כלב אדום (אופס)

אי אז, באיזה אזור-דמדומים לא מוגדר של הילדות – מן הסתם בין גיל תשע לאחת-עשרה – שכבתי חולה בבית, וביקשתי מאמי שתקנה לי חוברות טרזן, להפיג את השעמום. במהלך ערמומי של אינדוקטרינציה תרבותית היא חזרה הביתה עם איזה תירוץ על כך שטרזן אזל, ועם כרך אדום קטן כתחליף; היא הצליחה הרבה מעל למשוער, מפני שספר הג'ונגל – וליתר דיוק ספר הג'ונגל השני – הכיר לי את שני הגיבורים הספרותיים האהובים עלי ביותר מאז ומעולם – ריקי-תיקי הנמייה הנועזת, וראש לכולם קוֹטיק, כלב הים הלבן: נביא, חוזה ומנהיג, שהאפוס המופלא שלו כבש אותי יותר מכל סיפורי התנ"ך, המורשת, המיתולוגיה והגבורה גם יחד. גם את ספר הג'ונגל הראשון אהבתי, אם כי לא באותו להט; ומשום כך עבר קצת זמן עד שלמדתי להכיר בכך שהגירסה המצוירת של דיסני, המרוחקת כל כך ברוחה ובפרטיה מהספר, היא יצירה מקסימה וגרובית להפליא, העומדת בפני עצמה. כיום נדמה שדיסני הציל את ספר הג'ונגל מתהום הנשייה; בדוכנים (מעוררי הרחמים) של שבוע הספר בחיפה שאלתי עליו, והציעו לי בערך שבעה-עשר עיבודים מודפסים של גירסת דיסני, אבל את התרגום המלא של אוריאל אופק, (את השירים נדמה לי שתרגם יוסי גמזו) שלא לדבר על י.ל. ברוך, קשה להשיג.

כמובן שכאשר קראתי בו לראשונה לא היה לי שום מושג שקיפלינג הוא מותג בעייתי, בלשון המעטה: האבטיפוס הקלאסי של הקולוניאליסט הלבן, התגלמותם חסרת-הבושה של שובינזם, ג'ינגואיזם, קולוניאליזם ואימפריאליזם ומה לא, ובעל הפואמה הנודעת עולו של האדם הלבן. כל זה לא עניין אותי כהוא זה, וגם עכשיו למען האמת זה לא בראש מעייני, אבל בכל זאת צריך לומר שגם אם בעניינים של בני אדם קיפלינג מייצג אולי אידיאולוגיה מכוערת שאבד עליה הכלח, הרי "כלב הים הלבן" הקדים את זמנו ועסק בשמירה על הסביבה ובזכויות בעלי-החיים מנקודת מבט נאורה להפליא.

חיטוט בקבצים ישנים החזיר אותי לתרגום לא גמור של "כלב אדום", פרק מסיפורי מוגלי, שלמיטב ידיעתי לא תורגם מעולם לעבריתאני לא בטוח מהי הסיבה לכך: אמנם לא חסרה בו אכזריות פראית ונוטפת-דם, אבל כך גם שאר סיפורי ספר הג'ונגל;.* [אופס. עותק של הגירסה החדשה יותר של תרגום אוריאל אופק העמיד אותי על טעותי. אופק כבר תירגם, ואני טרחתי לשוא, כי התרגום שלו נראה בסדר גמור. ]

אני מודה שחשתי אי נוחות מסוימת לנוכח נאום-הקרב של מוגלי, שנועד אולי להעלות על הדעת נאומים פטריוטיים נוסח הנרי החמישי לפני קרב אז'ינקור – אבל מצד שני אי אפשר להחמיץ את האירוניה הסוויפטית המהדהדת כאשר קיפלינג כותב שמוגלי שנא את אויביו בגלל ריחם, אורח חייהם, ובעיקר מפני שהיה להם שיער בין הבהונות, שעה שהוא וחבריו היו חלקי-כפות. כמובן שקיפלינג נוטל חירות באשר לעובדות הזואולוגיות לאמיתן; עוד הערות לסיפור – כאן. וזה מה שכתב על קיפלינג נחום סוקולוב, אם זה מעניין מישהו.

העלילה מתרחשת בתקופה מאוחרת יותר מן הסיפורים המוכרים לנו; בּאלוּ הדוב והפנתר השחור בגהירא אינם לוקחים בה חלק, והגיבור החיובי הבולט הוא הפיתון קאא; הסיפור מהיר, דחוס ועקוב-מדם כמו סרט פעולה מפוקפק; לא חסרות בו נוסחאות הז'אנר שאומצו אחר כך – ובטח גם קודם לכן – בעוד מי-יודע-כמה אפוסים וסאגות הרואיים, שבהן הקו הדק בין הנשגב למגוחך נחצה לעתים קרובות; הגיבור הוא אנדרדוג במלוא מובן המילה, אפילו תרתי משמע, וגם אאוטסיידר; והנה לפנינו גם טבח החפים מפשע, וגם נקמת-הדם, וכמובן סצנת המנהיג הישיש שמת בקרב, ומילות-הצוואה האחרונות שלו; קיפלינג שולט היטב בכל אלה, אבל ברור לי שיש לו בכל זאת איזה ערך מוסף, וגם הומור ושאר רוח, אחרת לא הייתי טורח לסיים את התרגום. מכל מקום, הוא לא מומלץ לילדים ועלול להותיר צלקות בנפשם הרכה של חיילנו לעתיד. עדיף שישחקו האפ-לייף או איך שלא קוראים לזה, או שיראו חדשות.

בשעת דמדומים אחת, כאשר טפף לו בנחת על פני הרכסים בדרכו אל עקילא, על מנת לתת לו את מחציתו של צבי שצד, וארבעת אחיו רצים בעקבותיו, מתקוטטים קצת במשובה, דוחפים זה את זה מתוך עליצות על היותם חיים, שמע מוגלי קריאה שלא נשמעה מאז הימים הרעים של שיר-חאן. הייתה זו קריאה המכונה בג'ונגל פיאל, מין צווחה איומה שפולט התן כאשר הוא צד מאחורי גבו של נמר, או כאשר טרף גדול מופיע. אם תוכלו לדמיין תערובת של שנאה, חדוות ניצחון, פחד ויאוש, ועוד צליל של תאוותנות ערמומית המלווה את הכול, תקבלו מושג כלשהו על הפיאל שעלה וירד והבליח ורטט הרחק מעבר לוואינְגוּנְגָה. הארבעה עצרו מיד, סומרים ונוהמים. ידו של מוגלי נשלחה אל סכינו, והוא בלם, הדם מציף את פניו וגביניו מתכווצים…

לתרגום המלא

אולי תרצו לקרוא גם את:

כלב אדום

מאת רודיארד קיפלינג

מתוך ספר הג'ונגל

לְחָיֵי הַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים, הַטּוֹבִים – לֵילוֹת שֶׁל רִיצָה מְהִירָה
לִגְמִיאַת-מֶרְחָבִים, לַמַּבָּט הַמַרְחִיק, לְעָרְמַת-צַיָּדִים מַזְהִירָה
לְחָיֵי נִיחוֹחוֹת טֶרֶם שַׁחַר, טְהוֹרִים, עוֹד הַטַּל לֹא יָבַשׁ!
חוֹמְקִים בְּמִסְתּוֹר-עֲרָפֶל, וְהַטֶּרֶף סוּמָא וְנִרְעַשׁ!
לְחָיֵי קְרִיאָתָם שֶׁל אַחֵינוּ, כְּשֶׁהַצְּבִי הַלָּכוּד מִשְׁתּוֹלֵל
לְלֵּילוֹת הַסִּכּוּן הַמְשוּלְהַב!
וּבַיּוֹם – לַנִּמְנוּם הֶעָצֵל,
זֶה הַזְמַן, וּפָנֵינוּ לַקְרָב.
יַלֵּל! הוֹ, יַלֵּל!


לאחר החזרה לג'ונגל החל החלק המענג בחייו של מוגלי. מצפונו נקי היה, כשל מי ששילם חוב; יצורי הג'ונגל כולם היו ידידיו, וחששו ממנו רק מעט. הדברים שעשה וראה ושמע כאשר נדד מעדה לעדה, מלווה בארבעת אחיו, או בלעדיהם, יכולים היו לפרנס סיפורים רבים-רבים, כל אחד מהם ארוך לפחות כמו זה שלפנינו. כך שלעולם לא תשמעו איך פגש את הפיל המטורף ממנדלה, שהרג עשרים-ושניים שוורים שהיו רתומים לאחת-עשרה כרכרות עמוסות כסף בדרך אל אוצר הממשלה, ופיזר את מטבעות הרופי הנוצצים באבק; ואיך לחם בג'אקאלה, התנין, לילה שלם וארוך אחד בביצות הצפון, ושבר את סכין-הפשיטה שלו על קשקשי-הגב של המפלץ; איך מצא סכין חדש וארוך יותר ליד צווארו של אדם שנקטל על ידי חזיר-בר, וכיצד עקב אחרי אותו חזיר-בר והרגו, כתשלום הוגן עבור הסכין; איך נלכד פעם, בעת הרעב הגדול, בין האיילים הנודדים וכמעט נמחץ למוות בינות לעדרים הלוהטים והמתנודדים; איך הציל בשנית את האטי השקט מנפילה למלכודת שבקרקעיתה כלונס מחודד, וכיצד, למחרת היום, נפל בעצמו למלכודת-נמרים משוכללת, וכיצד ריסק הַאטִי את סורגי העץ העבים לשבבים מעל ראשו; איך חלב את התאו הפראי בביצה, ואיך –

להמשיך לקרוא כלב אדום

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרידה מברלין מאת כריסטופר אישרווד

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3422449,00.html

ראו גם: פרשייה נעלמה: וילפריד ישראל, ברלין, קיבוץ הזורע

אולי תרצו לקרוא גם את:

מועדים לשמחה

מעקב ודיווח אודות חידושים ברשת בהחלט איננו חלק מהגדרת התפקיד שלי, ואני מסתפק בעיון פסיבי בקולקטיב, אבל למרות זאת אני חש חובה מוסרית לשתף את המוני הגולשים (המגיעים לכאן כשהם מחפשים את בת הים הקטנה 2 בגוגל) בתגלית חדשה, המביאה הרבה שמחה לגולשת הצעירה אצלי בבית: Stumbleupon – תוסף פיירפוקס מוצלח במיוחד.

 

סטאמבל הוא כפתור ירקרק בפאנל הדפדפן שכל לחיצה עליו מטיסה את הגולש למחוזות רשת נידחים ומופלאים, בהתאם להגדרות שבחר; האתרים עברו בדרך כלל בקרת איכות, ולמרות שקורה שחוזרים לאותו אתר פעמיים, בדרך כלל מתגלות עוד ועוד הפתעות משובחות. ויש כמובן קהילה והמלצות ושאר ירקות שאין מהם מפלט, אבל סטאמבל הוא כנראה האמצעי המופלא ביותר לבזבוז זמן מוחלט מאז הדיסק האגדי ההוא של מונטי פייתון.

 

אם כבר דווח עליו לעייפה, אני מתנצל על בזבוז הזמן. בינתיים, כמה מציאות אקראיות נאות:

בלוג מסקרן ועמוס יצירות אזוטריות ויפהפיות 

הפיסול של בת' קבנדר בסמית'סוניאן

מיפוי של מוח החתול

הומור פנימי של פלאשיסטים

המצפן המוזהב

פתיתי שלג

עוד שמחה לילדים

אולי תרצו לקרוא גם את:

מתוך "החיים הוראות שימוש" – ז'ורז' פרק

אולי תרצו לקרוא גם את:

קילגור טראוט בדרך לטרלפמדור

ראיינתי פעם בטלפון, תארו לכם, את אתגר קרת: העילה הייתה האתר שקדם לאתר "בימה חדשה." הוא סיפר לי אז, בלי שום קשר לנושא הראיון, שהוא הופיע כמתחרה בשעשועון הטלוויזיה "מקבילית המוחות", אם מישהו עוד זוכר, ונושא ההתמחות שבחר בו היה כתבי קורט וונגוט. אני לא זוכר למה, אולי התביישתי, אבל לא סיפרתי לו שיכולתי להתחרות בו בכבוד, בלי חזרות.
 
וונגוט היה בלי ספק סופר מעצב-תודעה, כיוון שהתגלה לי ולעוד כמה – אני לא רוצה לומר בני דורי –  בגיל הנכון; בתקופת הצבא הרביתי להחליף ציטוטים וחוויות עם חסיד נוסף שלו ששירת איתי, אילן רוזן.
 
אין לי שום דבר מיוחד לומר על מותו, מה גם שאני מרגיש שאני כותב הספדים בתכיפות מוגזמת. פשפשתי מעט בניירותי ומצאתי משהו שנכתב לפני 16 שנה, כלומר כמעט אתמול. פה ושם יש כמה משפטים שהייתי חותם עליהם גם היום.
 
http://www.vonnegut.com/

אולי תרצו לקרוא גם את:

"פרשת לקוניה"

אפרים צוק ו"פרשת לקוניה" 

מאת רב-חובל הלל ירקוני

אפרים צוק (צוקר) שנפטר בינואר השנה בחיפה, נולד בשנת 1922 בגרמניה, בפרנקפורט-על-המיין. בשנת 1935 עלה לארץ עם הוריו. הוא התקבל למחזור הראשון בבית הספר הימי בחיפה, במגמת מכונאות, אך לפני שסיים אותו הצטרף, בשנת 1941, לצוות האנייה  הבריטית ורבניה  (Verbania), של חברת הספנות Shaw Savill, שהייתה אוניה איטלקית שנפלה שלל מלחמה (Prize Ship). הוא וגד הילב (היום רב-חובל בדימוס) היו בין עשרת הימאים הארץ-ישראלים שצורפו להפלגה זו על ידי הבריטים. האונייה הפליגה דרך תעלת סואץ, סביב כף התקווה הטובה, לנמל הליפקס בנובה סקושיה שבקנדה. בהליפקס הצטרפה האונייה לשיירה בת 120 אניות, אשר 118 מהן הגיעו בשלום ללונדון; ההפלגה כולה ארכה 9 חודשים. לאחר שהייה באנגליה, גויסו השניים, וימאי ישראלי נוסף בשם יוסף שפירו, לצוות אונייה דנית בדגל הולנדי ושמה קוניט ("Koenjit") אשר אמורה הייתה להפליג מליברפול סביב אפריקה לתעלת סואץ. ב-12 במאי 1942 פגעה באונייה הצוללת הגרמנית Plauen"- U-156" וטיבעה אותה.

כל 37 אנשי הצוות ניצלו בשתי סירות הצלה. הצוללת הגרמנית עלתה על פני המים, ומפקדה ציווה על הסירות להתקרב; הוא שאל לשם האנייה שטובעה, שאל האם ידוע להם המיקום הגיאוגרפי שלהם והאם יש להם פצועים. לאחר שקיבל תשובות מספקות, צלל ונעלם. 

 

האוניה "קוניט" (בשמה הקודם)

הסירה של גד הילב, ובה 24 אנשי צוות, הגיעה כעבור שבוע בכוחות עצמה לאי דומיניקה שבאיים הקריביים. הסירה של אפרים צוק, עם 13 אנשי צוות, נאספה על ידי מיכלית אמריקאית אשר הגיעה בשלום לניו יורק. 

אפרים צוק המשיך להפליג במהלך המלחמה באניות אמריקאיות, באחדות מהן ביחד עם גד הילב; סיום המלחמה מצא אותו בפיליפינים. כאשר הוצעה לו, על פי החוק האמריקאי – כמו לכל הימאים הזרים אשר שירתו באניות אמריקאיות – אזרחות  של ארה"ב, דחה את ההצעה. עם שובו לארץ הצטרף להעפלה, היה המכונאי הראשי של  אניות מעפילים "חיים ארלוזורוב" ו"פאן יורק" שעליהן פיקד רב-החובל גד הילב. עם הקמת המדינה הצטרף לחברת צים; אחרי שביתת הימאים הגדולה של 1951 התגייס לצבא הקבע בחיל-הים, אך השתחרר כעבור שלוש שנים וחזר לצי הסוחר. בשנת 1954 הוסמך רשמית כמכונאי ראשי; הוא החזיק ב"פנקס ימאי" מספר 173. 

וורנר הארטנשטיין

אפרים לא שכח את התנהגותו האצילה של מפקד הצוללת הגרמנית שהטביעה את אוניתו בזמן המלחמה. הוא חקר וחיפש, עד שעלה על עקבותיו: הסתבר שהצוללת U-156 טובעה ב-8 במרץ 1943 על כל צוותה. מפקדה היה וורנר הארטנשטיין (Werner Hartenstein) – מפקד אשר עמד במרכזה של פרשה הידועה כ"מקרה לקוניה" או "פקודת לקוניה".

לקוניה הייתה אניית נוסעים בריטית טרנסאטלנטית, בבעלות חברת הספנות הנודעת קאנארד, ובעת מלחמת העולם השנייה הפכה לנושאת-גייסות. ב-12 בספטמבר 1942, בדיוק ארבעה חודשים אחרי טיבוע קוניט, אונייתו של אפשרים צוק, במרחק של כ-500 מייל מערבית מהחוף המערבי של אפריקה, גילתה U-156 את לקוניה. בהיותו משוכנע על פי המודיעין שבידיו שהאונייה נושאת צבא, תקף אותה הארטנשטיין והטביעה. הנוסעים נטשו את האנייה והיא טבעה במהירות; כאשר ההתקרבה  צוללת אל מקום טביעתה, נשמעו צעקות לעזרה באיטלקית. לתדהמתו של מפקד הצוללת הגרמני הסתבר שהאנייה נשאה 2732 נוסעים, ביניהם 1800 שבויי מלחמה איטלקיים, 136 אנשי צוות, 285 חיילים בריטיים, 80 אזרחים ו-160 שומרים פולניים. הארטנשטיין פקד על מבצע הצלה: הוא קרא לעזרה לצוללות גרמניות נוספות באזור, שידר בתדר החירום הבינלאומי באנגלית ובשפה גלויה את מיקומו, והודיע על הפסקת הפעולות המלחמתיות למשך זמן פעולות ההצלה. U-156 נשארה על פני המים במשך יומיים וחצי. הארטנשטיין העמיס על הצוללת מספר מרבי של ניצולים וגרר מספר סירות הצלה עם כ-200 ניצולים נוספים.

ניצולי "לקוניה" על צוללת גרמנית

 

 

אדמירל דיניץ, (Dönitz) במפקדת הצוללות בפריז הכבושה, אמנם נדהם מפעולתו של הרטנשטיין, אך ציווה על שלוש צוללות נוספות להצטרף לפעולות ההצלה. בנוסף לכך הצטרפה אליהם צוללת איטלקית ואוניית מלחמה של צרפת של ממשלת ווישי. מאות ניצולים עמדו על סיפונן של חמשת הצוללות, ומאות אחרות שהו בסירות הצלה סביבן. דגלי הצלב האדום נפרסו על כולן. 

ב-16 בספטמבר גילה את ריכוז הצוללות והניצולים הזה, מפציץ אמריקאי מדגם 24-B. הטייס דיווח על המחזה למפקדה ושאל מה לעשות. הקצין האחראי פקד עליו לתקוף; המטוס חזר והפציץ את ריכוז הצוללות. הצוללות, בניסיון להמלט מההפצצה, זרקו את הניצולים לים וצללו. אחדות מהן נפגעו. עם תום התקיפה חזרו צוללות אחדות וגם אניית המלחמה הצרפתית הגיעה למקום, ואספה את שארית הניצולים. בסה"כ נספו באירוע כ-1621 איש וניצלו 1111. 

בעקבות האירוע הזה הוציא אדמירל דיניץ את פקודתו הידועה לשמצה האוסרת על צוללות גרמניות להושיט עזרה לניצולים. פקודה זו מכונה "פקודת לקוניה". על פקודה זו הוא נתן את הדין בפני הטריבונל הבינלאומי בנירנברג. הוא חמק מעונש המוות בזכות עדותו של האדמירל האמריקאי נימיץ (Nimitz) אשר העיד שגם צוללות אמריקאיות לא עשו שום מאמץ על מנת להגיש עזרה לניצולים מהתקפותיהן.

אולי לא אופייני הדבר לרוח הצבא הגרמני, אך רבים ממפקדי הצוללות הגרמניות לא הקפידו על הפקודה הזאת.  וורנר הארטנשטיין עצמו, ב-19 בספטמבר 1942, שבוע אחרי טיבוע "לקוניה", טיבע אנייה בריטית נוספת בשם
"Quebec city" והגיש לניצולים את כל העזרה הדרושה. פעולתו של הקצין האמריקאי אשר פקד על הטייס של 24-B להפציץ את הצוללות, נחשבה בעיני רבים כפשע מלחמה, אך שום צעדים משמעתיים לא ננקטו נגדו. מלחמה זה עסק מלוכלך.

וורנר הארטנשטיין לא היה נשוי ובן משפחתו הקרוב ביותר היה אחיינו, וורנר שופן (Schuppan). אפרים צוק גילה אותו בגרמניה ואירח אותו עם אשתו בארץ. בגרמניה, בעיר הולדתו של מפקד הצוללת, פלאואן, (Plauen – זהה לשם הצוללת), פועלת אגודת מוקירי זכרו של וורנר הארטנשטיין, ושני הימאים הישראליים אפרים צוק וגד הילב  היו חברים בה.

—————————-
הרשימה מוקדשת לזכרו של אפרים צוק, שהיה בעל ידע היסטורי רחב ביותר, במיוחד בכל הנוגע לתולדות הספנות ולמלחמה בים. שימש מקור בלתי אכזב של אינפורמציה על אישים ואירועים ימיים, היה בעל תואר שני בגיאוגרפיה ופעיל בארגון GREENPEACE.

 

 

עוד על הפרשה בויקיפדיה

ובאתר המוקדש לצוללות הגרמניות

 

קטע עתונות ובו דברים של אפרים צוק על וורנר הארטנשטיין

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

מי דוחף את הזמן? אדון זכאים?

למרות גילי המופלג ואולי בגללו טרם התרגלתי לכך שחוקי השיווק והפרסום של גבינות קוטג' ומגבונים לחים חלים גם על ספרות, ובעיקר גורמות לי אי-נוחות גופנית ממש פרסומות ברדיו לספרים חדשים. אבל אני יודע שיש בכך תערובת של תמימות וצביעות, כי גם ספרים הם מוצר ככל המוצרים. היום נוכחתי בחיוניותו של המערך השיווקי הזה, כי ראיתי לפתע בעיתון מודעה ענקית על ספר חדש של יואל הופמן, ומיד נתקפתי תשוקה עזה להשיג אותו, כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שהספר החדש של יואל הופמן מונח לו באיזו חנות מנוכרת ולא אצלי בבית. וכך בדרך חזרה מן ההסעות לבית-הספר עצרתי וקניתי קפה וקרואסון ואת הספר של יואל הופמן, ועכשיו אני קורא בו במקום לעשות את מה שצריך לעשות, ומנסה לבחור איזה משפט לצטט ממנו, וחושב שאולי את זה: "אלו יכולתי [במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא] לפּול על צוארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלוט תה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב את היד לסל הניירות ועושה זאת. בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה." ואולי את זה: "כמו בחנות של מילקשייק הזכרונות מתערבלים והדמיון, כמו תות שדה, ממתיק את החלב" – ושמא "יש דברים שלא יאמנו כמו למשל שהמלה הגרמנית לרגשי נחיתות היא מינדרורטיגקייטסגפולה." אבל אני רק בעמוד מספר – לא, עכשיו ראיתי שהעמודים לא ממוספרים.

לא מזמן הייתי צריך לספר לחבר אנגלי שנעלם מחיינו לפני שנים ופתאום נתגלה באיזה דף אינטרנט נידח מה קרה כאן בחמש-עשרה השנים האחרונות, ובעניין הספרותי אמרתי לו, פחות או יותר, יואל הופמן.  

 

יואל הופמן, Curriculum Vitae

הוצאת כתר

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

ANU BONIM PO NAMAL, YA SIDI

התקבל, כמו שאומרים, במערכת, באדיבותו של מר בן-ציון מנו, אלבום תמונות משנת 1929 המתעד את בניית נמל חיפה.  אני שמח להציג אותן כאן בהקרנת בכורה. התמונות מדברות, אני חושב, בעד עצמן; כמה מהן, לדעתי, יפהפיות גם ללא קשר לערך ההסטורי שלהן.

 

ורק למען ההקשר ההסטורי, ככה נראה החזון הבריטי האימפריאלי – המבט מופנה מחיפה מזרחה, לבומביי.

צירפתי קישורים לגרסאות גדולות יותר בפליקר, וכמה תקריבים.

 
הגדלה ותקריב
 
 
 
 

 
 
 

 

 
להגדלה, (ויש שם גם גודל מקורי, סריקה כבדה) וכמה תקריבים
 
 
וסדרת צילומים מאזור עתלית, שם הוקמה המחצבה לחומרי הגלם
 
 

 
 
 
 
 
זהו הבונגלו של המפקח ליד המחצבות בעתלית
 
והנה תקריב של השניים, אולי בעלי הבית
 
 
 
ובהגדלה הבאה אפשר לראות לראות, אגב, איזה חלוץ עם ברט ורובשקה באחוות עמלים עם פועלי החורן, הגליל, טנטורה וכ'.  בעצם לא ברור מה הוא עושה שם בדיוק —
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

טעם של פעם, או המדיום הוא המסר

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון כתבתי לא מזמן ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. באשר למקומות של ימאים, מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת הופעתי בנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות ולחצתי את ידו של הסופר א.ק. 
 
"לא לא," אמר הבמאי שהבחין פתאום שהופעתי שם, "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך!  תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"
 
א.ק., כך התרשמתי ממבט ראשון, הוא אדם חביב מאוד, ובשיחת הטלפון בינינו הזכיר לי שכבר הייתה לנו איזו פגישת אקראי לפני כמה שנים, אבל בכך הסתכמה ההיכרות בינינו. אלא ששנינו לא קשי תפיסה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו מתחבקים בלהט שוב ושוב מול המצלמות, כמו אחים אבודים שפרידה ארוכה נכפתה עליהם, כי הבנו מיד שלא מדובר בכתבה אלא בסרט קצר, בדיוני, שאליו לוהקנו בהתראה קצרה: א.ק. משחק את עצמו, ואני את ידידו מנוער וחברו לדרגש האונייה המתנדנד, למשמרות הסיפון הארוכות ולביקורים המשותפים בבורדלים של גנואה ואנטוורפן. הבדלי הגילים ביננו טושטשו בתסריט, שאותו אילתר א. הבמאי תוך כדי תנועה. 
 

חושי

חיש מהר נסחפנו שנינו לאווירת החוג-לדרמה, צעדנו לנו ברחוב העצמאות והעלינו זיכרונות מהימים היפים שבהם טיילנו יחד בין הדוכנים העמוסים סחורות-ימאים מוברחות וישבנו בבתי-המרזח האפלוליים, ימים בהם שררה ברחובות הנמל אווירה קוסמופוליטית, מהולה אמנם ברוחו של אבא חושי, שריחפה מעל חיפה כמין השגחה עליונה ונזפנית. אני עצמי, צריך לומר, הייתי אז רק בן ארבע, אבל הדברים ודאי חלחלו אלי והותירו משקעים. את הרגעים המתים בהסרטה ניצלתי לצורכי העמקת ההיכרות עם א.ק. ולשיחה נעימה בנושאי ספרות, אבל הוא נקרא שוב ושוב אל המצלמה, לשיר את "זאת מרחוב פנורמה" ולאלתר וריאציות שונות על השורות שלו בתסריט.  
 
מול שער הנמל הישן ברחוב פלמר הבטנו באוניות ובפחי הזבל, שעה שאדם אחד בא להתלונן בפני התקשורת על מחדלי ראש העיר, שאינו דואג לפתוח את השירותים הציבוריים שבסמוך. אחר כך הורו לנו לחלוף באיטיות תוך שיחה כבדת-ראש על פני מה שנראה כמו בר שבתוכו ישבו נשים שאולי היו מה שהבמאי חשב שהן, ואולי לא, ואז גם ביטאתי מחאה יחידה ולא מנוסחת כראוי נגד האפשרות שזנות תוצג כאן, ולו במרומז, כדבר מה אקזוטי ומפתה, בניגוד לאמונותי הפוליטיקליקורטיות. הרגיעו אותי כמו שמרגיעים ילד טרדן.   
 
ואז פרצנו כולנו, בלי הודעה מוקדמת, לפאב של יוסקה. מאז שהייתי שם לאחרונה המקום שופץ והורחב אבל שמר על החן המיוחד שלו. יוסקה, חובש קסקט ימאים נצחי ואוחז מקטרת, הגיב בטבעיות על פלישת המדיה למוסד שלו ומיד החל להעלות זיכרונות ולדבר למצלמה, וגם הציע לא.ק. לכתוב עוד ספר. הושיבו אותנו לשולחן אחרי שמצאו זווית צילום נוחה והגישו לנו בירה גינס כהה; צילמו אותנו משוחחים, אני לא זוכר על מה, ומרימים כוס לחיי הספינות שבדרך. אחר כך צילמו את א.ק. על הבר, מחזיק את הספר. חיכיתי לתורי לומר כמה מילים אינטליגנטיות ומחכימות על הספר, אבל כבר היה להם מספיק חומר ולפני שחזרתי לעשתונותי הם קיפלו את הציוד והלכו להם. נשארתי לשבת שם עם א.ק. ולפמפם במקטרות המטפוריות שלנו, ויוסק'ה בזו האמיתית.

 

ככה זה טלוויזיה, כמובן, ואפילו ערוץ 1 זאת בכל זאת טלוויזיה, ולא עלה על דעתי להתלונן, ואין ספק שגם א.ק. קיבל את העניין בהלך רוח פילוסופי. אבל אז הזדחלה לתודעתי תחושת פניקה ונשטפתי זיעה קרה כי קלטתי שאם יבינו מן התוצר הסופי שאני חברו הוותיק של א.ק., יורמו כל מיני גבות ומיד יאשימו אותי במשוא פנים, כי שיבחתי את הספר בעיתון, ואיך זה שנותנים לחבר ותיק של הסופר לכתוב עליו ביקורת, והנה השחיתות חודרת למחוזות הרוח, ולפני שנשים לב עוד ימעלו בכספי אגודת הסופרים – ולך תכחיש ותספר שזה עתה נפגשת עם האיש, שהרי המצלמה לא משקרת. אבל מיד נזכרתי שבכל זאת מדובר בערוץ 1 ואף אחד לא יראה והכל בסדר.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את: