עץ היניצ'רים

לפני שנות דור (באמת) למדתי את תולדות האימפריה העות'מנית אצל פרופסור דוד קושניר, אשר על כן אני כותב "עות'מנית" בתעתיק הרשמי. לא הרבה נשאר לי מאז, ותורכית לצערי לא הספקתי ללמוד, אבל הסכם קוּצ'וּק-קָאיינָרְגִ'י ("המעיין הקטן") נחרט היטב בזכרוני, לצד עוד מונחים מצלצלים כמו דֶוְושִירְמֶה (חטיפת ילדים לצבא) או בּאשִי בּוֹזוּק (ראשים שבורים – כינוי לחיילים תורכיים סדירים-למחצה בימי ירידת האימפריה.)   

הספר "חוכמת הסריס" העלה משום כך ניחוח נוסטלגי באפי – לאו דווקא לאיש החולה על הבוספורוס, לארמון טופקאפי או להרמון הסולטאן, אלא לקפטריה של הבניין הראשי, למדשאות האוניברסיטה ולמעונות הקמפוס. אבל האמת היא שהספר הזה בהחלט יכול להעניק רעננות מסויימת ללימוד פרשיות היסטוריות שעשויות לסבול ממידה של יובש.

באשי בוזוק, ציור שמן של האוריינטליסט הצרפתי לאון ג'רום, 1881.  [ מקור ]

כמו שורה של שרלוק-הולמסים היסטוריים – הזכור בהם הוא האב וויליאם מבאסקרוויל, גיבור "שם הורד" של אומברטו אקו – יאשים טוגאלו הוא אינדיבידואל חד-מחשבה הבקיא מאוד בצפונות החברה שבתוכה הוא פועל והחוקים התרבותיים שלה. אין פלא לכן שהוא מועמד הולם לפענח שורה של מעשי רצח מסתוריים, מזימות פוליטיות ותככים בהרמון הסולטאן מחמוד השני, שליט האימפריה העות'מנית. כל אלה מתרחשים בתקופה פוליטית קריטית – מעט לפני ההכרזה על רפורמות דרמטיות, שנועדו לענות על אתגרי המודרניות האירופית המאיימת על הקיסרות המוסלמית האדירה.
 
"ברוך כישרונות אך נטול אשכים" – כך הכיתוב השנון-במפתיע על כריכת הספר; כראוי למותחן היסטורי מתוחכם, מצליח המחבר, ג'ייסון גודווין, 'לעגל' את דמותו של הגיבור ולהציגו בפני הקורא כאדם מורכב, חריף-שכל אך לא נטול חולשות, אאוטסיידר בעל מהלכים ומעמד בחלונות הגבוהים, שאינו זר גם בביבים של איסטנבול של המאה ה-19; אבל הסריסות נותרת בכל זאת אלמנט מסקרן במיוחד, וגודווין עושה מאמץ לספק את חדוות ההצצה של הקורא. מנהג הסירוס נפוץ בתרבויות שונות ובזמנים שונים; באימפריה העות'מאנית, מי שעבר את הניתוח המבעית ושרד, היה מועמד לקריירה נאה במסדרונות השלטון. גודווין מסביר – לידיעת רונית תירוש – שהסירוס יש לו דרגות שונות של חומרה, וליתר דיוק: היו כאלה שאיבדו את האשכים אבל לא את איבר המין, כמו גיבור הספר, יאשים; ולעומת זאת היו עבדים – על פי רוב נערים שחורים – שכל הגניטליה שלהם נכרתה; יש להניח שרבים מהם, אם לא רובם, מתו כתוצאה מכך. אבל רק הם יכולים היו להגיע לדרגת קיזלאר-אגא, סריס-ההרמון השחור הראשי – שהיה גם פונקציה פוליטית מרכזית, שניה בחשיבותה רק לווזיר הגדול. וגודווין מפנק אותנו בעוד פרט טריוויה מרנין: הסריסים הללו נעזרו בצינור עשוי כסף כדי להשתין. 

אנו לומדים אמנם מעט על התסכול וההחמצה הכרוכים בחיי סריסות – ליאשים אין ולא תהיה משפחה, והמיניות שלו פגועה – אבל מצד שני מרגיע אותנו המחבר בתיאור ליל-אהבים סוער עם אשתו היפהפייה של השגריר הרוסי באיסטנבול, ללמדנו שסריס אין פירושו אימפוטנט.  

 

הסריס הלבן הראשי, לאון ג'רום, 1874. [ מקור ]

 

יניצ'רים יוונים במסגד, ג'רום, שמן על בד, 1865. [ מקור ]

חובבי היסטוריה יתענגו בוודאי על האופן בו משלב גודווין את עלילת המתח והמסתורין עם בקיאות מרשימה – בעיני הדיוט, לפחות – בעידן ובמקום שבהם הוא עוסק. הוא מצליח להעתיר שפע של מידע בלי להפוך דידקטי מדי ולהסיח את הדעת מעלילת המתח, ומסביר מונחים ומושגים בלי להכביד; גם התרגום (המצוין, של אופירה רהט) אינו מניח ידע מוקדם כלשהו של הקורא בתולדות האימפריה העות'מנית, וזאת מן הסתם הסיבה לכך ששמו המקורי של הספר – עץ היניצ'רים – שונה בתרגום; היניצ'רים, "החיילים החדשים", היו אבן יסוד של עוצמת הסולטנות, ושמם נודע בכל אירופה. בינתיים הפכו לפרט טריוויה היסטורי, ונותרה רק התזמורת הנושאת את שמם, אבל בעת התרחשות העלילה הם זיכרון קרוב ומאיים: עשר שנים לאחר שנטבחו בהמוניהם מכיוון שהפכו לאיום פנימי על השלטון, מתרבים הסימנים שהם עומדים לחזור.   

יש חולשות בספר, והן מצויות באופן בו נפרשת עלילת המתח ובקצב העלילה; מחפה על כך הצבעוניות ותיאורי הרקע המרתקים. גודווין, מצויד בתובנות היסטוריות בנות-זמננו, לא מוותר אמנם על שום פרט של אקזוטיקה או ארוטיקה, אבל נשמר מכל רמז לשיפוט מערבי מתנשא ו"אוריינטליסטי"; השגרירים המערביים בבירה הם נבלים חורשי מזימות או ליצנים מגוחכים (להוציא את דמותו הסימפטית והמשעשעת של השגריר הפולני – נציג של מדינה שלא התקיימה כלל באותה עת, מפני שנבלעה על ידי שכנותיה.)

 

שיחה ליד האח – ג'רום, 1881. [ מקור ]

לעומת זאת המגוון האנושי של בני איסטנבול – מן הירקן ובעל בית הקפה ועד אמו של הסולטאן – מתואר באמפטיה נעדרת סטריאוטיפים; בולט בתבונתו הנאורה האימאם מן המסגד שבו מתפלל יאשים, המעניק לגיבורנו הסבר מלומד ואינטליגנטי על תולדות אמונתם הדתית הייחודית של היניצ'רים; ולצדו דמויות כמו הסריס האפריקני הצעיר והנבון העובד בארכיון המדינה, הידידה הרקדנית פרין, ועוד רבים – בהם שני כבאים ששמם הקורץ הוא אורחאן ופאלמוק. אבל בראש כולם ניצב כמובן יאשים: אמיץ, חכם, איש רעים ואפילו טבח מצוין (אפשר היה לצרף, נדמה לי, חוברת מתכונים מלבבת לספר.) כמו גיבורו, גם גודווין משתמש בספרו במבחר מרשים של חומרי גלם משובחים, בהרבה מאוד תבלינים מעוררים, ומוציא ממטבחו ארוחה ספרותית שאולי איננה גורמה אליטיסטי, אבל בהחלט מספקת סעודה חורפית טעימה ומשביעה.    

"רחוב הפחחים עבר קצת ממערב ומעל למסגד רוסטם פאשה…שוק הפח לא היה מקום שפשטו עליו המונים. רוב הפחחים עבדו בפתחי החנויות, קרוב ככל האפשר לאור ולאוויר ורחוק מהכבשנים המעשנים שלהטו מאחור. מכאן, בנקישות אין-סופיות בפטישיהם, הוציאו מתחת ידם סדרת מוצרים…"

חרשי המתכת – שמן על עץ, רודולף ארנסט, 1888.

 

[גירסה של רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"]
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

פיניגן ברמינן

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

שתי רציחות בחיי הכפולים מאת יוזף שקוברצקי

פורסם בהארץ, תרבות וספרות, מאי 2004

הנאצים באו והלכו, אבל הקומוניסטים נשארו בלבבות

תירגמה מאנגלית דפנה לוי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 160 ,2004 עמודים

מי הוא בדיוק הצ'כי הזה, הגולה באקדמיה הקנדית, המשקיף במידה של אירוניה סלחנית ומשועשעת על המנהגים והטקסים המוזרים של השבטים הצפון-אמריקאיים שבתוכם התאזרח; אותו פליט-אינטלקטואל אופייני של הקומוניזם הצ'כי, המנהל חיים כפולים? הרומאן הבלשי-לכאורה של יוזף שקבורצקי, "שתי רציחות בחיי הכפולים", מכיל כמה וכמה פרטיים ביוגרפיים מקבילים מאוד לחייו האמיתיים.

הנה למשל אשתו של שקבורצקי, זדנה סליברובה: ברומאן מנהלת אשתו של המספר, בסיוע בעלה, הוצאה לאור שמושבה בטורונטו, ואשר פירסמה עשרות יצירות של מחברים צ'כיים שנאסרו לפרסום במולדת. על כך זכתה, כשהגיעו ימים אחרים, באות כבוד מן הנשיא-הסופר של צ'כיה, וצלאב האבל – כך ברומאן, וכך גם במציאות. לגיבור עצמו – כמו לסופר – חיבה לספרות בלשית. הרומאן, שהוא הראשון שכתב שקבורצקי באנגלית, נושא הקדשה לווצלאב האבל. ברור אם כן שחלקים מן הרומאן מתבססים על המציאות, אבל הכפילות שבכותרת קיימת ברומאן הזה בכל רבדיו: האלמנטים הביוגרפיים ניכרים במיוחד בחלק "הצ'כי", שהוא גם המהורהר, הנוגה והטרגי יותר. הבדיון, הקלילות וההשתעשעות בספרות בלשית שייכים לחלק האמריקאי של הסיפור, ובו תעלומת רצח שהמרצה הצ'כי החביב והלא מזיק מסייע בפענוחה.

מיד מהדהדת אם כן אותה תימה ותיקה המעמתת את אירופה הישנה עם העולם החדש דרך דמותו של הגולה בניכר האמריקאי – נבוקוב, כמובן, עולה על הדעת; ונוסף לכך, כמו בעוד יצירות ספרותיות במובהק המשתמשות בז'אנר הבלשי כאמצעי לתיאור מחכים וחודר של קהילה קטנה וסגורה, מתאר שקבורצקי בעט מושחז את המוסד האקדמי הקנדי, על מרציו האקסצנטריים, הסטודנטים ובעיקר הסטודנטיות, מערכות היחסים הסבוכות ושלל החוקים הפנימיים. המבט שלו מרוחק, מנוכר קצת אף שיש בו סימפטיה, מהולה בלעג קל. אבל אין לקורא עניין אמיתי בקורבן הרצח, ששמו, ריימונד האמט, מעלה באוב את הקלסיקונים של הז'אנר, ריימונד צ'נדלר ודאשיאל האמט (יש עוד מדרשי-שמות רבים בספר, ולא מעט שמות אמיתיים).

גם שאר הדמויות המעורבות בפרשה הן במידה רבה שטוחות למדי, כמעט סטריאוטיפיות. המחבר מעניק להן, אמנם, שמות ופנים, ובעיקר מניעים, אבל מפעיל אותן על במת העלילה כמו בובות ממוכנות. לא כך בכל האמור בחייו האחרים של הדובר ברומאן: כמו כל גולה הוא נושא עמו את המולדת הישנה. הפעילות שלו ושל אשתו בלב חיי התרבות הענפים של הצ'כים הגולים הופכת את העבר לעניין עכשווי לגמרי. שקבורצקי, המתמרן בין הנימה העולצת של סיפור הרצח הגרוטסקי לבין תהומות העצב של העולם הישן והאפל, כותב בעצם על המצב הצ'כי, גם כשהוא כותב על קנדה.

שני דברים הפריעו לי ברומאן: האחד, מן הסתם, תלוי בהשקפת עולם. שקבורצקי הוא שמרן, וכמו רבים מקורבנות העידן הקומוניסטי אחוז ספקנות, לעתים לעגנית, לעתים מרה, כלפי השמאל הליברלי באמריקה שבתוך מעוזיו האקדמיים הוא יושב. פה ושם הוא חורג מנימתו המאופקת, האירונית, ומבהיר באופן כמעט דידקטי את השקפתו (בעצם, השקפת הדובר בספר – אבל, כאמור, קצת קשה להפריד ביניהם) בנושאים כמו הפלות ("מרפאה מהודרת להרג תינוקות") או מניפולציות של המדיה, שנועדו להכפיש את הנשיא רייגן; ההבהרות הללו מסורבלות למדי, ויש בהן מין נאיוויות; מפתיע במקצת, שהרי האירופי האנין, המתוחכם והמנוסה אמור להאפיל בתבונתו על הפשטנות הארצית של האמריקאים.

העניין השני הוא שולי, כמעט אגבי, ונתקלים בו לעתים מזומנות בארצות הקומוניסטיות לשעבר: העיסוק בעבר הקומוניסטי הקרוב, שורש כל רע, לא מותיר מקום לעידן הנאצי. עם הנאצים אין בעיות: כולם יודעים שהם היו רעים, מפלצתיים ממש, אבל הם היו והלכו להם (ועמם גם היהודים). אבל הקומוניסטים מייצגים רשע עמוק יותר, יסודי יותר, שהתנחל בלבבות והוא ממשיך לאיים ולרדוף גם לאחר שנעלם לכאורה מהעולם. ברשימה קצרה שכתב ב-1989, עם נפילת הקומוניזם בארצו, דיבר על סופם של "המשטרים המדכאים שעיוותו חיי אנוש בצ'כוסלובקיה מאז 1939". בלי לפרט ובלי להבחין.

בסופו של דבר זה הנושא העיקרי של הרומאן: עם תום הקומוניזם נפתח, לכאורה, עידן של חירות, פתיחות ואמת. והנה מתברר ששרידי מערך השקרים המתוחכם והשטני של הקומוניסטים, שאין מפלט מן ההיגיון המעגלי והשרירותי שלו, המרשיע אותך בכל מקרה – באו בירושה אל העולם החדש. פעם האשימו אנשים על דעותיהם, או על לא-כלום, בהתנגדות למשטר; כעת מאשימים אותם שהיו מלשינים או סוכני המשטר. רבים מקורבנות המשטר הישן נופלים קורבן למשטר החדש: משטר של עיתונות ביבים חופשית וחסרת מעצורים, הרודפת סנסציות בכל מחיר כדי לשרת את האדון החדש, הרווח. אשתו של הגיבור נופלת קורבן לעיתון המפרסם רשימה, פיקטיווית בחלקה או ברובה, של דמויות ידועותשעבדו בשירות המשטר כמלשנים או מודיעים. הפרסום גורם לה צער וכאב עמוקים שאין להם נחמה.

גם הפרס שהיא מקבלת מידי נשיא צ'כיה על תרומתה לספרות הצ'כית, ואפילו זכייה במשפט דיבה, לא מסייעים לה. בעלה רואה את הכאב שלה אבל אינו יכול לסייע, או אינו יודע כיצד. החלקים הללו הם מיטבו של הרומאן; שקבורצקי כותב בכאב על "המהנדסים של נפש האדם" – כשם רומאן שפירסם ב-1977, ונחשב בעיני רבים למיטב יצירתו. אלה הם הצדקנים, המקטרגים, הממהרים להאשים ולגזור דין; ביניהם גם סופרים, שאמורים להפגין הבנה מעמיקה יותר של הנפש, לצדד במוכים ובמפסידים, להימנע משיפוט מהיר ולינץ' על בסיס שמועות. והעניין הזה, כל כולו, הוא מרמז, אינו אלא תולדה של השנים האיומות ההן. בעבורו לא היו אלה "השנים הנפלאות בזבל", כשם ספרו של הסופר הצ'כי מיכאל וויווג, בן דור צעיר יותר.

באותה רשימה שכתב עם נפילת הקומוניזם אמר שקבורצקי ששמחתם של בני העשרים בארצו שלמה וטבעית, אבל בעיני הדור שלו והמבוגרים יותר, היא אינה יכולה להיות שמחה שלמה: הם סבלו והפסידו יותר מדי. הרומאן כולו, על חולשותיו, מאייר בחריפות את התפישה הזאת, שלפיה אין כל דרך להימלט באמת מעוולות העבר; ולעתים קשה גם, בעיקר לקורבן, לדרג את סולם העוולות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל – פורסם בידיעות אחרונות, נובמבר 2003.

איבּ מיכָּאֵל

איבּ מיכָּאֵל, מבכירי סופריה של דנמרק, פרסם רומנים, וכן שירה, ספרי מסעות,
יומנים ומחקרים; "נסיך" היוצא עתה לאור בתרגום עברי, מתרחש בעיירת חוף
דנית בשנת 1912; ילד-חופשה בשם מאלטה מבלה שם את ימי הקיץ. הספר רווי
פיוט ופנטסיה, אבל לצד ההפלגות המילוליות שוזר איב מיכאל סיפור עלילה
גורף, עלילת מסתורין והרפתקאות, שבה משתלבים עבר והווה, מציאות ודמיון,
מודרניות מערבית ועולם מסתורי של תרבות רחוקה ונעלמת; שלווה בורגנית
שלתוכה פולשים רמזים של מציאות אחרת וריח מרחקים אקזוטיים.
דנה כספי, המתרגמת של "נסיך", אומרת שזהו מאפיין בולט של עוד סופרים
דניים וסקנדינביים שתרגמה (המוכר בהם, אולי, הוא פיטר הוג, בעל "חוש
השלג של סמילה"). האתגר התרגומי אצל איב מיכאל היה שפתו הפיוטית
והשימוש הייחודי שלו בצורות כתיב חריגות או ארכאיות, כמו גם בחרוזים או
ציטוטים משירי-ילדים, אלמנטים המשחזרים ראיית עולם של ילד.
הראיון עם איב מיכאל נערך לרגל פרסום "נסיך," הרומן העשירי שלו, רומן
שזכה לשבחים רבים ותורגם לשפות רבות זרות. זהו ספרו הראשון של המתורגם
לעברית.


אחד הדברים שעולים בברור מתוך הספר הוא התשוקה למסעות. אתה עצמך הרבית לנסוע בעולם.


נדמה לי שהדנים מתחלקים לשתי קבוצות – אלה שנוסעים למרחקים, ואלה
שנשארים בבית אבל חולמים על הפלגה למרחקים. אהבת המסע והתגליות היא
בהחלט חלק מהזהות הדנית. אני מרבה להפליג, על ספינת מפרשים ישנה,
שנבנתה עוד לפני הטיטאניק, בשם "נורדקפרן" השייכת לידיד שלי, רב-חובל.
במשך השנים יצאתי להפלגות רבות עליה, אפשר לומר שהקפנו את העולם, חצינו
את האטלנטי, שטנו באוקיינוס השקט, לפולינזיה, לגלפגוס, לאיי הפסחא
וטהיטיץ. מלבד זאת הרביתי לנסוע לאמריקה הלטינית, לסין, טיבט ועוד,
וכתבתי על המסעות.
יש בי אהבה גדולה לספרות ימית, כמו זאת של קונראד ומלוויל. אני חושב שעל
פי רוב ספרות הזרם המרכזי היא אורבנית מאוד במהותה, עוסקת בחיים בכרכים
הגדולים, ב"תפוח הגדול" למשל; ולעומתה יש ספרות שעוסקת במרחבים פראיים
ובנופי היבשה; אבל רק מעטים כותבים על מרחבי הים. זהו תווך שממעטים
לעסוק בו ולכתוב עליו. כאשר מגלים אותו, הים הוא מרחב עצום, נדמה שהוא
אינסופי, ההפלגה בו דומה למסע בחלל; בסוף המסע עשויים להגיע אל איים
טרופיים אגדיים, זרים ומוזרים; ואפשר גם לצלול ולגלות נוף תת-ימי שהוא
מעין מסע לנופים של פלנטה אחרת.


גיבורו של "נסיך", הילד מאלטה, אכן מרבה לחלום על הפלגות למרחקים. האם
יש בילד אלמנטים ביוגרפיים?


מאלטה הוא מעין-יתום. אני רואה ביתמות מטאפורה גדולה. מאלטה אינו מכיר
את אביו, ואנו איננו יודעים מיהו אביו. אגב, מובי דיק פותח ב"קרא לי
ישמעאל." גם ישמעאל התנכ"י הוא מעין יתום, ולדברים היה רקע במהלך חיו
של מלוויל. לדעתי היתמות, אמיתית או מטאפורית, יוצרת באדם תשתית ויכולת
להתנסות ביציאה ממקומו, להכיר ולהיפתח אל תרבויות אחרות; יוצרת רצון
לדעת, לתור – אולי למצוא אב חלופי; אני עצמי הרגשתי בילדותי כמי שאינו
שייך, כאילו אני חסר בית, שמשפחתי אינה משפחתי האמיתית. התחושה הזאת,
שאינני יודע מנין נבעה, מוצאת ביטוי בילד מאלטה, גיבור הספר. מאלטה חי
בעולם הזוי. בעולם הפנטזיה שלו, שיש בו תחושת השתאות וקסם מתמדת לנוכח
העולם.

דמויות ברומן הן על פי רוב, בדרך כלשהי, ביטויים של המחבר. ב"נסיך"
הגיבור הוא דמות כפולה – הילד והמלח, בן-אנוש ומלאך. הילד משקף את
החלום והערגה אל הים, המלח הוא התגשמות החלום. הפנטזיה הזאת אינה הזויה
לחלוטין, מסתבר בסופו של דבר. אלא שהילד אינו יודע שהרפתקאות המלח
נושאות בחובן טרגדיה, סיפור אהבה, ועימות רגשי קשה עם האב. זהו נושא
אוניברסלי, ואין לי צורך לחשוף כאן פרטים ביוגרפיים. אגב, בטרילוגיה
שפורסמה לפני "נסיך", "ילדת וניל", עשיתי זאת.


הילד מאלטה חי בעולם שבו המציאות ועולם הדמיון והחלום מעורבים זה בזה
לבלי הפרד. זהו אלמנט שקיים בתרבויות לא מערביות שאותן חקרת. בספר
בולטים אלמנטים מן התרבות האינואיטית של גרינלנד.


התרבות של גרינלנד (משם באה אהובת המלח) מוכרת יותר מקרוב בדנמרק. אולם
נקודת המוצא שלי בכתיבתי בכלל הייתה התמחותי בתרבויות של מקסיקו. מה
שהחל כלימוד בעל היבט אקדמי הפך להכרות קרובה ולהתנסות אישית וחווייתית
מדהימה. במהלך המסעות שלי והשהות אצל שבטים אינדיאניים עברתי חוויות
טרנסצנדנטליות. בין השאר הדבר מושג בעזרת עשב גורם הזיות, אולם מכיוון
שהתהליך נעשה בהדרכה צמודה של השאמאנים ובאופן מבוקר מאוד, אין זו סתם
הזיית סמים אלא חוויה מרחיבת תודעה. לא הפכתי לאדם אחר בעקבות זאת.
נותרתי אדם מערבי, אבל לקחתי עמי סוג של הסתכלות אחרת על המציאות,
וצורת חשיבה אשר עשויה לסייע אפילו בחיי היומיום.
החשיבה המערבית נעה בקו ישר, ולכן אנו רואים במוות את הסוף – לא כתחילתו
של מחזור חדש. בספר יש תיאור של ספינה העורכת מסע הזוי על נהר האמזונס,
שבסופו היא חוזרת אל נקודת המוצא שלה. המעגליות הזאת מסמלת, בין השאר,
את מעגליותו של הזמן. במקום להגיע ליעדה, היא מגיעה למקום שממנו יצאה –
ואולם הכל כבר השתנה. אגב החוויה הזאת היא תחושה האמיתיות שנתקלים בה
בעת השהות בגונגלים, תחושה חלומית של מציאות אחרת.
בספר, אחת הסיבות לכך שהמלח המת הופך למלאך-השומר של הילד היא הניסיון
שלו לעצור את הזמן; מאלטה צריך להשאר תמיד בן 12, והקיץ על החוף צריך
להמשך לנצח. שכן הטרגדיה של המלח החלה באותו גיל, ראשית ההתבגרות.
מאלטה צריך להשאר נסיך. אבל על כך המלח-מלאך מוותר בסופו של דבר.

האם אתה רואה את עצמך כנושא מסר, אולי פוליטי, בהקשר הזה של המערב מול
שאר העולם?


אני לא מסיונר אבל בכתיבתי אני מבטא את העניין בתרבויות מדוכאות,
במנודים, בעמים המקוריים של אמריקה הלטינית ובחברות עניות אחרות ברחבי
העולם.
המערב תמיד נוסע למקומות אחרים כשהוא נושא עמו הניסיון והידע שהוא מביא
מהבית, ומסרב לראות מציאות אחרת. כשהספרדים הגיעו לדרום אמריקה הם לא
עצרו לשאול שאלות על אודות האתרים הפרה-קולומביאניים שהרסו, לנסות לברר
כיצד חושבים האינדיאנים, מהי תפישת המציאות שלהם – הם רצו רק להמיר את
דתם לנצרות ולנצל את אוצרותיהם. ב"נסיך," סנטוס (זר מסתורי, מוסיקאי,
המגיע אל העיירה הדנית הקטנה) הוא אחד מאותם ילידי אמריקה, שסבל ניצול
מידי מייצגי העולם העשיר, והוא בעצם פליט אינדיאני בדנמרק. אם כן, אם
מחפשים גווני-צליל פוליטיים בטקסט, אפשר למצוא אותם, ולא פעם הם שעושים
את המוסיקה.

אומרים שאתה התשובה הדנית לריאליזם המאגי…


אני כמובן איני אוהב שיתייגו אותי בקטגוריות. אני יכול רק לומר שאולי
אני מושפע מאותם מקורות, אשר השפיעו גם על סופרים לטינו-אמריקאיים
השייכים למה שמכונה ריאליזם מאגי: כחלק מעבודתי האקדמית תרגמתי מיתוסים
אינדיאניים קדומים. באמריקה הלטינית יש תערובת של המיתוסים הללו עם
שרידים של אמונות וסיפורים מימי-הביניים של אירופה, שהגיעו עם הכובשים
הספרדיים. אבל אם ניקח את הדוגמה המובהקת של "מאה שנים של בדידות" של
מארקס, הוא מתרחש בעיירה קטנה ונידחת, מקונדו; "נסיך" מתרחש גם הוא
בעיירה קטנה ומרוחקת בשם גהחלשגמ. אני חושב שהעקרון הוא שככל שהמקום
קטן יותר, הוא אוניברסלי יותר. אני חושב שזוהי אחת הסיבות לכך שמרקס
התקבל טוב כל כך ברחבי העולם: מקום קטן, שבוי באמונותיו התפלות, הקהילה
הקטנה והיחסים בתוכה, אלה הם דברים הנכונים להרבה תרבויות שונות
ומרוחקות זו מזו ולכן יכול לדבר אל אנשים במקומות שונים ומרוחקים. לכל
אחד יש סבתא, גדולה ומיתולוגית, המספרת לו סיפורים על רוחות ועולמות
דמיוניים…


ובכל זאת הספר שלך צפוני מאוד, דימויי הקרח, הים, הסופות, האור הצפוני.
אתה כותב על נוף מוכר.


כמעט עשרים שנה נשאתי בראשי את הדימוי של קרחון הנושא בחובו אנייה ומלח.
חשבתי על מלח המגיח מן הקרחון אל אי משווני. אבל הדימוי לא התגבש לכלל
יצירה, כי כמלח אני יודע שגם בתוך פנטסיה, שום קרחון לא יכול להגיע אל
אי טרופי, והדבר הציק אותי. עד שבסופו של דבר עלה בי הרעיון: למה לא
לכאן, לסקנדינביה? לאחר כל המסעות למרחקים הגעתי אל נקודת המוצא שלי,
אל המקום המוכר שלי..שוב, בדומה לאותה ספינה על האמזונס אשר לאחר מסע
ארוך מוצאת את עצמה בנקודה ממנה יצאה לדרך.


שאלה טריביאלית לסיום – האם אתה מכיר ספרות עברית?

לפני שנים רבות פגשתי בדנמרק את יורם קניוק וקראתי תרגום של יצירתו,
קריאה אינטנסיבית ומחוויות הקריאה הטובות שאני זוכר. אבל סנונית יחידה
לא מבשרת על האביב ובכך מסתכמת ההכרות שלי, עד כה, עם ספרות עברית

אולי תרצו לקרוא גם את:

ספר האלף-בית – דן צלקה

הוצאת חרגול, 178 עמ'. ,פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, 24 באוקטובר 2003

"המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" – כך נפתח ספר האלף-בית של דן צלקה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, או שמא נסיון התחמקות מתמשך מפני כתיבת אוטוביוגרפיה. צ'סלב מילוש, שכתב לכסיקון אוטוביוגרפי אלפביתי, העניק לו, לדבריו השראה לנסות שוב. המבנה הזה, כותב צלקה, מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך פוטר את הכותב מן הצורך במתן צורה למכלול. כל זה אמור בכותב – אך מה באשר לקורא? התחושה הראשונה – אולי בעיקר עבור מי שמכיר את צלקה – היא של פיתוי, ורצון לעלעל, כי מן הדפים עולה תחושה של שפע מעורר תאבון, של מטמון גנוז עם שכיות חמדה קטנות וחבויות. ואכן, אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר גדול: היסטוריה, אמנות, שירה, מפגשים עם דמויות נודעות ואלמוניות. המבנה האלפביתי מעודד את העלעול הקופצני הזה, את הקריאה הבלתי מסודרת, שרק מעצימה את עונג הקריאה.

צלקה הוא בבירור אחד מאותם יוצרים שרק על עצמם לספר לא ידעו, או ליתר דיוק לא רצו לספר; הוא מעדיף את עמדת המשקיף, המתאר, מתבונן, המהרהר. יש כאן כמובן קטעים ביוגרפיים מובהקים – למשל הקטע, המשולב באות "ק" "קוליבייל" מספר בתמצית הקיצור את קורות חיי סבו ואביו, בני עיירה שזה שמה, והסיפור מצמית, רב-עוצמה, ויכול לפרנס רומן או שניים; וכך גם, מן הסתם, סיפור ימיו של דן צלקה עצמו בפאריס, או בלונדון, וקודם לכן, כילד, ברפובליקות של מרכז אסיה, בפולין שלאחר המלחמה; אבל צלקה נמנע במכוון מעלילה לינארית המתארת את קורותיו; והוא עצמו נותר דמות לא נהירה לחלוטין, חמקמקה קצת – אפשר היה לומר שהוא מספק לנו רק חרכי הצצה אל חייו, אבל זה אינו הדימוי הנכון, או הדרך הנכונה להתייחס אל הספר הזה: כיוון שהקטעים בו אינם שרירותיים ואינם מקריים, אלא נבחרו בקפידה ולוטשו במיומנות, ובכולם יש אמירה, מבט, אבחנה. וכולם מגלים דבר-מה על הכותב אותם.

צלקה הוא קונוסר של אזוטריה תרבותית, בעל ידע אנציקלופדי, מסוגל לצטט שורות שירה נידחות – והוא גם מתאגרף, כידוע. זהו אחד הניגודים החביבים המתגלים לא אחת בספר. צלקה כותב, למשל, על ספרייה אידיאלית. "בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל." (עמ' 102) תיאור רומנטי, נשגב – ואז באה האירוניה הרכה, המשווה את האידיליה למציאות. צלקה לא מסתיר את ערגתו לחלום, אבל מביט בעולם בפיכחון שהוא, ודאי, גם תולדה של הזמן והמקום שבהם צמח. אם מחפשים היטב, אפשר למצוא גם מילה או שתיים על השקפותיו; הוא פוגש את אלכסנדר פן. "באוזני הצטלצלה המילה קומוניסט כמו המילה קתולי, רחבה וגמישה, אם כי הפליאה אותי קצת העובדה שאדם יהיה קומוניסט בישראל מרצונו החופשי." (119) ואם נעבור אל הערך "קתוליות" נמצא תיאור של שיחה עם כומר ברומא, שבה חושב צלקה על כך שאינם מדברים על אותו דבר: "אני, אתיאיסט יהודי, מתייחס לדת כמו אל אמנות, ולתיאולוגיה, בדומה לבורחס, כאל ענף של ספרות פנסטית." (155).

רומנטיות ללא-תקנה, לכאורה, עולה גם כשהוא מתאר סיפור שכתב, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, אבל צלקה אומר שהעלילה הזאת נראית לו פשוטה, כמעט אקסיומטית, ומביא סיפור היסטורי דומה, על הצייר הפלמי קוונטין מאטסיס, שהיה נפח, והתאהב בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו; "לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול." (42) ולעומת זאת, הנה שבב הזיכרון הזה: "דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות." (135)

הרביתי בדוגמאות מפני שיותר מכל מדבר הספר הזה בעד עצמו ואינו זקוק באמת לתאורים או ניתוחים, אולי רק להמלצה לקרוא אותו לאט, כדי לא להחמיץ משהו. אוטוביוגרפיה? מובן שכל דבר שאדם כותב מעיד גם עליו ועל אישיותו, ולו בעקיפין ובדרכים עקלקלות – וכך הדבר גם באוטוביוגרפיה הבלתי-אוטוביוגרפית שלפנינו, שבה עמל צלקה לשלוט היטב במה שהוא חושף. מתוך קשת הזיכרונות, המפגשים, תיאור החוויות החושניות והאינטלקטואליות, מצטייר, אמנם במרומז, דן צלקה עצמו – כאיש חם, פתוח, סקרן, תאב-דעת, אוהב חיים, מוקסם מן האמנות ומן העולם, ומעדיף להתבונן בצדדיו המוארים ולהתחקות על סודות את יופיו, אף על פי שהוא מודע היטב גם לאפלה והצללים שבו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

המלצה חפוזה

קיבלתי את ספר האלף-בית של דן צלקה (הוצאת חרגול): קטעים אוטוביוגרפיים קצרים, ערוכים בסדר אלפביתי. בהקדמה כותב צלקה שקיבל עידוד לכתוב כך מן הספר "האלף-בית של צ'סלב מילוש." אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר עצום, יקום מקביל, כאילו לא נוגע כלל לקיום המדכא של המציאות שלנו. 

צלקה כותב, למשל, על סיפור שלו, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, והוא כותב "לי נראית העלילה הזאת פשוטה, כמעט אקסיומטית," ומביא סיפור דומה, על "קוונטין מאטסיס, צייר מרתק בן אנטוורפן, שהושפע מליאונרדו ומההומניזם של ארסמוס. כשהיה נפח, התאהב מאטסיס בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו. לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול."

ועל הספרייה האידיאלית שלו –
"בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל."

וגם זכרונות מן היקום הנוכחי:
"דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות."

 

ועוד כהנה וכהנה – מפגשים, זכרונות, תובנות. 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

תורת המשחקים – לאה איילון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 286 עמ'.

נתיבי איילון

היא חיה בעולם משלה, אני שומע ילדים מתארים בציניות מישהי חולמנית, מין בדיחה של ילדים מתוחכמים שראו יותר מדי סיטקומים מאמריקה. ללאה איילון, משוררת המוכרת לקהל המצומצם של שוחרי שירה, שפרסמה גם פרוזה ("משהו קיומי") ולשונה השירית חודרת גם לפרוזה שלה, יש בלי ספק עולם משלה, וכתיבה (הנה הזדמנות להשתמש במילה הזאת) אידיוסינקראטית, כלומר בעלת תחביר ואופי ייחודיים, כתיבה שמצריכה פתיחות והענות, או ממש רצון, ללכת איתה; צריך להתרגל למוסיקה המיוחדת של הפרוזה שלה, למשפטים הארוכים, שנועדו ללכוד חוט מחשבה פתלתל ועמוס דיגרסיות, שעד סופו נשכחת לעתים פתיחתו; ולאופני דיבור שיש בהם חריגה רגעית ממוסכמות התחביר, כך שהם נדמים כמין טעויות, כמו עוותי-פרספקטיבה בציורים של דה-קיריקו. אבל העולם הייחודי של איילון הוא אותו עולם שכולם מכירים הכרות אינטימית: עולם מאוכלס ידוענים ודמויות מופת, או בעצם בבואותיהם התקשורתיות והפופולריות; עולם של הבזקי-פרסומת ותדמיות בהזמנה. איילון שואפת לבחון ולפרק את הדימויים ההמוניים הללו ולהגיע דרכם לאיזה גרעין אנושי, אמיתי ואישי.

אין הרבה חומר רקע לסוקר-הספרים על עטיפת הספר: רק אמירה של איילון עצמה, לפיה "יש בספר, למרות העמדת הפנים שלו, אמת גדולה והבנות רבות…ובאותה מידה גם סלידה מהכל ומכולם." עוד נגיע לאותה אמת גדולה, אבל הדרך אליה רצופה מפגשים עם פנתיאון מוזר, שבו דרים ג'יימס דין וביל קלינטון ומדונה, אבל גם הרמב"ם, וירג'יניה וולף ואיינשטיין; וגם בחירות פחות מובנות מאליהן: הרב שמשון רפאל הירש, ודמויות בדויות כמו גטסבי הגדול, תלמה ולואיז, או פליישמן, דמות של רופא יהודי צעיר מתוך סדרת הטלוויזיה הזכורה לטוב "חשיפה לצפון."

איילון דוהרת לה – מן הסתם במכונית הספורט הצהובה הפתוחה שעל העטיפה – באוטוסטרדות פקוקות מדימויים, עוצרת לעתים בתחנות דלק שכוחות כדי ללגום משקה זנגוויל. היא נוסעת מרחובות ירושלים המוכרים והמלנכוליים אל הזוהר של לאס-ווגאס, סנטה-פה, פאריז, בלי מגבלות של זמן ומרחב, כדי לראיין ולדובב את הנפשות הפועלות בספרה, במקומות וזמנים שעל פי רוב נתקבעו בתודעה הקולקטיבית שלנו, והם ידועים ומוכרים, או כך לפחות נדמה לנו. הגיבורה-הדוברת בספר פוגשת את גיבורי התרבות הללו באינטימיות של חדרם, ומנהלת עמם דיאלוגים הזויים, שזורים אבחנות אירוניות, סיסמאות ריקות או קלישאות הנאמרות, לכאורה, ברצינות תהומית, החושפת, בתוך הסיטואציה שבה נאמרו, את קלישותן: גביע המילקי, למשל, שהוא "הכי ישראלי שיש" לפי ביל קלינטון (עמ' 39); יש כאן עוד הרבה הבלחים, נוסטלגיים ומקומיים מאוד, מעורבים ללא הכר בתפאורת הכפר הגלובלי בעל האוריינטציה האמריקאית-טלוויזיונית המובהקת. "יש הבדל בין המציאות לטלוויזיה? שאלתי את עצמי.."(עמ' 228) אבל ההקשר בו נשאלת השאלה מעמידה אותה מיד באור מגוחך. יש הבדל, ועוד איך – והטקסט האיילוני עצמו הוא ראייה לכך, בהיותו רחוק מרחק עצום מן העולם הפופולרי והנגיש שבו הוא עוסק.

רבים מהדימויים סתומים בקריאה ראשונה, בדומה לקריאת שירה. דומה שהספר הוא כר נרחב ופתוח לניתוחים: שאלות של זהות נשית וישראלית מזדקרות בו בקלות; שאלות של אמונה והתחבטויות אינטלקטואליות עולות בו, אבל יש בהן אירוניה עצמית גדולה באשר לעצם קיומם של דיונים אינטלקטואליים; "לא כל השמות אינטלקטואליים כמו שרציתי כשהתיישבתי, אמרתי באיזה חוסר אמון למראה העובדה שלא ציפיתי לה, כי החלטתי, כשערכתי את הרשימה שכל השמות יהיו אינטלקטואליים, כשבו ברגע היתה פרסומת לתה ליפטון עם אשה בעלת חולצה צחורה…" (עמ' 12)

הגיבורה-הדוברת מחפשת דבר מה אצל שלל האלילים שעמם היא משוחחת בגובה העיניים. לעתים ניצתת איזו הבנה, הבזק של קירבה, אינטימיות של ממש. ומה על האמת הגדולה? אני לא בטוח, אבל האמת הגדולה שמצאתי היא בעיקר הרצון האדיר, העמוק כים, לאהבה. הרצון הזה מופנה, כפי שקורה לא אחת, אל אובייקטים גדולים מהחיים, למרות שאין דבר כזה, גדול מהחיים, כפי שמוכיחה כאן כל פגישה מחדש; חיפוש אחרי אהבה, שכאשר היא רק נרמזת מרחוק, הגיבורה כבר "חוצה אוקיינוסים של אהבה שכבר הייתה תמיד." (עמ' 98)

"תורת המשחקים" הוא ספר לא קל לקריאה ולא נגיש במיוחד – הוא לא שירה אבל גם איננו פרוזה של ממש. הוא מיועד בהחלט למיטיבי קרוא, או למי שרוצה, ומצליח, להתחבר ללשונה המיוחדת של איילון, לעולם הדימויים שלה ולרגש העז המפעם מתחת למוזרויות הרבות של הטקסט.

ידיעות אחרונות, 27 בדצמבר 2002, עמ' 27.

אולי תרצו לקרוא גם את:

דן צלקה – בסימן הלוטוס

הוצאת חרגול, 407 עמ'

דוד אבידן כתב פעם על הפוליטיקאים של הלשון, על כוחם הגדול של אנשי המילה הכתובה בעיצוב המציאות. הייתה זו ספק הזייה מגלומנית, ספק משאלה גדולה; בספר של דן צלקה יש גיבור מרכזי שהוא בלשן של שפות שמיות, וגיבור שני שהוא היסטוריון. צלקה מטיל אותם ממגדל השן הנידח, ובימינו האנטי-אינטלקטואליים אפילו מבוזה, אל מרכזה של קלחת פוליטית חברתית שנועדה להוביל מהלך גדול מאוד. צלקה מציב אם כן את הלשון וההיסטוריה ככוחות מרכזיים בעולם של דימויים חזותיים, עילגות ושעטנז לשוני, ותקשורת המונית בעלת זיכרון היסטורי של שבוע וחצי. שני הנציגים
הללו של האליטות האינטלקטואליות הישנות שונים מאוד זה מזה: יותם ניניו הבלשן, כפי שמצטלצל משמו, הוא איש תם וישר, יש בו טוהר פנימי עקרוני בכל גלגוליו המשונים; ההסטוריון, ינאי ולדמן, הוא איש מבריק ואפל, קל לאבחן אותו כסובל ממניה-דפרסיה (הוא נוהג להעלם כשגובר עליו הדכאון) נהנתן עד שחיתות. שני אלה חוברים ברומן המשעשע, העשיר, המורכב והמעניין של צלקה לפרוייקט שאפתני ומטורלל, שנועד להמליך בישראל נצר לבית דוד.

ישראל של שנות התשעים מצטיירת אצל צלקה כמקום רוחש מוזרויות אקסצנטריות. גלים מתגברים של אי-רציונליות, מיסטיקה חדשה וישנה, מתוצרת עצמית או מיובאת מאסיה או מאמריקה, חברה שסועה, אלימה, מבולבלת. להיסטוריון ולדמן יש רעיון: לרכב על הגל במקום לטבוע בו. צלקה פורש עלילה מפותלת, בעלת קצב של מותחן, מותיר פה ושם פערים המחייבים את הקורא להשלים דברים
בעצמו, וכל אלה כמעט אינם משאירים, בקריאה ראשונה, שהות להרהר במשמעויות-העל, או במה שחבוי מתחת לטקסט. יותם ניניו הבלשן פורש מן האקדמיה, חווה התגלות ואהבה, הופך לנרקומן וחוזר כסוכן-כפול ואיש מפתח בפרוייקט הבלתי אפשרי שאותו מנהל ינאי ולדמן.

ומיהו ולדמן? ואיך התחיל הרעיון המשונה הזה להתגלגל? לא הכל נהיר וגלוי לגמרי, אבל בתכלית הקיצור: החבורה המסתורית שולדמן בראשה מוצאת לה בחור צעיר ונחמד, גולנצ'יק משוחרר, שאילן היוחסין שלו שורשיו בבית-ישי, מה שאמור להעניק לו לגיטימיות שאין דוגמתה ולהמליך אותו על ישראל בתמיכה עממית רחבה וחסרת תקדים. כך יווצר גשר מאחד גדול מעל השסעים וקטבים בעם. ומכיוון שמדובר באנשים נבונים ויודע דבר, ברור להם שעל המלך המיועד לעבור הכשרה מאומצת וארוכה ובעיקר להפוך אותו למוצר בר-קיימא הניתן לשיווק בשוק שבו יש תחרות חריפה וקשה על לבבותיהם ונפשם של אזרחיה המבולבלים והתוהים של מדינת ישראל.

על הטראגיות של הקיום הישראלי מרבים לכתוב, והרבה פחות מכך על ההיבטים הקומיים שלו. אולי מפני שהרעיון להמליך על ישראל את חוטר ישי נראה מצחיק עד דמעות לאנשים רציונליים ומיושבים בדעתם – במידה מסוימת, חלקית, מייצגים אותם כאמור יותם וינאי – אבל אין בו שום דבר מצחיק עבור נתחים נכבדים בחברה הישראלית; זה מה שכל כך מצחיק, זה מה שכל כך מפחיד. את התובנה הזאת – שהמיתוסים הסהרוריים ביותר עדיין חיים בעוצמה רבה – מעניק צלקה לולדמן (שהיה מקורב, על פי הסיפור, לישעיהו ליבוביץ') וגם ליותם, ודרכם גם לקורא. בכוחה של הרציונליות הישנה
הם מנסים לעשות סדר חדש במציאות מטורפת וחסרת הגיון, מתוך אמפטיה וחיבוק של הזרמים הקמאיים החזקים המניעים צבורים רחבים כל כך. בחור חילוני צעיר וריקני למדי, חובב מכוניות ספורט וטיס, אמור להפוך למנהיגם האהוב והמקובל של כ-ו-ל-ם, מרבני האורתודוכסיה ועד מגלגלי ג'וינטים ממלמלי מנטרות. אפילו של אנשים כמו ינאי ויותם, המודעים עד כאב לאבסורד המופלא שהם מניעים.

תהלוכה גדולה וצבעונית של דמויות מצעיד כאן צלקה, החל בטייקונים יהודים אמריקאים וכלה בטוענים לכס-המלכות, עם שמות לא נשכחים כמו ירמיהו ענבים, טייך-בואנו, הרוזן סולארו, ריטר ברנקטי ועוד; המצפים לחייזרים ירוקים פוגשים כאן את המצפים למשיח, נציגי הותיקן עם זקני-ציון, התנועה המלוכנית והמוארים מהודו. בכל מערבולת המעמקים הזאת נעדרת כמעט ישראל של הזרם המרכזי, כאילו נעלמה לחלוטין -ישראל של כותרות העיתונים, של פוליטיקת היומיום המייגעת: היא נוחתת בסופו של דבר על עולם הבועה של גיבורי הספר עם רצח רבין. הרצח מתברר, ברגע האחרון, כציר מרכזי של הספר; הלעג הפראי נחנק לפתע.

צלקה מצליח, כמו אשף מיומן, להציג בפנינו מחזה תעתועים מבריק ומסנוור, להניע את הדמויות הרבות הנכנסות ויוצאות לעלילה שאין בה רגע של רגיעה, וגם לרגש ולהפתיע בתובנות יפות ובפכים קטנים מכל קצוות הידע האנושי.

פורסם בידיעות אחרונות, ספטמבר 2002

אולי תרצו לקרוא גם את:

השנים הנפלאות בזבל

פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות, אוגוסט 2002
אני אוהב ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים זה מזה). על גל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית.

על: אוץ, מאת ברוס צ'טווין, תירגם מאנגלית דורי פרנס, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד; הטרילוגיה הצ'כית, מאת קארל צ'אפק, תירגם מצ'כית אפרים פרויד, הוצאת ירון גולן; מפקד העיר בוגולמה, מאת יארוסלאב האשק, תירגמה מצ'כית רות בונדי, הוצאת גוונים.

מעולם לא ביקרתי בפראג. זהו וידוי תמוה בעידן חבילות הנופש הזולות, אני יודע, אבל החשק לבקר בעיר המוזהבת צץ ועלה מדי פעם בפעם ודעך אחר כך, ומעולם לא נהפך לדחף חזק באמת. בינתיים התפתח גם איזה חשש, שאמצא שם רק דיסנילנד
לתיירים, ודוכנים עם חולצות-טי של המונומנטים התיירותיים הגדולים של העיר, הגולם, שווייק וקפקא ("איך ידעת שהייתי בפראג?" תמה מישהו במשרד, לבוש חולצה שחורה שעליה הדיוקן העגום הנודע של קפקא, ועונה בעצמו "אה, כן, החולצה עם פרנק זאפא". נסתרות הן הדרכים שבהן הופכים ענקי הרוח לבני אלמוות).

ובכלל, מה לי ולפראג? אני לא מבין מלה וחצי מלה בצ'כית, ואין לי שורשים משפחתיים שם. כל מה שיש לי הוא חיבה לספרות קצת נידחת, מתורגמת לעברית, של עולם מרכז אירופי רחוק או של סופרים דיסידנטים, שכתבו בהומור של ייאוש שקט על השנים הנפלאות בזבל",  שנות השלטון הקומוניסטי. אני אוהב  ספרות צ'כית אף שאיני אוהב קביעות גורפות מדי, דוגמת "אני אוהב ספרות צ'כית" (את מי בדיוק? הסופרים הרי רבים ונבדלים מאוד זה מזה). האשק וקפקא, שמילן קונדרה תיאר פעם כתרומתה המרכזית של פראג לספרות העולם, פונים אל מחוזות שונים לחלוטין של הנפש, למרות שנמצא כבר מי שכתב על המשותף ביניהם – העיסוק ביחיד מול מכונת השלטון העריצה, אם לומר זאת בתכלית הקיצור. ושמא קפקא כלל אינו שייך לתרבות של פראג, כפי שטען מישהו במכתב נושן למערכת "ניו יורק ריוויו אוף בוקס", בתגובה לדבריו של מילן קונדרה? כך או אחרת, שניהם ישבו בפראג. ובתהילת שניהם, אגב, מעורב מקס ברוד, והרי לכם גם קשר תל-אביבי. ברוד היה זה שטען –
לתדהמתם הרבה של אנשי הרוח בפראג – ש"שווייק" הוא יצירה דגולה, במסורת הקומית של סרוונטס, רבלה, סוויפט וסטרן.

במקום לקום ולנסוע שמרתי פינה של ערגה חמימה לפראג של הספרים, שקיומה הגשמי הפך בהדרגה להיות חשוב פחות. וכמובן לצ'כיות בכלל, למרות שלא הכרתי מקרוב נציגים מאפיינים שלה. יש כת לא גדולה של חובבי צ'כיה וספרותה, שמתעסקת בקטנות, בדומה לאספני הפורצלן ב"אוץ" של ברוס צ'טווין, שהוא מן הסתם עוד חבר נלהב בה; אנשיה פיתחו דימוי יפה, שאין לי מושג מה מידת המציאותיות שלו, על העם הצ'כי ובירתו המופלאה. כבר שמעתי אנשים בקיאים ממני מביעים חשד באשר למידת האמת שבדימוי הזה. אבל נעים להאמין בו: ידיד של המספר ב"אוץ" גורס כי גיבוריו האמיתיים של "המצב הבלתי אפשרי הזה" – כוונתו, שוב, לעידן המלחמה הקרה – היו אלה "שלא הרימו שום קול מחאה נגד המפלגה או המדינה – אך נראה כי הם נושאים את סך כל התרבות המערבית בתוך ראשיהם… בשתיקתם", מוסיף אותו ידיד, "הם מטיחים את העלבון הסופי במדינה, בכך שהם מעמידים פנים כי היא אינה קיימת". הנובלה החביבה של צ'טווין מספרת על קספר יואכים אוץ, צ'כי מוזר ואספן כפייתי, שהעליב את מדינתו במשך שנים ארוכות, וגם הערים עליה ושיטה במנגנוניה, והכל למען אוסף פסלוני פורצלן מצועצעים.

ספרו של צ'טווין האנגלי הוא מין נספח חיצוני לגל קטן של תרגומים שהצטרפו לאחרונה למדף הצ'כי בעברית; תרגומים של הראבל, וויווג, ומי שאחראי לחיבה התמוהה שלי לכל מה שהוא צ'כי, קארל צ'אפק. הטרילוגיה הצ'כית שלו, שתורגמה בידי אפרים פרויד, כוללת את "כוכב נופל", "חיים רגילים" ואת "הורדובל", שתרגום ישן שלו עוד מונח על המדף שלי: רומאן שיש לו רק מעט עם פראג המעטירה, ועוד פחות עם הדברים שהותירו את צ'אפק חרות בזיכרון הקולקטיווי, כלומר המלה "רובוט" שנכנסה למילון אוקספורד ודיסטופיות קרנבליות כמו "המלחמה בסלמנדרות" או "בית חרושת למוחלט". הטרילוגיה היא פילוסופית, כבדת ראש ונחשבת לפסגת יצירתו של צ'אפק, והתרגום, אף שאינו חף מפגמים – בעיקר כשמדובר בלשון מדוברת – שוטף וניכר בו שהוא מלאכה שנעשתה מאהבה. היא ראויה כמובן ליותר מאשר האזכור האגבי שכאן.

אבל הממתק האמיתי הוא בלי ספק "מפקד העיר בוגולמה" של יארוסלב האשק, שיצא זה עתה בתרגום רות בונדי. חובבי שוויק הם כת כשלעצמה, כפי שנוכחתי בשנה שעברה במפגש שבו שוחחה בונדי על שווייק: חיים בינינו לא מעט שווייקולוגים. הפופולריות שלו בארץ פרחה פעם כמעט כמו במולדתו, בין השאר בזכות העיבוד לבמה והשחקן מאיר מרגלית שגילם את החייל הטוב; שווייק נודע מאוד גם בגרמניה, ברוסיה, בפולין ובעוד ארצות אירופיות, אבל הרבה פחות מכך בעולם הדובר אנגלית. אמריקאי אחד ממוצא צ'כי, זני סלדון שמו, תירגם מחדש את שווייק ומנסה להוביל מסע לכיבוש הלבבות, בעיקר בארצות הברית. תארו לכם, הוא פונה אל דוברי האנגלית באתר האינטרנט שלו, שמרק טוויין היה נותר עלום לחלוטין לעמי אירופה בגלל תרגום קלוקל (התרגום הנפוץ לאנגלית, הוא טוען, נעשה על ידי דיפלומט בריטי בעל ידע חלקי בצ'כית, שצינזר גסויות וסירס לחלוטין את הספר) או מערך נסיבות אקראי. הרי הדבר לא יעלה על הדעת.

קוראי העברית אינם סובלים מקיפוח כזה. החטיבה האחרונה של "מפקד העיר בוגולמה" כוללת סיפורים מוקדמים, מעין טיוטות של שווייק, וכל אוהד ומתעניין מתענג על מציאות שכאלה, שיש בהן משום הצצה אל סדנת האמן. רוב תכונותיו הנלבבות של שווייק כבר מופיעות בסיפורים, אבל טרם עודנו ושוכללו; הם נקראים כמעין הומורסקות עם פואנטה חדה, ונטיית מה להפלגת יתר, שכן שווייק עובר בהן הרפתקות מסמרות שיער: מבצע בעורף האויב האיטלקי, טיסות אימונים שאחת מהן מסתיימת מוקדם מדי ("מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה") והאחרת, עם מאיור רומני מבוהל, שווייק חוצה
את האלפים והים התיכון ונוחת ליד טריפולי; אחר כך הוא מפוצץ מערך של מחסני תחמושת קיסריים, אבל כמו גיבור של סרטים מצוירים יוצא בשלום ומודיע (בהכנעה) לצוות החילוץ שמוצא אותו בין ההריסות שאין שום דבר חדש והכל בסדר. הפטריוטיזם התם והמטומטם של שווייק שובר שיאים, כשהוא מסרב בתוקף להשתחרר מהצבא ועומד על זכותו למות למען הקיסר.

חטיבה נוספת בספר היא "סיפורים מן השרוול", והקטעים בה לא התיישנו היטב; אלה הן הומורסקות – מדוע יש טעם עבש למלה הזאת? – משעשעות יותר או פחות, שוודאי לא היו זוכות לחיי נצח אלמלא מחברן; כך גם נאומי הבחירות של "מפלגת הקידמה המתונה בגבולות החוק" שהקים האשק עם חבריו לשתייה. לעומת זאת, החטיבה הראשונה בספר, "מתולדות העיר בוגולמה", היא פנינה אמיתית שפלא הוא שתורגמה רק כעת. אלה הם ספק סיפורים, ספק זכרונות, מתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה ב1918-. האשק, הוא החבר גאשק, ממונה למפקד עיר נידחת ברוסיה. הוא מתאר ביובש מרוחק מעט את הכאוס הברוטלי ואת דרכי התמודדותו, השווייקיות בעליל, עם המצב: האשק מתמרן כמיטב יכולתו, ובשילוב של חנופה, ערמומיות ואיומים מוסווים בז'רגון מהפכני משתדל למנוע מהקצבים המטורפים שמסביבו להשתולל. יחסי אהבה-שנאה מיוחדים במינם הוא מפתח עם מפקד "הגדוד המהפכני הטברי", ירוחימוב, שאחרי כיבוש העיר על ידי האשק ללא ירייה אחת מנסה לכבוש אותה בשנית בדם ואש, מדיח את האשק מתפקיד מפקד העיר ומודח בעצמו, מפרסם צו המורה לכל תושבי העיר ללמוד קרוא וכתוב בתוך שלושה ימים, כדי שיוכלו לקרוא את הצווים שהוא מפרסם, ולבסוף מלשין על
האשק שהוא בוגד, כדי שטריבונל מהפכני יוציא אותו להורג. אבל גם מצרה זו נחלץ האשק, הופך את הקערה על פיה, ויריבו-ידידו, שישן, שיכור, במשך הדיון, יוצר פטור בעונש של נזיפה, לאחר שהקנאי בחברי הטריבונל נמלך בדעתו ומוותר על רצונו העז להוציא מישהו להורג בירייה.

מה שיש בסיפורים הללו, שפורסמו זמן קצר מאוד לאחר המהפכה הרוסית, על ידי מי שלחם לצד המהפכנים, הוא קודם כל ראייה ריאליסטית, מפוכחת וחדה של המציאות ושל האנשים שמאחורי האידיאולוגיה. האשק רואה ומתאר אנשים בלי כחל ושרק אידיאולוגי. הטובים ובעיקר הרעים נמצאים בכל צד, והרוב המכריע אינו שייך לשום מחנה פרט לזה של הבורים הנגררים, שמבינים באידיאולוגיה של המהפכה בערך כמו שהם מבינים באלגברה. יותר משמונים שנה לאחר שפורסמו, ההומור המריר של סיפורי בוגולמה עודו חד, ארסי ורענן לחלוטין, ומציב אותם במקום של כבוד לצד יצירת המופת הקומית של
האשק, "החייל האמיץ שווייק".

אני אוהב את שווייק, אבל שונא את השווייקים – כך אמר, בערך, הסופר הצ'כי פאוול קוהוט, שחשב כמו רבים שהגישה השווייקית של מרד כנועועקיף היתה בעוכריהם של הצ'כים במשך שנים רבות. אומרים שהצ'כים מתווכחים לעתים אם שווייק עוצב על פי תכונותיו האופייניות של העם הצ'כי, או שמא העם הצ'כי עיצב עצמו על פי שווייק. לי עצמי קשה שלא להתפעל ממונח כמו "מהפכת הקטיפה" ומעם הממנה סופר לנשיא, אף שאם יש איזה לקח טוב אחד ללמוד מהאשק, הרי הוא שלא ללכת שולל אחרי דימויים  וסיסמאות. אולי הגיע הזמן לנסוע לפראג ולהיווכח בעצמי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

בוהומיל הראבאל – תספורת

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת גוונים, 94 עמ'

הראבל כבר הוכתר  – לפחות על פי הכיתוב בגב הספר – ל"גדול הסופרים הצ'כים בעשורים האחרונים" – תואר חסר משמעות אמיתית, בדומה לדרוגי עשור ומילניום למיניהם. מכיוון שברור שיש תופעה ייחודית כזאת ששמה 'ספרות צ'כית', שמשהו ממנה זוכים קוראי עברית לטעום (בעיקר בזכותה של רות בונדי), אולי יש מקום גם לדרוגים. אבל מתרגומי הראבל שקראתי עד היום עולה קול ייחודי ומובהק מאד, שלא משתלב בהכרח באיזושהי ערכת אפיונים קולקטיבית, "צ'כית". כן, יש כאן הרבה בירה – מקום ההתרחשות הוא המבשלה, נוף ילדותו של הראבל; ובסיפוריו של הדוד פפין מהדהד קולו של החייל האמיץ שוויק ("….האידיוט הזה מהאנה שבשעת מפקד יצא מן השורה ואמר לאלוף-משנה פון-ווכרר: 'בעל הבית, קח את הכדורים והשוברים שלכם, אני הולך הביתה, אני חייל לא אהיה.' והאלוף משנה צרח על הנגדים: 'איזה כולירה יש לכם כאן?" … וגו'). ויחד עם זאת הוא כותב במין להט חסר נשימה, תוסס וחושני, שאינו עולה בקנה אחד עם איפוק ואירוניה דקה שאני נוטה לזהות אצל כותבים אחרים בני ארצו.

אלא שלאחר הקריאה ב"תספורת" לא היה לי שום חשק לכתוב על ספרות צ'כית, או אפילו על הנושא העיקרי של הספר, שהוא סיפורה של אשה צעירה אחת בעיירה קטנה בראשית המאה – אשה שהיא רוח-סערה, פראית ותאבת-חיים, עם נטיות מרדניות (מרוסנות למדי), בתקופה של שינויים; יכולתי להתמקד רק בכמה עמודים שכמו בערו מולי מתוך הספר, והם בעצם עניין צדדי למדי בתוכו. הדברים אמורים בעיקר בפרק השני, העוסק בנחירת חזירים. למה בדיוק כיוון הראבל בתיאורים שבפרק הזה? הוא סופר מעולה וחכם, ולכן אי אפשר לצפות ממנו לאיזה 'מסר' חד-ערכי, ברמה של סיסמאות. מצד שני, מכיוון שברור לחלוטין, גם מספריו האחרים, שהוא מחוייב לערכים הומניים בסיסיים, הוא מותיר את הקורא הנוכחי משתאה ומבולבל. כי המספרת, שלאורך רוב הספר אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש ממנה, להעריץ את המרץ והתעוזה שלה, את קריאות-התגר שלה כלפי החברה שבה היא חיה, וחדוות החיים והמשחק הבלתי פוסקת שלה – מתארת כאן בחדווה ובעונג את מעשה השחיטה ועיבוד הבשר שלאחריו.

זה מתחיל באמירה הפילוסופית משהו "המוות מחכה לכולנו והטבע רחום", בשעה שהיא נפרדת מהחזירונים, שאותם גידלה ופינקה באוכל וחלב, ושאותם היא מוסרת לשחיטה. היא מפגינה את חמלתה כשהיא מונעת מהחזיר סבל מיותר שעשוי להגרם לו מקשירת הלוע שלו: "לשם מה הכאב? אני הוצאתי את החזירון בתחבולה, גירדתי אותו בין קפלי הצואר…והאדון מיצליק היה בא מאחור עם הגרזן, מרים אותו ובמכה אדירה מחסל את החזיר, ליתר בטחון עוד נתן שתיים-שלוש מכות רטובות לגולגולת החזיר המרוסקת.." אחר בא איסוף הדם "המרהיב, המעלה עשן" הפורץ מן העורק, ושפיכת הקרביים "היפים" לדלי – "דבר לא הלהיב אותי כמו ריאות החזיר בצבע אדום בהיר", היא מתפייטת, או הכבד, "מקושט באיזמרגד צהוב של המרה, כמו עננים לפני סערה.." אחרי השחיטה בא התאור הצבעוני והמפורט לא פחות של הכנת הנקניקים והגולש, והשעשועים העליזים של העושים במלאכה המורחים זה את זה בדם, כמו ילדים פורקי-עול, או כבטקס שבטי עתיק. ואחריהם מגיע טיגון שניצלים השכם בבוקר – מישהו כתב שזה תאור מעורר תיאבון. עניין של טעם.

התאווה לבשר, צלוי או מבושל, אינה זרה לי; לפני שתהפוך הרשימה הצנועה הזאת למניפסט בזכות הצמחונות ממניעים של צער בעלי חיים, אני חייב להתוודות ולומר שאני לא צמחוני – אבל אני יודע מתי אהפוך לצמחוני: ביום שבו אצטרך לשחוט במו-ידי את התרנגולת לשניצל, או להניף גרזן על חזירון, או על עגל שחור עיניים, בעל זרבובית ורודה ולחה, המלקק את כף-ידך, כדי לזכות בסטייק לארוחת צהריים. יש בזה מידה רבה של צביעות, אני יודע, אבל נוח לי, ולרבים אחרים מן הסתם, בעיוורון המכוון ובגישה הסינית הגורסת כי "אסור לאורח לראות מה מתרחש במטבח." (אני מסתמך על ספר הבישול של אהרוני). אין לי ספק שביום שבו יאלצו אותי לישון בחדר שבו "מונחים חלקי החזיר המבותר לשם קרור…הצלעיות וצלי החזיר, הכתפיים, הברכיים, הרגליים…" אנהג כמו בעלה החיוור של המספרת, פרנצין, שלא היה מסוגל לבלוע משהו מן השחיטה והסתפק בלחם יבש וקפה.

הגיבורה של הראבל, לעומת זאת, ממששת ומלטפת את נתחי הבשר החי שעה שהיא נרדמת, ומוקדם בבוקר, כאמור, חותכת מן השוק שני שניצלים ומטגנת אותם בחמאה, והרוק נוזל מפיה כשהיא ממתינה לסיום הבישול. וכך, התיאור של טקס השחיטה ומה שלאחריו, שלובש לעיתים מימד מיתולוגי בזכות אופי כתיבתו של הראבל, כאילו ירד אל השרשים הקמאיים של המהות האנושית, אל הצייד הקדום, החי בזכות כוחו, עורמתו וזריזותו ומתמודד עם החיה בתנאים שווים – מתפוגג לגמרי. איש השבט הנועץ שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד. שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי. ובדרך אגב, יש תיאוריות המעלות את הטענה הלא-מרנינה שאבותינו הקדומים היו בכלל אוכלי-נבלות שגנבו חלקי-פגרים מן הציידים האמיתיים של הסוואנה, אבל זה כבר באמת לא קשור לנושא.

יש תרבויות רבות, וביניהן בלי ספק תרבות-המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה – של העוף הפולני המכובס – שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב; במקרה הרע הוא מעורר עויינות וזעם, עד כמה שזה תמוה. קל להבין תרבות של מחסור ומצוקה שבה הבשר מסמל רווחה ושפע; אנשים שהיו פליטי חרב וידעו חרפת רעב לא יכולים לראות בצלי הבשר שעל השולחן דבר לא-מוסרי, וצמחונות עבורם אינה אלא קפריזה של בורגנים שבעים. אבל יש כידוע גם מודלים אחרים, מן המזרח הלא-אירופי (הספר "חזירים משוקצים ופרות קדושות" הוא ניתוח מרתק ומשעשע של הנושא), והפילוסופיה המפותחת היטב של הצמחונות במערב.

והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג. מאוחר יותר – כחלק מאובססיית ה"קיצור" התוקפת אותה, שבמהלכה היא גוזזת את שערה הארוך שהפך לאגדה מקומית, במעשה של חילול-קודש, התרסה נגד המוסכמות – היא קוטעת בגרזן את זנבו של הכלבלב שלה. הראבל יוצר כאן בלי ספק משל קטן על העידן המודרני, שבו הטכנולוגיה החדשה "מקצרת" הכל – בראש ובראשונה זמן ומרחק, למשל באמצעות הרדיו, המביא את קולה של תזמורת כלי-נשיפה מפראג אל העיירה הקטנה והמרוחקת, והמצאות אחרות. האם הכלבלב הוא הקורבן התמים של הקידמה במשל הזה? הכלבלב, שלא הצליח ליישב את ההקשר בין הכאב בזנבו לעוגת הקצפת שקיבל כתגמול על סבלו, ו"כבר לא רצה להיות חתיך לפי האופנה האחרונה", השתגע, כך שנאלצו לירות בו. והיא פורצת בבכי ואוטמת אוזניה לקול הירי, בחרטה אמיתית על המעשה הנמהר. אלטרנטיבות אחרות למעשה החיסול לא עולות לדיון.

כל מיני עובדות וקטעי-דברים צצים במחשבה באי סדר למקרא הקטעים הללו ב"תספורת": צייד בימי הביניים נועד לחשל את האבירים ולהכשיר אותם לקראת הרג בני-אדם בשדה הקרב. גידי גוב מלטף עגל בתוכנית הטלוויזיה הקולינרית שלו. ילדים מתעללים בחתולים. תרנגולות, בפרסומת אורווליאנית, מבקשות שיהפכו אותן לצלי. ילדים האוכלים המבורגר ומניחים כי הפרה שסיפקה אותו ביצעה פשע כלשהו, שבעבורו נגזר עליה מוות. סרט המציג טבעונים נלעגים, הנזהרים שלא להתעלל בגזר. הריגת בעלי חיים היא הקדמה הכרחית להריגת אנשים. הראבל הוא סופר גדול: הוא מספק חזיונות טורדי-מנוחה, מצליח לטלטל ולהעסיק את המחשבה בדפים ספורים, גדושי תיאורים חיים ורבי עוצמה המעסיקים את המחשבה ואינם מרפים. אולי לא לכך בדיוק התכוון. אבל את כוח כתיבתו הוכיח, כך או אחרת. אגב, הראבל מת בנפילה מהחלון כשהאכיל יונים. אני תוהה מה מסמל המוות הזה.

אולי תרצו לקרוא גם את: