, ומטוסים שהטכנולוגיה שבה יוצרו העלימה את הצורך בקווים נחרצים ובזוויות חדות והם היו מעוגלים וכרסתניים וקמורים, מעלים תפיחות על גופם כמין עפצים על גזע עץ, ורק איזו צורת יסוד קלושה מציינת את היותם כלי-טיס…ומדפים ועליהם בקבוקים שבהם חלליות זעירות מופלאות ששטו בחלל שחור…כאילו הוטבל הבקבוק הזה בחלל החיצון והתמלא בשחור-השקוף הצלול שלו, ואז נפקק והוחזר אל המדף…והיו בקבוקים ובהם גופים הנדסיים מורכבים, רבי מישורים וצלעות, חלות דבש תלת-ממדיות וכסופות, גופים פרדוקסליים…התרקמויות אורגניות משונות אבל הגיוניות למראה, לא מפלצתיות, שמקורן אולי בפלנטות זרות של שמשות רחוקות.
הבקבוק האחרון הכיל נוזל כהה והייתה עליו תוית. לא ראיתי דבר בתוכו.

מתוך "לשוט אל השקיעה"


ועידות של אניות-בבקבוק, כמו ועידות של מדע בדיוני, יש להן רק קשר רופף לאניות-בבקבוק עצמן. במלונות גדולים, ליד כבישים-עוקפים פרבריים, מחליפות נשים, לבושות כפסלוני-חרטום של אניות, מילות-נימוסין עם גברים בתחפושות של קברניטים ותיקים מן הימים ההם, בסבב אינסופי של מסיבות וקבלות פנים. למטה מוצגות תערוכות, נערכים דיונים ותחרויות, שעה שבמעלה המדרגות נוהרים חובבים של אניות-בבקבוק מבַּאר פתוח אחד למשנהו, ועוסקים בדיונים – רשמיים ויומרניים עוד יותר מאלה המתנהלים למטה. ככלל, הרשמיות, ברגע שננקטה, גוברת עם השכרות, המגדילה את פער-הזמנים שבין פרצי-הדיבור ומאפשרת זינוק אקספוננציאלי ברמת ההרהורים המעמיקים וכובד-הראש. גברים במעילי-פראק מהוהים, עם זקני-תיש שחורים משוחים בג'ל, מתווכחים על אודות יתרונותיהן היחסיים של מספנות שונות, ומחליפים בחגיגיות כרטיסי ביקור שעליהם מודפס:הרמן גוץ' ובניו – בניין אניות ומבדוק יבש

כיכר נורמה 17
אינדיאנפוליס.
ו –
ג'ים "רוב" פרנק
וַנְטוֹת – זְקֵפִים  – פִּינִים מַפְצִילִים
445 מערב רח' 22 P12
ניו יורק.

בשבת בערב כולם יורדים למטה לנשף המסכות, שבו באים לידי ביטוי האלמנטים הראוותניים יותר של קהל החוגגים. רקדן-שורת-המקהלה לשעבר, בן 45, בבגד גוף בצבע עור, משחזר, כשהוא מנופף בנִסים לבנים, את מרוץ היאכטות הראשון של 'גביע אמריקה'. שורת ילדים, שערכו הרבה חזרות, יוצרים ברכת-חג באמצעות דגלי-קוד של הצי, לקול תשואות רמות. איש בעל זקן ניצב דומם לחלוטין שעה שחברו מניף מערך-מפרשים שלם על גופו. הקהל הנרעש מוחא כף בנימוס. בחצות החדרים שלמעלה כבר דחוסים בבאי הועידה שכבר מזמן חדלו לבחוש את המשקאות שלהם. הם לוגמים את הוודקה מתחתית הקוקטייל שלהם דרך קשיות-בחישה אדומות קטנות, ומרכלים על מה שהתרחש בועידה הקודמת. בפינת אחד מן החדרים הללו, לא מפריע לאיש ועוסק בעניניו, יושב זוהר, מקשיב בדריכות, דרך אזניות, לתוכנית רדיו של מאזינים המטלפנים לאולפן. מדי פעם מתקרב מישהו, כנוע וחמקני, כמי שמבקש פגישה עם צאר רודני.

"שֵם?" שואל זוהר.

"אני גרי בְּלֵיין, סמנכ"ל תפעול של בנק ___, ומר שמידט אמר לי שיתכן שיש לך משהו שיעניין אותנו."

תוך שהוא מניד בראשו מוציא זוהר את עבודתו האחרונה מהכיס, מסיר את עטיפת הנייר המגוננת. "אוניית הצי האמריקאי אֶסֵקְס CV-9, הוא אומר בצניעות, מניח בכף ידו ספינה זעירה, בנויה כולה מגפרורי-קרטון בתוך בקבוקון קראק. מטוסי 47-P זעירים, כנפיהם מקופלות כלפי מעלה, חונים על הסיפון, ולצדם לגיון של נערי-סיפון יגעים שהמטאטאים שלהם באמת זזים, במעגלים קטנים מיכולת האבחנה של עין בלתי-מזוינת. פקיד הבנק, מזיע, מבקש זכוכית מגדלת של שען ומסתכל בשתיקה כיצד קצינים זוטרים זעירים מפקחים על עבודות התחזוקה השגרתיות במתקני הנחיתה. "מליון דולר. כן או לא." בעצבנות, מבקש נציג הבנק זמן נוסף. "יש לי עוד דבר מיוחד באמת, עבור הלקוח המתאים," מוסיף זוהר, פותח צרור של ניירות שעווה ובעזרת מצבטיים חושף את אוניית-ההגנה אקסודוס, דוודיה מוסקים, עוגנת בנמל פוֹס, חרוטה על גרגר של אורז.

"יותר מדי בשבילי," אומר הטמבל, נסוג לאיטו. תמיד אמרתי לזוהר שאם יוריד מחירים קצת , אולי יצליח למכור משהו מדי פעם, אבל יש לו דעות מוצקות מאד על אמנות.

מתוך:

Sailing Towards the Sunset by Avner Shats by Nell Zink

אולי תרצו לקרוא גם את:

הבּרבּוּרוֹן המכוער, או טביעת המודרניזם הישראלי

[פורסם ב"הארץ", 9 בינואר]

כמו סוסה זקנה המובלת לבית המטבחיים נגררה האונייה "סאן", בדרכה האחרונה, אל חופו של כפר הודי באי אלאנג, שתושביו מתפרנסים מפירוק אוניות ישנות. אני לא אוהב להעניק חיים מטאפוריים למתכת דוממת, אבל האונייה הזאת, שנקראה פעם "שלום", היתה עמוסה כל כך בסמליות, עד שייתכן שזה הדבר שהטביע אותה, סמוך לחופי דרום אפריקה, לפני ביצוע גזר הדין. היא סירבה להגיע ליעדה הסופי; לא הרחק מכף התקווה הטובה חדרו מים אל האונייה הקשישה, והיא טבעה באזור עמוק במיוחד של האוקיינוס. עדיין נותרו עליה, כך אומרים, כמה עיצובים דקורטיוויים רבי ערך, ואולי אפילו יצירות אמנות מודרניות נחשבות.

"א.ק. שלום"

העומס הסמלי של "שלום" מתחיל כמובן בשמה (שלונסקי הוא שהציע אותו) שנועד לייצג את פניה היפות והנאורות של ישראל ברחבי העולם. סמלית היא גם תקופת פעילותה הקצרה, שהחלה ב-1964 ונגמרה, איך לא, ב-1967. אז הופשטה ממחלצותיה המודרניות ונמכרה לחברה גרמנית, ושינתה את שמה להאנזאטיק. סמלית אולי גם העובדה שבהפלגת הבכורה שלה אל האיים הקריביים התנגשה, בערפל כבד, במכלית נורווגית בשם סטולט דגלי, שנמל הבית שלה היה אוסלו. 19 ימאים נורווגים טבעו באסון. אחר כך התגלגלה מיד ליד, שינתה שמות ובעלים, עד שנואשו ממנה ומכרו אותה לגרוטאות.

קצרים היו ימי ה"שלום", אבל כל כך יפים – האונייה, ובעיקר העיצוב שלה, עדיין מעוררים עניין: אדריכל סקוטי העורך ספר על אדריכלות של אוניות נוסעים, העומד לצאת באנגליה, ייחד לה פרק; מגזין העיצוב הטרנדי "וולפייפר" כתב עליה. בעיני ישראלים רבים, בני הגיל המתאים, "שלום" היא בעיקר זיכרון נוסטלגי; לעירית גרטי ואיציק ליש, יוצריו של סרט קצר שהוקרן במסגרת התערוכה "ארט-פוקוס" בירושלים (וצעירים מכדי להיות "בגיל המתאים") הזיכרון הזה הוא הזדמנות לומר משהו על הקוסמופוליטיות המתוחכמת אך הנאיווית בדיעבד של שנות השישים הישראליות, ממרומי הפיכחון של המילניום השלישי. ראיתי את הסרט מחוץ להקשר של התערוכה כולה (שהיתה במוזיאון אסירי המחתרות) בזכות העובדה שעזרתי קצת בתחקיר.

הסרט של גרטי וליש אינו מה שמוגדר לרוב כווידיאו-ארט, אלא סרט קצר – מעין הערה, פוסטמודרנית בעליל על המודרניזם הישראלי, שהאונייה "שלום" היתה אחת ההתגלמויות השאפתניות ביותר שלו. אוניית הדגל של צי הסוחר הישראלי נבנתה במספנות "שאנטייה דל'אטלנטיק" בסנט-ניזר, על החוף האטלנטי של צרפת, בימים שפרח רומאן ישראלי-צרפתי נלבב, שגם הוא כבר אינו אלא זיכרון רחוק. המספנות הללו התמחו באוניות פאר. אחת הנודעות בהן היתה "פראנס", ו"שלום" היתה בעצם העתק מוקטן של אותה אונייה נודעת. אבל עיצוב הפנים של "שלום" היה ישראלי לגמרי. האחראים העיקריים לכך היו האדריכלים דורה גד, אל מנספלד ואריה נוי, וגם צבי הרמן, איש-אשכולות ומנהל, שגייס כמה מן האמנים הבולטים של התקופה, סייר עם כמה מהם ברחבי הארץ כדי שיספגו את נופיה ויקבלו השראה ליצירותיהם, הביא גם ישראלים צעירים ומבטיחים כמו דני קרוון ואגם, והפך את "שלום" למוזיאון צף.

אל מנספלד  (מימין), דורה גד ואריה שור

כתב-עת יוקרתי לעיצוב, "אינטריורס", הקדיש לה גיליון בנובמבר 1964. "כיסאות של צ'רלס אימס (Eames), ציורים של רופינו טאמאיו ובן שאן, עבודות זכוכית של שרטרז וטפטים של אובוסון – זהו הקליבר של עיצוב הפנים באוניית הפאר הישראלית החדשה שלום… זהו עיצוב מודרני במיטבו. אחד האוספים החיוניים והמרשימים ביותר של אמנות עכשווית שנראה אי-פעם במתקן ציבורי. נדיר למצוא מיזוג מוצלח כל כך של אמנות וארכיטקטורה". והמאמר ממשיך לרמז על העקרונות המנחים של המודרניזם הזה. הוא מצטט את דורה גד, האומרת "יצירת אמנות… אינה צריכה להיות גדולת ממדים ושתלטנית". "לעיצוב טוב אין גבולות כספיים כאן. הוא ניכר לעין בתאי מחלקת התיירים ובאולמות הציבוריים, ממש כמו במחלקה הראשונה".

היו שהתייחסו בפחות כובד ראש וביתר ספקנות לכל הג'ז המודרניסטי הזה. לא מכבר הוקרן באחד הערוצים בלוויין סרטו של ז'ק טאטי, "פלייטיים", מ-1967. מסייה הולו של טאטי האיר אז צדדים נלעגים או מעיקים של המודרניות העל-לאומית. גיבורי הסרט, במידה שהם מדברים, עוברים בקלילות מאנגלית לגרמנית וצרפתית; "פלייטיים" גדוש דימויים חזותיים דומים מאוד לאלה שבהם משתמש סרטם הקצר והמפתיע של גרטי וליש, "א.ק. שלום": דוגמניות צרפתיות קוקטיות בתסרוקות גבוהות ונעלי עקב, עיצוב סביבתי חלק, מתכתי ונעדר קישוטים; אפילו הפונטים של הכיתוב המלווה. הסרט שנעשה ב-2003 מסתכל על האופטימיזם הנאור והנאיווי הזה, ועל יחסי הציבור ששירתו אותו, בעין ספק אירונית, ספק נוסטלגית; עצובה, מבודחת, ביקורתית. הוא מתחזה למעין סרטון פרסומי, העושה שימוש במאפיינים החזותיים של שנות השישים לצד שעשועי מחשב המעניקים עומק תלת-ממדי לתמונות מקוריות מן האונייה.

הסרט אינו תיעודי, כמובן; יוצריו אומרים ששילבו בו אלמנטים בדויים ושמועות שרחשו סביב "שלום", אבל קשה להבחין בהם, בעיקר למי שאינו בקי בפרטים. את המגע האירוני באמת מספקת הקריינות. בהדרגה עובר הטקסט, הלקוח מעלוני הפרסום של התקופה וגדוש הפלגות מילוליות של מיטב הפרסומאים של 1964 (שלא השתנו כל כך, בעצם, במשך ארבעים שנה) אל קטעים מדו"ח ביקורתי שכתב, בתוקף תפקיד רשמי כלשהו, מירון בנבנישתי, שחקר את הקשיים הכלכליים שנתגלעו בתפעול האונייה, וגם יצא עליה למסע תענוגות וכתב על התרשמותו מן האוכל, המלצרים, התזמורות והזמרים ("הרוטב לסלט מגיע לאחר שהאורח סיים לאכול. השירים של הלהקה הישראלית אינם אלא להיטים בינלאומיים נדושים").

האמת המתחוורת לאטה היא זאת: "שלום" היתה ברבורון מכוער. מאחורי החזות הצחורה והאלגנטית, המשקיפה אל האופק הפתוח, רחשו כל מיני שדים ישראליים רדומים. על שאלת הכשרות של מטבחיה כמעט נפלה הממשלה; רמת השירות הצמיחה מיתולוגיה שלמה של אנקדוטות ("כלי הכסף הושלכו לים כדי לא לשטוף כלים"). האותנטיות הישראלית התבררה כזיוף זול, והפנייה אל קהל בינלאומי מתוחכם נכשלה – הקהל הרלוונטי היה ונותר יהודים טובים מן החוף המזרחי, שכל רמז לישראל חימם את לבם, והם הפליגו עליה לקריביים במקום לנפוש בהרי הקטסקיל, או נסעו על סיפונה כדי לבקר אצל האחיינים ברמת-גן.

האמן בן שאהן עם יצירה שצויירה עבור ה"שלום".

בעצם לא היה ב"שלום", ובשובל התדמיתי שהותירה מאחוריה, שום דבר בינלאומי, או לחילופין ישראלי-מודרני (מה שזה לא יהיה): גם באידיאלים הדמוקרטיים של מעצביה אפשר להטיל ספק. בישראל הספרטנית-יחסית של שנות השישים רק מיעוט קטן מאוד של בעלי יכולת, או בעלי קשרים, יכול היה להרשות לעצמו הפלגת תענוגות לקריביים, או אפילו למרסיי.

ברוח התקופה מדגיש הקריין את החי"ת והעי"ן, נוסח משה חובב וראומה אלדר, אבל, מעשה שטן – אולי בכוונה ואולי לא – יוצא לו מדי פעם מבטא, ככה, ערבי. ואולי זה רק נדמה לי. בסרט עצמו אין להם זכר, כמובן. ישראל הפליגה אז אל העתיד באופטימיות אין קץ, ומפא"יניקים מעשיים אך חדורי-חזון, לצד ארכיטקטים יקים שוחרי-טוב, ניצבו על גשר הפיקוד. היתה להם תודעה מעמדית, אבל ספק אם הכירו באמת את המסיקים של דודי הקיטור. "שלום" רצתה לעשות שלום עם אירופה ואמריקה, ואולי גם, אגב-אורחא, עם העולם השלישי המתעורר, המביט באופטימיות אין-קץ אל עתיד פוסט-קולוניאלי ורוד. אנשי התעמולה תירגמו את כל זה ללשון פיתויים מתקתקה.

אבל מה שמפתיע הוא שלמרות הכל, וגם אחרי שיודעים הכל, הלב יוצא אל הברבורון הזה. בעיקר, אולי, בשל האופטימיות האוניוורסלית העולצת, מצרך שנראה כאילו עבר מן העולם בישראל של היום, העסוקה בעיקר בנבואות זעם, כאלה שמתגשמות חדשות לבקרים וכאלה שמגשימות את עצמן. נוסטלגיה תמיד צובעת את העבר בגוונים ורודים ומרטשת את כל הפגמים. אבל אם להשתמש במפלצת לשונית בת-זמננו, נוסטלגיה אל ה"שלום" היא מהמוצדקות שבנוסטלגיות.

תוספת מאוחרת (2010)

על "גן החורף" באונייה שלום

ללחוץ על התמונות להגדלה

gan-hachoref3

אולי תרצו לקרוא גם את: